חזרה לדף הראשי

שם משתמש:

סיסמא:




זגדנית - מתחרה13401

סיפור קצר (19/08/2006 21:32:18)

ציון כולל ליצירה: 3.5

היא ישבה בחדר ההלבשה המפואר מול מראה ענקית משובצת יהלומים מסנוורים. שולחן איפור מעץ מהגוני כהה ניצב לידה, מתנשא. על השולחן כל סוגי האיפור והבשמים שאפשר לתאר. עפרונות צבעוניים לעיניים, סומק בגוונים שונים, איי ליינר, פודרה, שפתונים נוצצים - מבריקים - מט בספקטרום של צבעים. בשמים חמוצים, מתוקים, חזקים, חלשים, י ו ק ר ת י י ם, של כל השמות הכי ידועים.

בארון שמאחוריה כל בגדי המעצבים הנחשקים ביותר, כולם עוצבו לפי מידותיה המושלמות, כולם מתחננים שתלבש אותם. שמלה שחורה, צמודה,

מלפנים מחשוף עמוק

ומאחור מעוצבת כמחוך

קורצת לה, מתחננת לעטר את מותניה המושלמות, לחשוף את רגליה החלקות, ללחוץ את שדיה החצופים, להחליק על ישבנה השובב.

 

חמש מגירות של תכשיטים פיתו אותה. בראשונה, תליונים משובצים יהלומים, ענקי יהלומים בגדלים שונים, זהב וכסף משולבים בברונזה, מתכות ואבנים יפות. קולר קטיפה שחור השזורה בו אבן מוזהבת דמוית טיפה לכדה את עיניה. הו, הוא מתאים בצורה מושלמת לשמלה האלגנטית שלה. סוגרת.

בשנייה, עגילים כסופים ועדינים, צמודים לאוזן או ארוכים. אלגנטיים - רומנטיים, אדומים וכתומים, ורודים, תכולים וכסופים. עגיל זהב לבן ובו יהלום עדין שולח פס אור אל לחייה החלקות. סוגרת.

בשלישית, צמידים עבים משובצים אבנים גדולות וגסות, עדינים כחוט דקיק של זהב, עמוסים צורות וגוונים. חוטים של צבע ומרקם מלטפים זרוע עדינה, פרק יד שביר. סוגרת.

ברביעית טבעות יהלום, אבן, חלקות ועירומות מצבע. דקות ומלטפות, כמעט בלתי מורגשות. משחילות עליהן אצבע רועדת. מסודרות לפי גודל, לפי היקף האצבע בדיוק מושלם, כמעט מייסר. עבות ומוזרות, יורקות מרקם דוקר ושפיצי. סוגרת.

בחמישית והאחרונה, כתרים וטיארות- של נסיכות, מלכות, פיות יפות. באחד מעוצב כקלשון, יהלום גדול במרכז, כמו עין ציקלופ מהפנטת. אחרים עדינים, נוצצים, כסופים ומוזהבים. טבועים בהם נצנוצים מסנוורי חושים ואבנים עדינות ומאוירות. סוגרת.

 

היא ישבה משועממת בזמן שמעצבת השיער המבוקשת ביותר בארץ ליטפה את קרקפתה באצבעות מתכתיות. הצמרמורת עברה במעלה גבה הזקוף. שיערה המושלם נאסף מכתפיה העדינות וכמו קטיפה זורמת ליטף את עורפה ונערם אל הקודקוד. קווצות חופשיות נבחרו בקפידה מדויקת להחריד, כמעט מחושבת - ונזרקו לחלל הפנטסטי שסביב פניה הציוריים. שאר השיער הודק לראשה (היא היטיבה להסתיר את הכאב בחיוך פלסטי - חנוק) ותכשיר מסטיקי ריחני ליטף את היצירה המוגמרת. אומנות.

 

המראה הסתכלה עליה במבט מכשף, סודה בלט בצורה כל כך זועקת ועם זאת היה נסתר מעיניי כולם. שב וצף רק בתודעתם המהופנטת.

עיניה היו שחורות כמו הלילה, כחולות כמו הים. היא נולדה זגדנית והוריה, שכל כך נבהלו מהתינוקת בעלת המראה המכושף נטשו אותה כבר בבית החולים.

היא עברה מארגון לארגון, ממעון למעון עד שלבסוף אימץ אותה זוג חביב ונעים למראה. למראית עין הכל נראה טוב, היה לה הכל. תמיד פינקו אותה והעניקו לה, מעולם לא חסר לה דבר. היא תמיד לבשה בגדים חדשים וענדה תכשיטים, למדה בבתי הספר הטובים ביותר והייתה מצוידת במיטב הספרים והכלים.

היא למדה פסנתר, ציור ופיסול והצטיינה בכל תחום בו עסקה.

את בית הספר היסודי סיימה בהצטיינות, זמרת ראשית בתזמורת בית הספר ובעלת ממוצע הציונים הגבוה ביותר בשכבה.

כן, למראית עין הכל נראה טוב, אך היא הייתה אומללה. מעולם לא היו לה חברים, כולם נרתעו ממראה המוזר, מהעיניים השונות. "מכשפה", כינו אותה בנות כיתתה, הבנים הלכו אחריה כמהופנטים, שבויים בקסמה המוזר.

גם המורים התקשו להסתיר את רתיעתם מ"התופעה המוזרה" ומעולם לא הביטו בעיניה, כמעט ולא פנו אליה בשיעורים וכמעט התעלמו ממנה לחלוטין.

 

בתיכון היא נשארה בודדה, נערה שקטה שכותבת לעצמה שירים ושומעת מוזיקה בהפסקות. היא ישבה תמיד לבד בכתה, לבד בשיעור ולבד בהפסקה. כולם בחרו להתעלם ממנה והיא מצדה העדיפה את השקט, את העובדה שלא הציקו לה וקיללו אותה או שאלו אותה אם היא מכשפה ומדוע עיניה שונות זו מזו, אחד כחולה ואחת שחורה.

יום אחד הגיע לבית ספרה נער חדש. המורה הציגה אותו בפני הכתה והורתה לו לשבת בשולחן היחיד שהיה פנוי.

הוא הביט בה ועיניו התרחבו. היא השפילה מבט ומבטו ניתק ממנה בהילוך איטי, הזמן קפא לרגע. הוא תלש חתיכה מקצה המחברת שלו, כתב עליה משהו ושם בידה. "את אדבר אכי יפה שעני רעיטי בחאים שלי".

היא הסתכלה עליו, המומה והוא הסמיק והעביר את מבטו אל הלוח.

בהפסקה הסבירה המורה לתלמידים כי אור, הנער החדש הינו מאותגר שכלית שמשתלב בכיתת הלימוד שלהם כחלק מתכנית שהוא עובר." יש להתייחס אליו כשווה ערך, כילד מן השורה ואני מבקשת מכם בכל לשון של בקשה שתקבלו אותו ותעניקו לו יחס חם. זה חשוב להתפתחות שלו."

 

הצלצול אסף לכתה את התלמידים. הוא התיישב לידה והיא חייכה אליו בחום.

"אני רותם, נעים מאד."

- "אני אור ואת יפה" הוא לחץ את ידה. ידו הייתה לחה. היא חייכה.

בהפסקה הוא בא איתה לחצר והם ישבו יחד תחת העץ הגדול שליד מגרש הכדורגל. "אני באתי לכאן כי המטפלים שלי וההורים שלי הם חושבים שבשבילי יהיה טוב יותר אם אני יהיה חלק של רגילים שאני יהיה כמוכם כמו ילדים רגילים. הם אומרים שאני ילד מיוחד ושאין עוד אף ילד כמוני אבל אני יודע שאני שונה ואני יודע שאני לא חכם ושאני לא טוב כמו ילד רגיל."

לבה נצבט והיא הסתכלה עמוק בעיניו הירוקות. "אתה לא שונה, אור. כלומר, כולנו שונים זה מזה באופן זה או אחר. אין בעולם שני אנשים שהם אותו דבר. אתה מבין?"

הוא הסתכל עליה בחצי חיוך. "את שונה."

"נכון." היא אמרה בפשטות.

"את מיוחדת."

 

היא נקשרה אליו מיום ליום, הוא גאל אותה מבדידותה והיא פתחה את לבו. הוא הלך שבי אחריה והיא אחריו, שניהם נגד העולם.

היא הפכה יפה יותר ויותר והוא היה מאושר, החיוך והצבע שבו לפניו. הצבע שב ללחייה.

ימי התיכון כמעט נגמרו. הם ישבו בשדה והדשא ליטף אותם. היא שרה לו שיר שקט שכתבה:

"להיות שונה זה אומר לחלום הרבה יותר

לטעום טעמים שאף אחד לא מכיר

להיות מיוחד זה שנינו,

זה נצח וגם עד, אתמול הקול שלך

רעד"

קולה היציב נסדק מעט, אך היא המשיכה.

"ואתמול הקול שלך רעד

אז ביקשתי לרגע שתעצום את העיניים,

שתיגע בעננים

אתה נגעת בי בפנים

ואני... אני... כבר לא כל כך שותקת."

הוא הביט בה ודמעה נוצצת זלגה על לחיו, עיניו הירוקות התבהרו. היא הביטה בו,

המראה הסתכלה עליה בחזרה במבט מכשף, סודה בלט בצורה כל כך זועקת ועם זאת היה נסתר מעיניי כולם. שב וצף רק בתודעתם המהופנטת.

היא כבר לא לבד, היא של כולם ושל אף אחד ואור השאיר בה את אורו וחותמו כאשר נגע בעננים והשאיר טיפה ירוקה נוצצת בעינה השחורה.

 

 

 

 

 

זגדן (Zagdan) – מי שעיניו שונות זו מזו (מילון אבן שושן)

חזרה

תגובות

1.    סיפור טוב [ציון: 4]

   מתחרה03301   22/08/2006

2.    סיפור יפה [ציון: 4]

   מתחרה14001   23/08/2006

3.    הזגן חידש לי, ואכן ניתן לעשות ממנו משהו מאוד מתאים לתחרות [ציון: 2]

   מתחרה05201   26/08/2006

4.    מחרוזת מילים עדינה... [ציון: 4]

   מתחרה17101   29/08/2006