חזרה לדף הראשי

שם משתמש:

סיסמא:




מירי - מתחרה14101

סיפור ארוך (19/08/2006 21:44:13)

ציון כולל ליצירה: 3.7

מירי התעוררה בשבע, הדליקה את הקומקום, וצעדה תוך פיהוק בוקר שהשתתף בו הגוף כולו אל חדר השירותים. היא לקחה את מברשת השיניים מרחה עליה משחת מנטה קרירה והתיישבה על האסלה תוך צחצוח נמרץ. חסכון בזמן הוא שם המשחק.

מירי הורידה את המיים באסלה, שטפה את הפה מהמשחה המוקצפת וגם את הפנים עד ששמעה את הקומקום קופץ. היא ניגשה לשים מיים רותחים בכוס ששהה בה הקפה השחור מאז אמש, ובנתיים ניגשה לחדר השינה ולבשה את החליפה הנבחרת (גם כן מאמש) על מתלה הבגדים שרכשה בוורונה, איטליה. בארץ אין כאלה דברים, אמרה לעצמה כשראתה אותו וזו הייתה אהבה ממבט ראשון. הוא חזר איתה, אומנם מפורק אך מלא פוטנציאל. 

אחרי שהתלבשה וניכנסה למטבח כדי להמתיק את הקפה, פתחה את המחשב הנייד כדי לבדוק את החדשות. חייבים להיות מעודכנים במקצוע כמו שלה, לדעת על מגמות שצצות חדשות לבקרים, הלכה למעשה. הטקס הקטן הזה אורך כעשר דקות, שהן גם זמן לגימת הקפה. מירי אוהבת את הקפה רותח, מהביל וריחני. כשהיא מסיימת את הקפה, היא שוטפת את הכוס מכל הבוץ שנשאר בקרקעיתה, וניגשת להתאפר קלות. לא משהו מוגזם, רק קצת סומק, אודם עדין ומסקרה, בסדר הזה.

היא הוציאה את תכשירי האיפור מהמגירה, והתחילה במלאכתה. ידיה מיומנות, יודעות את פניה כמו שלשון מכירה את כל השיניים המתנדנדות בגיל שש. אני יכולה לעשות את זה בעיניים עצומות אמרה לעצמה ולקחה את המסקרה. היא פימפמה את המברשת הדקה של המסקרה בתוך השפופרת שלה, ומתחה את העפעף כדי לצבוע את הריסים בשחור ואז עצמה את עיניה. הנה, בעיניים עצומות לחלוטין. כשסיימה היא הביטה בעצמה.  משהו טרד את מחשבתה, אבל היא לא יכלה להבין מהו. היא סיימה עם העין השנייה, ועדיין נותרה בה תחושת אי נעימות, כאילו היא שוכחת משהו או שדבר מה אינו כתמול שלשום, דבר מה השתנה. שינוי זו בעיה, אמרה מירי לעצמה ופיזרה על עצמה בושם בנדיבות. היא הביטה במראה שוב, וכמעט שהדבר נגע בה, כמעט שהצליחה להבין אבל הטלפון הנייד שלה צילצל והיא בעצבנות מה, ענתה לשיחה.

"מירי, בדרך למשרד את יכולה להביא זר פרחים גדול?" זה היה הבוס, דורי. "זה יום ההולדת של מיכל, ורציתי להפתיע אותה, אבל אני כבר במשרד והחנות נפתחה רק עכשיו . זו חנות הפרחים בכניסה לקניון, יכול להיות נחמד, לא?". מירי מכירה את הנחמד שלו, היא תקנה מכספה והוא יגיד שהוא יחזיר לה, ואז זה יישכח לזמן מה וכשהיא תזכיר לו את זה הוא יגיד – "מה באמת? עוד לא החזרתי לך? אין לי כאן כרגע, אבל תבקשי ממיכל היא תתן לך מהקופה הקטנה". כמובן שבקופה הקטנה אין כסף כי הוא משאיר למיכל רק צ'קים, ועל סכומים פעוטים כמו חלקו בארוחות הצהריים וזרי פרחים לעובדים לא מוציאים צ'ק, וכך יתגלגל לו העניין עד הסוף היבשושי משהו, שבו מירי פשוט מוותרת ומוחלת על זכותה להחזר. יש יותר סיכוי להצליח בארגון חרם צרכנים אפקטיבי בישראל, מאשר להוציא מדורי כסף, היא מגחכת בליבה ואומרת לו שאין בעיה.

היא נועלת את הסנדלים העדינות, אלה שירון לא יכול שלא להביט עליהן, כי הוא חולה על כפות רגליים נשיות רתומות ברצועות רכיסה ממינים שונים, ומחייכת לעצמה. היא אוהבת לענות אותו קצת דווקא בגלל שהיא יודעת על החולשה הזו, מה גם שזה מרגיש כמו משהו פאם פאטאלי צרפתי, משהו מיני ומתגרה שמירי לא ממש בטוחה שיש לה, חוץ מבכפות הרגליים.

היא נועלת את הבית ויורדת במעלית לחנייה. אף אחד לא יורד איתה וזה מזל כי בדרך כלל כבר נמצא מישהו במעלית שגורע משקט ההתנהלות הפנימי של הבוקר. מירי יודעת שזה יהיה יום טוב בדיוק בגלל שאף אחד לא היה במעלית. היא מסתובבת למראה מסדרת קצת את שיערה הקצוץ, לא שיש מה לסדר, ומרגישה שוב את התחשוה ההיא.

מה היא שוכחת לעזאזל?        

                                                                  *

 

התנועה בבקרים נעשית גרועה משנה לשנה, היא חושבת לעצמה ומפעילה את המזגן, בדיוק כמו מזג האויר. שמונה ורבע והלחות כבר גובה קורבנות ברחוב, הנה הם הולכים ונמסים אל בין חריצי האקרשטיין האדומים-דהויים. מירי מרימה את משקפי השמש, כדי לנגב את הזיעה שהצטברה על לחייה מתחת להם, ומביטה מוכנית במראה, כדי לבדוק אם המסקרה לא נזלה. אט אט פועל המזגן את פעולתו, ודעתה של מירי נהיית נוחה, כמו גוף שנכנס לאמבטיה אחרי שבוע עבודה מטורף. זה בדיוק מה שהיא תעשה כשיגמר יום העבודה הזה, יום חמישי, יום איל חמיס.

אבל פתאום זה מכה בה, היא כמעט עושה תאונה כי היא לא שמה לב שהתחלף הרמזור לאדום וממשיכה לנסוע, אבל התדהמה שמכה בה היא כל-כך גדולה, שציפצופי המכוניות שכמעט ונכנסו בה בצומת מתגמדות למשמע הצעקה הפנימית שתופסת בה אחיזה פיזית ממש, של רעידות ומבטים לא הגיוניים במראת המכונית. היא מנסה להשתלט על עצמה ומוצאת מפרץ חנייה של מוניות, עוצרת את המכונית ועכשיו מביטה בעצמה ממש.

כן.

ללא ספק, היא לא טעתה.

עיניה כחולות.

בהירות כמו הים.

מירי מזיזה את עיניה מצד לצד, מהופנטת, בודקת עם אצבעותיה את גלגלי העין ומביטה שוב בעצמה, קודחת חור במראה, בשמשה, בשמיים, באטמוספירה, בחלל ובכל הכוכבים הנקרים בדרכו של המבט שלה. מה שקורה לה כרגע, לא קרה לאף אחד שהיא מכירה, לא קרה לאף אחד שהיא קראה עליו או שמעה עליו, לא קרה בחדשות שאותן קראה מאז הייתה בת עשרים בערך ולא קרה בספרים שהיא קראה. לא קרה. אבל זה קורה לה כרגע.

היא מביטה שוב. כן.

כחולות.

לא חומות כמו תמיד.

כחולות ונוצצות כמו העיניים של ירון כשהוא מתבונן ברגליה. כחולות כמו של אלן דלון. כחולות כמו של אליזבט טיילור. אפילו שאמה תמיד אמרה שעיניה של אליזבט טיילור סגולות, מירי תמיד תחשוב שלטיילור יש עיניים כחולות. אין דבר כזה סגול. היא מורידה את עיניה, מסתכלת החוצה מן האוטו, לראות אם מישהו מבחין. מבחין במה? היא שואלת את עצמה, הרי אני היחידה שמכירה את עצמי כאן, אף אחד לא חושב על זה שהעיניים הכחולות שלי, הן חדשות מהבוקר, או מהלילה, או  - היא מחליטה להביט בעצמה שוב.

כחולות.

היא מחליטה לצאת מהאוטו, להכנס למכולת מעבר לכביש, לקנות שוקו בשקית ולחמניה, סתם כדי להרגע, להזכר בבית הספר היסודי, ובכל מה שיסודי בכלל, כמו לחם, כמו מכולת. מירי יוצאת, לא נועלת אפילו את האוטו, אבל לוקחת את התיק, נכנסת למכולת וניגשת למקרר החלב. הריח של המכולת, מן תערובת של לחם טרי ואריזות קרטון אינסופיות, תופס אותה כמו שפס האלומיניום העבה שעוטף את המקרר הפתוח, מעוות את פניה אך תופס את צלילות המיים שבעיניה. היא מסיטה את מבטה בבהלה, ולוקחת לחמניה עגולה מסלסלות הלחם. בתור בין שלושה ילדים חרדים ואמא צעירה, היא מנסה לחשוב, לעשות רשימה בראש של כל האפשרויות ההגיוניות של המצב הלא מובן שאליו נקלעה. אבל כל מה שעולה בדעתה הוא ש"מצב לא מובן" הוא ביטוי חסר ערך כשמדובר במקרה כמו שלה.

מי בכלל, אי פעם, קם לו בניחותא רק כדי לגלות שללא התרעה מוקדמת צבע עיניו השתנה מחום לכחול? איך דבר כזה קורה? היא שמעה על תינוקות שנולדים עם עיניים בהירות, ובמשך שנת חייהם הראשונה צבע העיניים מתכהה, אבל הפוך? ועוד בגיל שלושים ושלוש?

לפתע, מירי חושבת, אולי רק בעיני עצמה היא הפכה לכחולת עיניים, אולי מדובר במחלת נפש ולא בצבע עיניים כלל. היא רוצה לשאול מישהו, אבל מפחדת לבקש שמישהו יגיד לה מה צבע עיניה, כי האמת- זה נשמע מוזר מאוד. אולי כדאי להתקשר לאמא. היא יוצאת לאוטו אחרי ששילמה,  ומתחילה לחייג אל בית הוריה, אבל בהמולת העיניים היא שכחה שבעיר הזו גוררים מכוניות בפחות מחמש עשרה דקות תהילה של ידוען תורן.

בעודה עומדת ומנסה להעריך את הנזקים ליום העבודה שלה בגין אותה גרירה, מצלצל הנייד בידה ובהיסח הדעת היא עונה. דורי שואל איפה היא ואם יצא לה כבר לאסוף את הזר. מירי אומרת לו שהרגע גררו לה את האוטו.

"מה? מה זאת אומרת?" הוא שואל ספק מאמין ספק עצבני.

"מה ששמעת," מירי עונה בקוצר רוח לא אופייני, " עצרתי במכולת רגע והאוטו נגרר".

"למה עצרת במכולת?" דורי שואל, ובנקודה הזו בדיוק פוקע במירי משהו. אולי אלו העיניים, אולי גרירת האוטו, אולי הטון הפטרוני של דורי. היא לא מצליחה לשים על זה את היד, אבל משהו גרם לפקיעה המהירה והחזקה שארעה בדיוק ברגע שדורי החליט להיות מה שהוא בדרך כלל, טרחן ולא מתחשב. היא סוגרת לו את הטלפון בפנים, ובתוכה משהו אחר נפתח. אבל מה?

היא חוצה את הכביש אל עבר תחנת המוניות. בדלת הביתן הקטן, שמלא עשן סיגריות כבדות, היא לא יודעת מה להחליט, לנסוע ישירות למגרש העירייה או לקחת מונית לעבודה, כשהטלפון מצלצל שוב. היא רואה את המספר של המשרד ויודעת שזה דורי. היא מעבירה אותו למזכירה האלקטרונית, ומחליטה לקחת מונית למגרש החנייה של העירייה ולשחרר את הרכב ישירות. עם דורי היא תסתדר אחר כך.

                                                           *

 

המגרש היה נעול. מירי ניסתה לראות אם מישהו נמצא במקום, אך לא היה אף אחד. " סליחה, יש כאן מישהו?" היא קראה בקול, אבל לא נענתה.

הטלפון הנייד צילצל שוב. כמובן, דורי.

"מירי, מה קורה לך? איפה את? למה את לא במשרד עדיין?" כשדורי עצבני, הוא שואל, אבל לא ממש מצפה לתשובות. הוא מנקד את המציאות בכתמים שהוא קורא להם רטוריקה כי היא אינסופית המציאות, ואחידה.

"דורי, תשמע, אני כאן במגרש של המכוניות הגרורות, ואין כאן אף אחד. ברגע שאני אוכל אני אבוא למשרד." בזוית עיניה היא ראתה מישהו שפותח את שער המגרש, " הנה בדיוק פותחים, אני אדבר איתך כשאני אתפנה. אולי," פתאום הרגישה משוחררת מההצקות הקטנות שלו, מהבעלות שלו עליה רק בגלל שהוא משלם לה, זה הרגיש טוב, היא אמרה לעצמה, אפילו שדורי הספיק לשאול עוד שאלה אחת, עליה מירי אף לא טרחה לענות. הוא צריך לדעת שאפשר להזמין פרחים למשרד.

היא הלכה במהירות לשער המגרש, וראתה איש מוזר למראה עם שני כלבי רוטווילר.

היא פנתה אליו, "סליחה, יש לך פיאט אונו לבנה שהגיעה ממש עכשיו, או לפני חצי שעה לכל היותר?", הוא חייך והביט ממש אל תוך עיניה, אפילו שמשקפי השמש כיסו אותן. זה גרם לה להרים אותם ולהישיר מבט אליו, מבלי לזכור שהן כחולות. "אני ליאור, אבל כולם קוראים לי נפתלי. אלו הם מוצארט ושופן, ואת...?"

התשובה שלו הוציאה אותה מהריכוז באשר למשימתה, ומשהו מן השקט של הים הזדחל אל תוכה, משהו רגוע. "אני מירי." ענתה בקול קטן, בקול של ילדה.

"אהה, מירי. לא מתאים לך פיאט אונו. הייתי נותן לך משהו קצת יותר הרפתקני, משהו כמו אאודי. אבל מירי זה שם נהדר." הוא ניטע במקומו וחייך אליה.

מירי הרגישה הפוגה. ההגנות שהיא הקימה לעצמה בחיים לא יכלו להתמודד עם הפתיחות האמיתית שנטפה מנפתלי. לא כשברקע מוצארט ושופן מאזינים...

"רוצה לשמוע משהו, נפתלי?" היא מצאה עצמה אומרת, והוא הרים גבות מסוקרן "היום עברתי כזה שינוי, שאם אני אספר לך מהו תחשוב אותי לחולת נפש. האמת? אני בעצמי חושבת שהשתגעתי." היא חייכה אליו חזרה.

"אהה, שינוי. אני דווקא מתרגל קביעות. עוד חודש אני סוגר כאן חמש שנים במגרש. זו העבודה שלי. אני מגיע בבוקר, מפטרל עם הכלבים, נכנס למשרד בבוטקה, וממתין לכל האנשים הלחוצים שבאים לקטר לי על החיים ועל הצרות שלהם ועל אטימות הלב של העירייה והגוררים. פעם לא נשארתי במקום אחד יותר מחודש. אבל אז מישהו נתן לי את מוצארט ושופן לשמור עליהם לשניה, כי הוא חצה את הכביש לקנות סיגריה, ובדרך חזרה נדרס, ממש לנגד עיני. הוא היה המשחרר כאן לפני. אז אחרי שבאה המשטרה והאנשים מהעיריה אמרו שלא היה לו אף אחד, הם שאלו אם אני יכול לקחת את הכלבים, ואני אמרתי שאני מוכן אם אני גם מקבל את העבודה שלו, סתם, בלי לחשוב יותר מדי. הם אמרו לי בסדר, אבל שהחוזה הוא לחמש שנים. צחקתי, כי מי מחתים עובד לא מקצועי על חוזה לחמש שנים במגרש לשחרור מכוניות שנגררו? כנראה שרק לי זה יכול לקרות. ואת יודעת מה מצחיק בכל הסיפור הזה? רוב האנשים אפילו לא שמו לב שאנחנו לא אותו אדם. כי ברגע שהתחלתי לעבוד כאן, השיער שלי גדל פרא בדיוק כמו השער שלו. לפני כן כמעט וכבר הקרחתי... מאמינה? בגלל זה כולם קוראים לי נפתלי."

מירי הביטה בשיער שלו הבהיר שנראה כמו מנצנץ בשמש. היא הביטה גם בכפות ידיו. הן היו יפות ונקיות. כפות ידיים של מוזיקאי ועיניו היו טובות. המקריות שבמפגש שלהם הייתה טבעית ומירי הסמיקה ממה שחשבה עליו בינות לעצמה עד שהחליטה לספר לו את כל קורות אותו בוקר הזוי. הוא הקשיב ברצינות ושאל שאלות בדיוק בהפסקות הנכונות, הינהן בפאוזות טעונות ולבסוף אמר שנראה לו שלא צריך לעשות מזה עניין. לפחות כך הוא נהג בעניין השיער.

"רק שאנחנו צריכים לצאת לאכול יחד, לחגוג את זה, לא?" הוא אמר בשובבות ומירי צחקה. היא גם פתחה שלושה כפתורים בחולצתה הלבנה ואת ג'קט החליפה מעליה. היא העבירה יד בשערה הקצר, נידנדה את רגליה שלא נגעו בריצפה והביטה בשערו הארוך כשהכין להם קפה. שחור. בהחלט מוזר שהיא יושבת לה כאן, על שולחן לא ממש יציב, בבוטקה קטן עם מזגן מרעיש ומצלצל ומספרת לזר גמור את אחד מהסיפורים המוזרים שהיא חוותה, שלא לומר שמעה, בחייה.

הם קבעו להפגש מאוחר יותר, ובנתיים נסעה למשרד, בתחושה שהיום הזה הולך להיות ארוך מאוד, על אף שחציו כבר עבר. במשרד דורי צעק על ירון ומיכל ישבה בשקט וענתה לטלפונים בעמדת הקבלה כמו תמיד. שום זר פרחים לא עיטר שולחנה. דורי העיף אליה מבט תוך כדי השאלות הרטוריות שמילאו את חלל המשרד שלו אשר כוונו לירון. ירון, שעיניו נחו על שולחנו של דורי, ניסו למצוא עניין, כל עניין, ובלבד שלא ייאלץ באמת להקשיב. היא פסעה אל עבר שולחנה, כשדורי יצא מהמשרד ואמר לה שירון הצליח לדפוק הכל עם גוטליב. ירון מצידו עמד מאחורי דורי ונעץ מבטים ברגליה ובסנדלים אותה נעלה. מירי צחקה לעצמה ואמרה לדורי לא לדאוג, היא תסדר את עניין גוטליב ואת עניין הזר. דורי פער לרגע עיניים כנזכר בדבר מה חשוב, אמר יופי קצר ונכנס למשרדו, בטח כדי להתקשר לאשתו, או לרואה חשבון או לבנק. מישהו יהיה חייב יום אחד לענות לו על כל אותן שאלות שאינן תלויות בדבר, שלא נותנות לו מנוח.

אבל זו לא תהיה מירי. היא לא הולכת לענות לאף אחד. היא הולכת לאכול ארוחת ערב עם נפתלי ולשמוע עוד כמה סיפורים תמוהים. כאלה שיתנו לתכלת עיניה תחושה עצמית יותר, אישית. כאילו הן באמת שלה, כאילו מעולם לא היו חומות. היא התיישבה מאחורי שולחנה, שיחררה את כפות רגליה מהסנדלים הזיזה את אצבעות הרגליים והרימה טלפון לחנות הפרחים. היא חשבה כמה זה מוזר שאף אחד אחר לא שם לב שצבע עיניה השתנה. שלא כתמיד, היא דווקא הביטה אל תוך העיניים של כולם, מבלי לתת להן לשייט אל העולם הפנימי של מחשבותיה הרדומות. שלא כתמיד דווקא עכשיו אף אחד לא אמר דבר, אף אחד לא ראה. אולי כי אף אחד לא ממש הביט אל תוך עיניה, לא אתמול ולא היום, ובטח גם לא מחר. אולי כי אף אחד לא ממש רואה. חוץ מנפתלי, ענה בה הד מחשבה נעימה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

      

חזרה

תגובות

1.    יופי של סיפור וכתוב היטב [ציון: 4]

   מתחרה04801   23/08/2006

2.    רהוט וכתוב היטב. השינוי של מירי באותו יום אחד שבו כל הסיפור מתרחש, [ציון: 1]

   מתחרה12201   24/08/2006

3.    כתוב ומסופר טוב [ציון: 4]

   מתחרה03301   26/08/2006

4.    מקום ראשון [ציון: 4]

   שופט00101   11/09/2006