חזרה לדף הראשי

שם משתמש:

סיסמא:




מקבץ מבטים חטופים-מְדֻוָּח - מתחרה04201

סיפור ארוך (19/08/2006 21:50:04)

ציון כולל ליצירה: 3

מקבץ מבטים חטופים – מְדֻּוָּח

זמן רב התבשלתי ברעיון עד שהחלטה עלתה להתבצע.

חורף.

 הגעתי לבית הורי לארוחת החמין, בסיומה כשהחזרתי את  יין הקידוש למקומו במזווה, עיני צדה סל גדול במיוחד, עשוי ברזנט צבאי גס ודהוי, שמחה שהציפה אותי הייתה לאות המבשרת:  הגיעה עת מימוש.

הודעתי לאימי שאני מאמצת את הסל  

- "בשביל מה את צריכה את הסמרטוט הזה? "

- "אני מתחפשת למקבצת נדבות."

השובבות במבט ובחיוך שלה כאומרים :  טוב, אצלה הכול אפשרי... 

מרוצה שלא הוסיפה, לקחתי את הסל וחזרתי לדירתי קובעת לעצמי תאריך יעד את יום ראשון בעוד כשבוע.

 יום שישי, סידורים אחרונים, הולכת לבנק, בת דודתי שעובדת שם דואגת לאשר לי את הצ'קים שעברו את גבול האשראי. היא מאירה פניה אלי, עיניה הכחולות בהירות, גדולות ובולטות, זורחות לקראתי בליווי חיוך מקסים. מספרת לה שנוסעת לאשדוד וצריכה כסף לנסיעה.

-" מה יש לך שם?"

אני מתחמקת עד שתוך כדי שיחה על הא ועל דא היא מדווחת לי שסמכויות מעליה פנו אליה בקשר לחשבון שלי והודיעו שבקרוב יחסמו אותו והיא כבר לא תוכל לעזור.

-"אני נוסעת לקבץ נדבות" עונה לה בבדיחות, משועשעת מהעיתוי.

היא פורצת בצחוק, לא מאמינה. אני בארשת רצינית, מביטה לתוך עיניה, אישוניה מתרחבים ועולים כלפי מעלה, מתח נגלה בתוכן.

-" ברצינות, זה בדיוק מה שאני מתכוונת לעשות, אינני מתלוצצת."

מבוכה מזדחלת וצליל קולה משתנה, הצחוק דועך, עטופה בהבעת בהלה מנסה להניא אותי ממימוש הרעיון. – " יש לך תכשיטים יפים, תמכרי אותם "

-" אמכור, אבל כאן זה משהו אחר, המ....לא מעניין אותך לדעת איך מרגיש קבצן? אף פעם לא הייתי קבצנית."

מחייכת אליה וסוגרת בזה את העניין, לוקחת את הכסף ויוצאת.

 מרגע ההחלטה החלה התרחשות פנימית שרוכבת על הנושא, עלו שאלות רבות ובניהם: מה מקבץ הנדבות שבי? וראיתי שאני מקבצת נדבות אהבה וכל גילויי אהבה ממיסים את ליבי.

מה ההבדל בין לקחת ולקבל? וראיתי עצמי מתמלאת באהבה כשאני נותנת, או  כשאני יודעת לקבל. ושלדעת לקבל זו גם לתת את האפשרות לתת.

  בעיני רוחי עלו תמונות של מקבצי- נדבות, על פי רוב תמונה של יצור עלוב שרק רוצה לקחת, מראה של מישהו לא מאוזן שעובד על המקומות הנמוכים שבנו. עלתה בי תחושת בושה, בלעתי רוק.

   הצעתי לעצמי להיות פתוחה ולשנות התייחסות, לבחור את המבט, והרשיתי לעצמי לשאת את המחשבה שאני נותנת, גם כקבצנית נותנת, מעניקה את האפשרות לתת מבלי רצון לקבל בתמורה, מזמנת מצב להתגברות על האנוכיות. בחירה שהעלימה את שיני החששות המכרסמות ומילאה אותי בהתרגשות וציפייה

  בוקר ראשון. מתנהלת בחגיגיות, לובשת בגדי עבודה מרוטים ודהויים, מזג האוויר קר, שכבות על שכבות בחוסר טעם ובסדר לא הגיוני, מול מראָה מראֶה חיצוני מוזנח, העיניים נוצצות, חושבת שהמבט אינו מתאים למקבץ נדבות, אין בי הרגשת מסכנות. מנסה להעלות מחשבות מעציבות, להרף עולה זיכרון שמעביר צל במבט ומיד חולף, נשארתי עם הרהור שיהיה אשר יהיה.

  חיפשתי את משקפי השמש האופטיות בעלות מסגרת הפלסטיק הוורודה והעבה, הכנסתי לסל שמיכה אפורה ישנה, צנצנת, בקבוקי מים ועוד דברים נחוצים, אספתי דובון מרופט שקרעיו מבליטים ביטנה שהייתה פעם לבנה. מעמיסה את הדבר הלא מזוהה הזה שהוא אני על הרכב ונוסעת לעיר אחרת.  

 כשמגיעה למרכז באשדוד ההתרגשות גוברת, אני במבוכה לקראת...

חונה ברחוב צדדי, מוסיפה שכבות על סמרטוטיי, לובשת את המעיל, מכסה את ראשי בכפיה ונכנסתי לנעלי בית. חם לי בתוך התחפושת ונוח בסמרטוטים. המחשבה שלהראות כך זה דוחה ביחד עם הרגשת הנוחות בתוך הבלויים הצביעו לי על הניסיונות שלי להתגרות במגעים שתלויים במראה, על חיפוש מגע שהוא מעבר למראה החיצוני, או על ניסיונות התחמקות ממגעים לא רצויים. אהבתי את עצמי אוחזת מבלי להרפות את המחשבה שיש אהבה ללא תנאי, יחד עם חיוך פנימי שאומר- את תמימה!

לוקחת את הסל ויוצאת לדרך, קרוב למרכז נזכרת שהצנצנת ריקה, מתיישבת על ספסל ומוציאה ארבע מטבעות לתוך הצנצנת, כשמתחילה ללכת, מבחינה שההליכה יציבה ובוטחת, מתחילה לגרור רגליים וללכת באיטיות, שינוי ההליכה מיד מושך תשומת- לב ומבטים נשלחים אלי מכל עבר.

 מחפשת מקום להתמקם, מקום שיעברו בו הרבה אנשים,  שלא אפריע לבעלי החנויות- מחשבה שבאה מפחד מתגובות אלימות ומקום שאפשר להישען בנוחות. 

 קורץ לי - מעבר- עם שתי יציקות בטון החוסמות את הדרך לרכבים, ליד חנות ירקות ופירות כשערימת ארגזי תפוזים יוצרת פינה. מתיישבת, אוחזת בידי את הצנצנת השקופה ומתחילה להתבונן בעוברים, מנסה לצוד את הרגע שבו הם קולטים אותי במבטם ולראות את התגובות שבאות בעקבות המבט.

 בזמן חיפוש המקום, עקב אחרי גבר מבוגר, שמן, שעיניו קטנות ונעלמות בתוך ארובותיו ועכשיו ראשון לתגובה, הוא עובר ושב,עובר ושב, אני משקשקת את המטבעות בצנצנת  הוא נעצר ועונה לי " אין לי". כשעומד מולי אינו מביט ישירות אלי, פולט בשקט " זיון , כן" . אני לא מגיבה, הוא ממשיך להסתובב במקום, נשען על עמוד בסמוך ומסתכל. כשעוברים אחרים אני מרשרשת עם הצנצנת וכשהמקום ריק מאנשים הוא פונה אלי, עיניו זזות מצד לצד בודקות שאיש לא מתקרב ושואל: "איפה את גרה?" אני מקבעת בחדות את מבטי בעיניו , לא עונה לו. מתקרב ולוחש: " בואי, אני אעשה לך זיון, מאתיים שקל" אני רק מתבוננת, לא מגיבה ולאט הוא מתרחק מאחוריי, מבט על הארגזים שלצידי מעלה מחשבה שההצעה שלו זה כמו לקלף  תפוז ולאכול את הקליפה.

 נוכחים שם אנשים שנותנים את ההרגשה שזה מקומם הקבוע, אחד כזה הולך וחוזר, מסתכל עלי כל הזמן, נשען על העמוד שהתפנה ולבסוף ניגש גם הוא אלי ושואל מהיכן אני,  עצבנות בצבצה מתוך השאלה וגרמה לי להרגיש לא רצויה שם, מסתכלת עליו, עיניו הצטמצמו כאילו יצא מחדר חושך, פוערת אליו עיניים בשתיקה, הוא מתרכך בקולו ומציע לי לעבור לצד השני- ליד הבנק, אומר שיש שם הרבה אנשים, אני ממשיכה להביט בו ולא מגיבה כלפי חוץ, בפנים מודה לו וחושבת שאעבור לשם יותר מאוחר, הוא הולך לו ומדי פעם אני רואה אותו שוב. אחרי יותר משעה הבנתי שהוא בעל חנות האופניים לשמאלי ותהיתי אם שמע את האיש הראשון שפנה אלי ויתכן שראה בזה טעם לפגם ולא רק בנוכחותי כמקבצת נדבות ובאמת רצה להרחיק אותי משם כפי שהרגשתי.

 מפגשי מבטים רחוקים, מעבר לכביש או משמאלי, לא ניכר בהם כי ראו כאשר מתקרבים אלי, זו הזדמנות לנגן עם המטבעות, להזכיר להם – היי, אני כאן!  חלקם ממשיכים בשלהם וחלקם מאבדים את שיגרת תנועותיהם, כמו התבלבלו.

 שעות הבוקר המוקדמות יש יותר גברים מסביב, תגובת הנתינה אצל גברים הרבה יותר מידית וללא הבעות דרמטיות של רחמים, הנשים חלקן כמתערסלות עם הסבל בליבן עד שעולה אל פניהן המתעוותות במילים כמו 'מסכנה', 'אוי ואבוי' .' לא עלינו','השם ישמור'.

ראשי מוטה לאחור, (לו יכולתי לעצום את עיני לרגע) התקרבה בחורה צעירה, ברגע שקלטה אותי במרחק מה ממני נעצרה כמו נדבקה למקומה, השפילה את עיני השקד הקטנות שלה והתחילה לנבור בתרמילה מחפשת מטבעות, החיפוש התארך, לא נראה בה רצון למצוא מהר ולזרוק, אלא חיפשה כמה מטבעות עד שניכר על פניה מבע של שביעות רצון, אז ניגשה אלי ונתנה לי כמה מטבעות, העלתה את התרמיל על הגב והמשיכה בדרכה.

מכוון מנוגד לה מופיעה חבורת גברים, בשיחה נלהבת ביניהם, כשהבחינו בי היה כאילו לא הבחינו, היו שקועים  בעצמם ולא נראתה תגובה. מלבד אחד מהם שהיה קשוב ליתר בשיחתם, כשקלט אותי, ההקשבה שלו כאילו נחתכה לשניים, עיניו היו בהירות, ניכר בהן רצון לעזור, שלח ידיו לכיסים לחפש מטבעות, האיט את ההליכה אחריהם ולמרות שהם התרחקו לא ויתר, רצה לתת, היה בפן אחד איתם ופן אחד נותן, הייתה הרגשה נעימה באופן שנתן, זה היה בניגוד לכאלה שעברו בחבורה וגם שקלטו אותי ונוצרה איזושהי  תגובה אצלם שהתבטאה בשינוי הבעת הפנים, בהאטה לרגע, בשליחת יד וטפיחה על הכיסים ההתקדמות של האחרים הריצה אותם להמשיך, החבורה היוותה כמו תירוץ.

היו שקלטו, לא רצו לתת, האריכו את מבטם בי והמשיכו, לא הייתה בזה כל צרימה.

נראה היה שרוב האנשים נותנים ממקום שמרחם, היו שפחדו מהתופעה, נתנו בבהלה, בתנועות עצבניות זרקו את הכסף כמו להיפטר ממשהו שמציק להם, או כמו מתוך כעס והאשמה, ההרגשה שהתלוותה למבטים הללו לא הייתה נעימה.

ההתרשמות שלי שרובם ברגע שנפגשים מבטינו, נכנסים למאבק ונותנים מתוך הכרעה אחרי וויכוח פנימי, כשהרחמים מנצחים התנגדויות. זה בלט במיוחד באלה שעברו ללא התייחסות כשעיניהם משנות כוון- פנימה לתוך עצמם אך אח"כ חזרו ונתנו.

מעטים נתנו בפשטות.

 מידי פעם רוצה לפרוץ בצחוק, יש באותו הרגע איזה אבסורד בסיטואציה, כמו התחברו שני עולמות שונים, כמו התעוררתי לנוכחות של עצמי משחקת ואז בדרך כלל חייכתי או פרצתי בצחוק אך מיד הפכתי את הצחוק לשיעול והעלמתי את החיוך לתוך פני פוקר, אם היה קשה למנוע מראש חיוך הייתי מיד מרפה את שרירי הפנים ופותחת את הפה בהבעה של אידיוט, לעיתים גם זה גירה את הצחוק שבי- שהוביל לשיעול.

השיעול מיד הזרים שרשרת של מטבעות וברכות: "תהיי בריאה ! תהיי בריאה!"

מלבד זאת הייתי מתבוננת ושוכחת מעצמי, המבטים והתגובות שתמכו זה בזה היו העיקר.

 מימיני, שלוש בחורות שהיו ביחד אחת אחרי השנייה, הראשונה התקרבה וברגע שהבחינה בי הקשיחה את הפנים הרימה את ידה לגרד את העין בציפורן אדומה וארוכה, עיניה היו מאופרות בכבדות. השנייה, פניה פחות קשים, הביטה בחברתה ושתיהן חלפו אל תוך המעבר,  השלישית כשראתה אותי ראיתי הבעת צער, ללא התקשות הפנים ומיד אחרי שחלפה על פני חזרה ומצד הגב שמה מטבעות בתוך הצנצנת, התנועות שלה היו עדינות, לא מבוהלות או עצבניות, כמו בנחת, חייכתי בתוכי. מיד אחריה חזרו שתי חברותיה ושמו מטבעות, בתנועות שלהן היה משהו הפגנתי כמו צועקות את עצמן. לא ראיתי את מבטן.

לא הזדהיתי עם המסכנות של התחפושת שהייתה אמצעי לגירוי ואפשרות לראות שאותו הגירוי עובד אחרת על כל אחד, הייתי שם כעובדה קבועה והאנשים היו יחסים שונים לעובדה.

 מדהים היה לראות כל פעם מחדש שאנשים שהחיים קשים להם , יש בהם יותר נכונות לתת, אנשים שנראו אמידים חלפו על פניי, חלקם כמו בפחד גדול וחלקם כמו לא נותנים למראה להגיע אליהם. בינם היו אלה שהתהלכו ברחוב במבט מושפל כשראו אותי זקפו את ראשם כלפי מעלה ועברו לידי כאילו אינני קיימת, כשהתקרבו הייתי 'מצלצלת' וראיתי שזה מביא להתכווצות שרירי הפנים ולפעמים כשיכולתי לראות פרופיל הבחנתי בהרפיה מיד אחרי שחלפו על פניי, חלקם ההתגרות כמו אנסה אותם להוציא מטבע, עיניהם התחמקו ממבטי.

בחור צעיר קלט אותי תוך כדי העברת סחורה ופטפוט עם חבר, בהרף מבטו ובאותה תנופה שהתנהל שאל: "למה, מה קרה?"  והמשיך בשלו, לא מצפה לתשובה.

 שעת צהריים, הצנצנת כבר מלאה וכבדה במידה כזו שהשפיעה על הצליל, רוקנתי את רובה לתוך הכיסים, נבוכה, מתבוננת לצדדים לראות אם יש עדים לתנועה הזו.

החלטתי שהגיע הזמן לשנות מקום, אספתי חפציי ובצליעה פשטתי ידי.

 שתי נשים באות מולי, אחת מהן,עיניה יוקדות, צועקת:-"גם אני צריכה... חוצפה!       

אני בשלי, לא מוציאה הגה.

- " מה את אילמת?"    מישירה מבט, מודעת לכך שנעלמת רוח הקרב בהשפעת עיניים הפעורות לרווחה כשננעלות על עיניים אחרות במבט ישיר. רואה איך הספקות חודרות אליה.

 ביני לביני במגע עם ההתנהלות הרגילה שלי ביחסים, עם הקושי  לקבל, שאני לא מוכנה לקבל כשאני חושבת שלא רוצים בעצם לתת, שאינני מוכנה לקבל כמו מאונס ושקשה לדעת מאיפה נותנים. גם כשנותנים בפשטות הקושי בלקבל – בהרגשת הבושה שמתלווה לזה והרצון המידי לאזן את הקבלה.

 אני מתקרבת ללוח המודעות , ליד הבנק, בחור נושא מגש עם מרכולת פונה אלי : " גברתי, נפל לך כסף" ומצביע על מטבע במדרכה, אני בתנועות איטיות, מסתכלת עליו, פונה לאחור להביט על המטבע שנפל, מתכופפת מאד מאד לאט ולוקחת אותו כשהתגובה הראשונית בתוכי הייתה לעזוב את מה שנפל.חוזרת להביט בו, יש לו עיניים  שחורת, גדולות, יפות וצוחקות, אני מרותקת לעיניים, נופל עוד מטבע, הוא מצביע על החור בצנצנת : " יש שם חור " . מרימה את המטבע חוסמת את נפילת המטבעות בכף ידי  ופונה לשבת ליד לוח המודעות.

 הישיבה המזרחית עייפה אותי, ארגנתי את הסל ככרית ובתנוחה עוברית נחה מספר דקות , מרחיקה את הצנצנת מעט. בתנוחה הזו יש תחושה של חוסר שליטה לכן מיד חוזרת בי ומתיישבת, שולחת רגליי קדימה בפיסוק, שעונה על לוח המודעות הגדול. מטבע שמושלך לעברי מפספס את הצנצנת, נוחת בין רגליי קרוב לגוף, הגבר שזרק מתנצל וגוחן להרים את המטבע, אני במבוכה מגיבה במהירות ומרימה אותו בעצמי, הבחור זורק מטבע נוסף ושוב מפספס, אך הפעם המטבע נופל לצדי, אני עוקבת אחריו מרים את הפספוס, מתנצל פעמיים והולך.

 בין הנותנים היו שהשתהו במבטם עד שהחזרתי תגובה על פי רוב תגובתי הייתה פנימית, שמרתי על ארשת קפואה. לעקשניים הזזתי את ראשי קדימה כאות תודה והשתדלתי לא לחייך.הבטתי בעיניים מישירה מבט ושותקת, שוב ושוב.

 לקראת ערב, מסיימת את המשחק, חוזרת למכונית נרגשת ורעבה, עוצרות ליד מסעדה בצד הדרך, המסעדה גדולה יש בה שלושה מפלסים. מבט סביב, פונה לשולחן הקרוב לחלון, ממנו נשקף נוף הרים למרחוק. ניגש אלי בחור צעיר נראה דרוזי, עיניו הכהות מחייכות מבליטות את חריצי הצחוק, מתיישב לידי ומספר מה ניתן היום לאכול וגם מטבל בסיפורים על משפחתו שגרה בכפר שמעבר לכביש. אני לא חוסכת בשאלות, הוא משיב בשמחה ומזמין אותי לסיור קטן במטבח ובמפלסים האחרים, אני שמחה על ההזדמנות לראות אם נקי שם בפנים. 

 המפלס השלישי היה בנוי מכוכים קטנים ואינטימיים המופרדים בקשתות אבן.

להפתעתי הרבה בא לקראתי בעלה של דודתי מתוך אחד הכוכים, אני מחייכת אליו עד שמבחינה במבטו הנפחד, אישוניו נעלמים בתוך העפעפיים וחושפים את לובן העין.

מתקרב אלי ומתחנן בלחישה: " בבקשה, אל תספרי לאיילה ". אני מעיפה מבט לעבר השולחן שממנו בא לקראתי ורואה שם אישה לא מוכרת, אני מחייכת שוב ומרגיעה אותו שלא ידאג כשתמונה של אשתו המספרת לי על המאהב שלה עולה בזיכרוני ומרחיבה את חיוכי המרגיע...

חוזרת לאולם הרחב עם החלון הענק, מתיישבות בשולחן שבחרתי קודם, מזמינה ארוחה עשירה בסלטים.

  נוהגת ומביטה בדרך, שקועה ברגשות ודימויים שאינם מגודרים במילים, ברקע צלילי המטבעות.

בבית, מארגנת את הדברים במקומם כשחושבת שהיה קל ופשוט.

 אך לפתע, הרגשתי סחרחורת, הרגשתי מזועזעת, לא זוכרת את המחשבות שהיו לי באותו הרגע, אם היו, אבל זוכרת רגע לפני, הנוחות בלחזור הביתה, הייתי לרגע המומה, לא יכולה להצביע על משהו מדויק אבל התחושה כמו שסף הרגישות השתנה, יותר נכונות להתייחס אחרת, כשזה לא ממוקד במשהו מסוים, ההרגשה ששינוי מתרחש בתוכי ואני לא מבינה, כאילו יש החלטה בפנים אבל אין לה תוכן. תחושה שמשהו התרכך בי ומתחיל להתגבש משהו אחר עדין יותר.

חזרתי לעצמי משודרגת.

עלתה וצפה שוב השאלה שהטרידה אותי זמן רב, איך אני יכולה לדעת שאני רואה?

במקרה הזה הייתי שם והייתי קבצנית, הייתי כל מה שראו בי וכל מה שנדמה לי שראו בי. הייתי כל מה שראיתי וכל מה שנדמה לי שראיתי

ואיך אני יכולה להבדיל בין מציאות למבט עיניים?

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

חזרה

תגובות

1.    יופי של חשיבה! [ציון: 4]

   מתחרה10001   25/08/2006

2.    רעיון מול ביצוע [ציון: 3]

   מתחרה07301   26/08/2006

3.    רעיון טוב [ציון: 2]

   מתחרה03301   26/08/2006