חזרה לדף הראשי

שם משתמש:

סיסמא:




עיניים - מתחרה06001

סיפור קצר (19/08/2006 22:39:58)

ציון כולל ליצירה: 3.17


השמים קשים כמו פלדה, תחושה של קרירות מצמררת מרחפת מעלי.
אני נכנסת למקום שבו פחת האור והכאב הצטופף סמוך יותר ויותר.
בלילות לא רציתי לישון, התבוננתי בכוכבים בלי להתעייף.
הכוכבים יפים, הלוואי שיכולתי לקטוף מהם, ולשים בשערי, אך הם רחוקים .
למרות שכך זה נראה, ביקשתי להוריד כוכב בעזרת מוט ארוך,
כאשר לא הצלחתי העפתי גוש עפר מהעציץ, גם זה לא הלך.
אולי בגלל שיש לי ידיים שמאליות, הרי אמא אמרה שאני אפס,
אני לא מצטיינת בזריקה, למרות שכיוונתי אל אישון הכוכב שלי שכבה אורו.
פרצי רוחות הולמות בי, חול עף נדבק על פניי
מחשבות מרחפות בראשי ועיני שטופה בכחול דמעתי. צד אותי העצב בערבי ארגמן חרישי
הלילות טובלים בזיכרונות הבקרים מקיצים כחיוך צורב.
ניסיתי לחצות במהירות את הזמן הקרקע יבשה העיניים כבויות,
כמו חיה נמלטת חוצה את עלומיי בעלטה, משהו מורה לי להמשיך ללכת,
ללכת גם כשצל כבד נע ומתקרב בלי לשנות כיוון, הצל העבה מתקדר
בלי לטעות הוא חוזה כל תנועה שלי, אני מנסה לחמוק בחשכה הסוערת,
זרועות ייה לופתות אותי בחוזקה לא יכולתי לראות עצמתי עיניי לא רצתי לשמוע
רק ריכזתי את כל כוחי לבעוט חזק, להיחלץ  מהכאב שהחיים זימנו לי.
מפוחדת נמשכתי אל עולם חדש משלי, גם להרף עין לא אפשרתי לאיש להציץ אל עולמי במקום שאסור להציץ בו נעמדתי כזקיף עם עיניי נץ נלחמתי בודדה בתוך בדידות בחרוק שיניים.
על החול הצוהל שרקתי שתיקה כמו רוח מלפפת ענות, לוקה פגיעות אין ספור
הייתי כגת של יין מר.
נפשי כחבית עץ ממוסמרת כיאות, מתגלגלת במורדות מדבר שיממון.
אם כי המראה אינה מסגירה דבר, גופי צועד כמנגנון נורמלי,
אך קפיצים נסתרים מפעילים גידים שיוצאים לפעולה כל פעם הזניקו את הרז.
בלילות בעודי שוכבת מקופלת במיטה מתהפכת בלי שינה,
נכספת אל השחר וחוששת ממנו.
חבקתי בשתי זרועות את גופי, שדיי נמעכו הברכיים קרובות לבטני כתנוחת עובר.
עיניי פעורות מביטות אל העבר, והלב נשאב מתוכי לקורוזיה.
יש תקופה בחיי, היא לא עוברת, היום ההוא משתק, מרתק אותי.
מחסל מתוכי שעות וימים של מחשבות בקצב של מכונת ירייה. הפחד חוזר.
תמימות עיניי נאספה אל מחשכה בקונכייה לילית, סיוטים עוקרים צעקת בשרי
מהמקום שהאור כבה והותיר נשימה קפואה ושתיקה בשולי שפתיי.
לאט לאט הקמתי משוכה סביב תוגת נפשי, על גבי גררתי אבנים באפלה,
עיצבתי נדבך על נדבך בניתי בית למשקעי ילדותי.
היום ההוא תופש אותי בגרוני, נושך את פניי ונועץ בי את שיני הזמן.
ילדה של קיץ אחד טופחת בעקבי רגליים קטנות  על טמבור החזה,
אבל הכאב איננו עוזב.
קול צרוד פותח אש ורעש ששוכח אותי שם בבוקר שזוכר.
זוועה שהעזה לכבות את אור עיניי מול מבט מהלך אימים.
עיניים חמסו גופי רטשו תום נעורי בידי הרוע וקרעו נפשי לגזרים.
מבעד לחלון חדרי חודר אלי ריח טחב ספוג ומסופג עפעפי נפקחו בתוך
אופיון סמיך בין ימים השנים בקצפה נרעמת בזעם.
ראיתי את גופי המשוסע ודם בשרי פעור בלי עולם.
הגעתי לבד אל המכון הפתולוגי, לבדיקה לאחר אונס, חדר אפל קירות צבועים בצבע ירוק בהיר קודר, על השולחן מפוזרות תמונות מתים מרוטשות קרקפת, קטועות אברים דם הרבה דם נראה כאילו יבש על הגופות.
פחד שוטף אותי בזיעה קרה כשאני נזכרת באותן תמונות מזוויעות, אני פוחדת לעצום עיניים סיוט נורא ,מלווה אותי
לאורך כל השנים שחלפו, התמונות מתבהרות בלילות לנגד עניי ורעד אוחז בגופי
אני מבכה בחשאי את כמוס סרפד סיגופי בדממת הקוצים.
חרדת הלילה רובצת בשדה עזובה והזמן רואה הכל.
אובך אופף משתלט עלי ומאכלת עינויי זיכרון חותכת נשמתי
לשון גורלי מלחכת מלח דמעתי ומניחה לייסורי להתכסות לבד.
אני יודעת שמשהו מת בתוכי ומסרב להאמין שהזמן ישכח את הפחדים,
פעם נגזר עלי לשתוק, להחביא את הסוד הנורא, להמשיך מבלי להסתכל לאחור, אמא אסרה עלי לזכור או לדבר, הייתי חייבת לשכוח את הבושה שהבאתי עליהם. הסתרתי את הדברים, עצמתי עיניים והלכתי מתוכי אובדת באפלה,
מסרבת לפתוח את הדלת שסגרתי אחרי.
באחיזת ידיים קפוצות קראתי לך אלוהים, אני כבולה חסרת אונים וקולי חוזר כמו הד,
למה לא שמרת עלי ממרום מגדלורך?
רואה מול עיני חיים שלמים, חצי רוויים ,חצי ריקים, מוזרים מעט, כן אילה הם חיי שלי.
רציתי להמשיך לחייך ,להסתיר את העצב שבי ,להחביא את הכל רחוק ,להדחיק עמוק שכלום לא יורגש, הצלחתי קצת ,מלבד אותו קמט אחד חצוב עמוק בנפשי, שנותר כמו חשבונית למחיר אותו קיץ, קבלה במקור של מחיר העבר.
המחשבה חמה לחה וטעמה מלוח מריר, מראה בליטות כהות פזורות לאורך חיי, כמו אבני דרך , כאילו תמרורי הכוונה, בקטעים מסוימים של החיים היה הצבע כהה כמו שחור, והבליטות נראו בצורת פתילים קוצניים כמו חוטי אריג מחוספס כאילו הם נועדו להיות המנגנון שהגן עליי מעוד רע.
עכשיו אני רוצה לשאוב חום באור הקלוש המהבהב אך אין בו עונג,
זעם עולה בי מטיח עלבוני.
זה לא עובר לי קוס-אמאק. צללים שחורים עולים ויורדים כמחול עיוותים וקול צווחה מוכה אני שומעת אותי מתחננת על נפשי.
המוות הפנימי כבד מהחיים אני נזכרת ורעד תוקף, נגד רצוני, זה מחלחל בעורקי, עייפתי איני יכולה לשאת.
הגשם השקט, העקשן, הדומה לאזהרה או לאות מבשר, גם הגשם הרחמן,
לא יביא מזור לפצע הפתוח בבשרי השרוף, מעיני מטפטף גשם שהטיב לבכות.
זה חוזר ידיים מגואלות בדם קרביי, ללא רחם תבקענה את הדומיה, שם אני ילדה בחסות קיץ צורב נחתמתי בחותם חרשים.
צרודה כקול אבני מעמקיי עיניים הביטו אל מימי עווית מוארים באור הפשע, ומגודש לבי לחשתי למוות שוב אשוב לחיות.
ניערתי מעלי אבק הזמן לטשטש עקבות של דורכים במשעולי נפשי
כאב נחבא בין חגווי הסלע של נשמתי.
מבט עיני נושא הוא את סוד חיי, לילותיי נפרשים ככילת שמים זרועים בצערי.
בנפשי עולים צפים תמונות שחורות ואני מנסה להדחיק הכל לערפל זיכרונות.
צל דק רועד על פני הים רוגש גועש אדוות עלי גלים.
הלכתי לבד בלילה יחפה על החוף הזהוב צופה ירח ממעל ואני משתוקקת אלייך
פשטות טהורה החליקי בעדינות להב סכינך בתקי בתוך נפשי את סבך האפור.
לטשי בי עיניים ראי גורלי מצר שחררי מנעולים כהים,
רדי נא אלי שמש זורחת האירי לי דרכי פתחי לי את הדלת אני רוצה לעוף.

מרקחת זיכרונות צפים מנפשך
מתרפקת מתפרקת בעלטה
מנסה לנער מעליך
אבקי הזמן, מזמן .
ואם תאמרי שהכאב הזה מתעתע בך
נובר בתוכך עד עומק נשמתך 
וגופך המצולק עטוי
מסווה בדי משי רך .
את חיה נושמת את אימת הבלהות
מתעוררת מחלום מזוויע
ופנייך מכוסות מסכה
של חיוך קטיפה .
את בכית בכי רע, את בכית ילדה
בכית את בכי עינייך הלכת לבד אבודה
ופחד-הסומים נושא עיניים בלי לראות
את השקוף המבצבץ מחלונך .



חזרה

תגובות

1.    בנית בית למשקעי ילדותך [ציון: 4]

   מתחרה10701   20/08/2006

2.    אני רוצה לעוף סיפור עצוב כצוב יפה מאוד [ציון: 4]

   מתחרה05401   20/08/2006

3.    מבט עיניי נושא הוא את סוד חיי [ציון: 4]

   מתחרה04401   21/08/2006

4.    רגשות מעורבים לגבי סיפורך [ציון: 2]

   מתחרה08101   21/08/2006

5.    חזק אבל... [ציון: 2]

   מתחרה14401   21/08/2006

6.    שפה עשירה [ציון: 3]

   מתחרה03301   25/08/2006