חזרה לדף הראשי

שם משתמש:

סיסמא:




דייג הסיפורים - מתחרה07301

סיפור ארוך (19/08/2006 22:49:05)

ציון כולל ליצירה: 3.5

דייג הסיפּוּרים

 

פּרוֹלוּג:

 

שעת בּוֹקר מוּקדמת, בּחוּץ חוֹשך, ירח שמעללי האהבים של ט"וּ בּאב ניכּרים עדיין בּפרצוּפוֹ, מאיר כּעששית שמימית את חשכּת הבּוֹקר.

דייג הסיפּוּרים יוֹצא לדרכּוֹ, חכּת הסיפּוּרים על שכמוֹ, לחגוֹרתוֹ פאוּץ' הפּיתיוֹנוֹת וּבידוֹ סל הרשת בּוֹ יניח את הסיפּוּרים שיעלוּ בּחכּתוֹ.

הדייג אוֹהב קו משוּתף לסיפּוּריו, מראוֹת טוּרי הפּליטים הישראלים הנעים דרוֹמה מפּחד קטיוּשוּת החיזבּאלה והלבנוֹנים הנעים צפוֹנה מאימת פּצצוֹת צה"ל, העלו לנגד עיניו את התמוּנה של צלם הנשיוֹנל ג'יאוֹגרפיק, סטיב מקקוּרי משנת 1983, תמוּנת פניה של נערה בת 12עם עיניים ירוּקוֹת מהפנטוֹת, אחרי שצעדה שבוּעיים בּרגל מאפגניסטן למחנה פּליטים בּפּקיסטן והפכה לסמלם של מיליוֹני פּליטים הנעים ונדים בּרחבי העוֹלם. כּך נבחר הנוֹשא "עיניים" ליוֹם דייג זה. חיפּוּש קצר בּגוּגל והתמוּנה כּבר על מסך מחשבוֹ, העיניים הנעוּצוֹת בוֹ גוֹרמוֹת לוֹ לחוּש כּסיפּוּר המפרפּר בּקצה חכּה, כּמו שכּתב יהוּדה אוֹפן בּשירם של הגששים: "אז מה צריך כּריש דייג כּך סתם, תפס את הדייג, זרק אוֹתוֹ לים".

בּינתיים מפציעוֹת קרניים ראשוֹנוֹת של שמש בּזריחתה, שוֹאבוֹת את שאריוֹת נשמתוֹ, הוא מתעשת, שוֹלף מהפאוּץ' את הפּיתיוֹן הראשוֹן וּמציץ בּכוֹתרתוֹ: "דוֹדה סוֹרגת" כּתוּב עליו. הוא מצמיד את הפּיתיוֹן לקרס שבּקצה החוּט וּבתנוּעה מיוּמנת משליכם אל האזוֹר שבּוֹ מרוּכּזים  הסיפּוּרים בּנוֹשא "עיניים". לא עוֹברוֹת דקוֹתיים וּפרפּוּר המצוֹף מרמז שהסיפּוּר הראשוֹן נלכּד:

 

סיפּוּר ראשוֹן: דוֹדה סוֹרגת

 

ריח של קפה פּרקוּלטוֹר מהבּיל, מהוּל בּריחוֹת בּוֹקר שבּת, את פּניי מקבּיל בּהתקרבי למרפּסת דירתה הקטנה של דוֹדתי, ("לא בּיקשתי שיגדילוּ אוֹתה כּי היא מספּיקה לצרכיי ולא רציתי שלבנוֹתי יהיה יוֹתר שטח לשטוֹף" היא מזכּירה לפעמים).

אני מקיש בּחוֹזקה על הדלת בּמגמה להבקיע את חירשוּתה המתקדמת, "כּן" צוֹהל מזמין אוֹתי להיכּנס. מניח את לחם שלוֹשת הקמחים, הסוּבּין, הקימל והקצח שהכנתי במכוֹנת הלחם על קרש החיתוּך שבּפינת השוּלחן הערוּך, גם סכּין הפּריסה מוּכנה. את מוּסף "הארץ" אני מניח על המקרר שמאחוֹריי, (מוּסף הארץ שמוֹפיע בּמערכה הראשוֹנה, יהיה כּלי הטריוויה בּמערכה השלישית). בּקוֹל רם אני שוֹלח אוֹתה להצמיד לאוֹזניה את מכשיר השמיעה החדש והמשוּכלל שממנוֹ היא נהנית (וגם אנחנוּ). "אנחנוּ" זה אני ואחי שמגיע בּדרך כּלל בּאיחוּר של מספּר דקוֹת, מיוּזע מרכיבה על אוֹפני הרים בּסביבתנוּ הפּסטוֹרלית.

המסעדה של הדוֹדה, אוֹ בּקיצוּר: המסעדוֹדה, אנחנוּ קוֹראים לארוּחוֹת השבּת בּבּוֹקר שלנוּ, לפני מספר חוֹדשים, כּשחגגנוּ לה יוֹם הוּלדת 90, קראתי לה כּברכה "בּיקוֹרת מסעדוֹת" שכּתבתי, 4 מזלגוֹת הענקתי למסעדתה בּדירוּג שלי, למרבּה הצער היא איבּדה לאחרוֹנה שניים מהם בּעווֹן שיחוֹת טלפוֹן ממוּשכוֹת עם ילדיה, דווקא בּעת הסעוּדה! (הזכּרתי לה את מקרהוּ העגוּם של מסעדן הגוּרמה הצרפתי ששם קץ לחייו לאחר שאיבּד מזלג אחד בדירוּג "גוּמיוֹ")

"לפעמים אני מפחדת שאתם בּאים רק כּדי לעשוֹת לי טוֹבה" בּוֹדקת הדוֹדה את טוֹהר כוונוֹתינוּ, אנחנוּ מזדרזים לאשר שאכן, מטרת בּוֹאנוּ היא לצוֹרך סבל צרוּף. כּש"קטע" טקסי זה מאחוֹרינוּ והקפה נמזג, אפשר לפנוֹת לשיחה על ענייני היוֹם והשבוּע, מטבע הדברים (והנפשוֹת הפוֹעלוֹת: – דוֹדה בּת 90 וּשני אחים היפוֹכוֹנדרים) תוֹפס מצב הבּריאוּת מקוֹם מרכּזי. את נוֹשא השמיעה (אוֹ העדרה), כּבר מיצינוּ, ולכן אנוּ מתמקדים בּראייתה ההוֹלכת ודוֹעכת.

כּ-40 שנים הייתה מוֹרה בּכיתוֹת יסוֹד, בּאוֹתן שנים לימדה לבדה את כּל המקצוֹעוֹת הנלמדים וּמכּאן הידע הרב שתפגין בּגאווה בּעת פּתרוֹן הטריוויה. שלוֹש מתוֹך אוֹתן 40 שנים הייתה דוֹדתי גם מוֹרתי, בּבוֹקרם של ימי ד' הייתה מפליאה בּסיפּוּרם של סרטי ליל אמש, סרטי 16 מילימטר בּשחוֹר לבן, וּלעיתים גם מערבוֹנים אוֹ אפּוֹסים מלחמתיים בּצבע וּבסינימהסקוֹפּ. תרגוּם הסרט הוּקרן בּצד המסך בּמקרן ידני כּשחבר הבּקיא בּשפת הסרט, מגלגל בּידית קטנה את גליל התרגוּם. בּמיוּחד אהבנוּ את סרטי הקיץ על הדשא, שרוּעים על שמיכוֹת פּיקה, מפצחים גרעינים שחוֹרים וּלבנים ומבּיטים בּשמיים זרוּעי הכּוֹכבים,  מלווים בּמבּטנוּ מטאוֹריט בּוֹהק, "כּוֹכב נוֹפל" קראנוּ לוֹ, מזדרזים להבּיע משאלה (מהתחוּם הפיננסי בּדרך כּלל וּבהמשך גם מהרוֹמנטי).

משפּרשה לאחר 40 שנים מהוֹראה, עשתה הדוֹדה הסבה מקצוֹעית לספרנוּת, עבוֹדה שגם בה, כּמוֹ בּקוֹדמתה, לעיניים תפקיד חשוּב וּמרכּזי, מכּאן מוּבן שאוֹבדן ראייתה מדאיג אוֹתה וּמהווה נוֹשא קבוּע בּשיחוֹתינוּ, בּציפוֹרניים היא נאחזת בּשאריוֹת ראייתה, נעזרת בּמשקפיים מיוּחדים הסוֹגרים עין אחת וּבשנייה עדשה המזכּירה את טלסקוֹפּ החלל "האבל".

היוֹם יש לה טלוויזיה המחוּברת ללווין, מחשב המחוּבּר לאינטרנט, בּעזרתוֹ היא מתכּתבת עם ידידוֹתיה שמעבר לים, ממש אהבה מ- ENTER ראשוֹן.

בּעבוֹדתה בּספריה, המחשב הוּא יד ימינה, מקטלגת ספרים בּצוּרה המקצוֹעית בּיוֹתר, מכּל קצוֹת הארץ עוֹלים אליה לרגל ספרנים וספרניוֹת ללמוֹד את רזי הקטלוּג.

בּשנים עברוּ, כּשראייתה עוֹד אפשרה לה, חילקה הדוֹדה את עיתוֹתיה בּין הקראת ספרים לנזקקים לבין תחבּיבה - סריגת סוודרים.

בּגיל צעיר יחסית לקה דוֹדי בּליבּוֹ, איש חסוֹן היה, מחזקי העמק, את האלוּפים שבּפּרים הכניע בּעבוֹדתוֹ כּרפתן. משנשלח לאמריקה להביא פּרים להשבּחת העדר המקוֹמי, נפל אחד הפּרים לים בּעת ההעמסה על האוֹניה, דוֹדי קפץ אחריו ורתם אוֹתוֹ בּחבלים, לעיניהם המשתאוֹת של הסוֹבבים.

איש חם וחכם היה דוֹדי, אך חם מזג וּמעשן סידרתי, כּך לקה בּליבּוֹ ואחרי ניתוּח ש"כּמעט הצליח", הפך לסיעוּדי וזכה לשרוּתי הקריינוּת של אשתוֹ. ספרים רבים חרשוּ יחדיו, בּעזרתם הפליגוּ למחוֹזוֹת רחוֹקים. "אהבה מהספרים" הייתה אהבתם. פעמים, כּאתנחתא, התחרוּ בּיניהם בּמשחק השחמט, פוֹתחים בּחרדת קוֹדש את קוּפסת העץ המהוּדרת עם כּלי המשחק המגוּלפים, אוֹתם רכשוּ בּלירה אחת, תקציבם החוֹדשי הראשוֹן בּקיבּוּץ.

(דייג הסיפורים צוֹרב בּזיכרוֹנוֹ שראוּי לוֹ לדוֹד שיזכּה לסיפוּר משלוֹ, "דוֹד געגוּע" יכתוֹב על הפּיתיוֹן)

משנפטר בּעלה, הייתה כּבר הדוֹדה בּתנוּפת קריינוּת וחיפּשה המשך, זה נמצא בּדמוּתה של דינה העיוורת. בּמשך מספּר שנים פּקחוּ הספרים שהקריאה דוֹדתי את עיניה הסוּמוֹת של דינה, מבקיעים את חשכּת ימיה ולילוֹתיה.

משנפטרה גם דינה, זכה וולטר לחסדיה של הדוֹדה הקריינית.

בּין פּרק לפרק, כּשרצתה לנוּח מהספרים, נפנתה לסריגתה, סוודר אחר סוודר הייתה מוֹציאה תחת ידיה האמוּנוֹת, יוֹשבת עם הלקוּחוֹת, (ילדיה וּנכדיה בּדרך כּלל), מדפדפים בּגיליוֹנוֹת "בוּרדה", ג'וּרנל האוֹפנה המיתוֹלוגי, וּבוֹחרים דוּגמה ודגם לסוודר הבּא. עין אחר עין אחר עין אחר עין... הייתה מעלה על מסרגוֹתיה. דוֹמה שהייתה זוֹ היא שהמציאה את ה"מיחזוּר" -  לעיתים קרוֹבוֹת ניתן היה לגלוֹת בּסוודר חדש שסרגה את עקבוֹתיו של סוודר ישן שנפרם.

עתה נוֹתרה רק מגירה מיוּתמת, מלאה בּגלילי צמר מיוּתרים, מסרגוֹת שקוֹל קרקוּשן נדם, וסוודרים רבּים בּמדפים עליוֹנים, ממתינים לחילוּפי עוֹנה אוֹ אוֹפנה.

פּעם בּשבוּע, בּנאמנוּת, עוֹשה הדוֹדה את דרכּה לבית הקברוֹת שבּמעלה הואדי,  בּצעידתה הנמרצת היא מגיעה לבית הקברוֹת המטוּפח, פּוֹתחת את שער הבּרזל ופוֹנה להשקוֹת את הגינוֹת הקטנוֹת שעל שלוֹשת הקברים הסמוּכים לשער. מצד ימין נח בּעלה - דוֹדי, בּאמצע אחיו - אבי, וּמשמאלם, זאב המאהב.

 

סיפוּר שני: זאב המאהב

 

מאז שאני זוֹכר את משפּחתי, היה זאב חלק ממנה, ידיד המשפּחה.

וילי, קראנוּ לוֹ. יוֹתר מכּל, זכוּרוֹת עיניו הכחוּלוֹת, הכי כּחוּלוֹת בּעמק.

"למה וילי לא מתחתן?", שאלתי את אבי, "הוּא לא רוֹצה לוותר על כּל הנשים בּשביל אישה אחת" הייתה תשוּבתוֹ של אבי, שמץ של לגלוּג  בּדבריו.

"וילי האדוֹם", זכה לכינוּיוֹ בּשל גוון עוֹרוֹ האדוֹם, צרוּב השמש מעבוֹדתוֹ כּמשקה המטעים, נמנה גם על הגרעין הקשה של תוֹמכי השמאל הרדיקלי בּקיבּוּצנוּ. רכוּב על אוֹפניו (ניסה ללמוֹד לרכּב על טוּסטוּס אך נכשל מספּר פּעמים בּטסט וחזר לאוֹפניו), לראשוֹ כּוֹבע קש בּלוּי, נע וילי בּין חלקוֹת התפוּחים, האגסים, השסק וּפירות הקיץ, פוֹתח וסוֹגר את בּרזי השיבּרים, נוֹתן חיים בּממטרוֹת הסוֹבבוֹת. חיבּה מיוּחדת רכש לתפּוּחי היוֹנתן המתוּקים - חמצמצים, סמוּקי הלחיים, אוֹתם ליקט בּפינוֹת שנסתרוּ מעיני הקוֹטפים, לאחר צחצוּח והברקה, היה מביא אוֹתם אלינוּ, שם מצאוּ מקום של כּבוֹד בּקערת הזכוּכית בּעלת הגוון הוורוֹד- חוּם- אדמדם.

נטייתוֹ לשמאל המפה הפוֹליטית גרמה לוֹ להיוֹת מנוּי על כמה ירחוֹנים סיניים, דבר שהיה מקוּבּל בּאוֹתן שנים רחוֹקוֹת, גם בּמשפחתנוּ הקפּידה אמי לחתוֹם על אוֹתם גיליוֹנוֹת כרוֹמוֹ עם ריח הנייר והדיוֹ המיוּחדים שהגיעוּ בּכל חוֹדש בּמעטפת נייר חוּם וגס, מספּרים את נפלאוֹת המשטר הקוֹמוֹניסטי והישגיו בּתחוּמי החקלאוּת, התעשייה והתרבּוּת.

גוּלת הכּוֹתרת היוּ המתנוֹת שהיוּ מצוֹרפוֹת למעטפוֹת, קיפּוּלי נייר, מגזרוֹת עדינוֹת אוֹ תמוּנוֹת קש שקישטוּ את קירוֹת דירוֹתינוּ הדלוֹת.

חוּץ מלהשקוֹת את המטעים, היה וילי גם מוֹדד הגשם, תפקיד אוֹתוֹ ירש מאבי שהיה המוֹרה הראשוֹן בּקבוּץ והקים את עמדת מדידת הגשם. עיסוּקוֹ של וילי בּהשקיה וּבמדידת הגשם, זיכּוּ  אותו בכינוי נוֹסף: "זאב המים".

משבּגרנוּ, אחי ואני, בּיקשנוּ פּעם מזאב שיספּר לנוּ על אמנוּ, יהוּדית, שמתה מנכּישת נחש צפע, בּוֹ לא הבחינה בּשל קוֹצר ראייתה, עת היינוּ, אני בן 11 ואחי בן 5, זיכרוֹנוֹת מעטים היוּ לנוּ ממנה. עם היוודע דבר מוֹתה, לאחר יוֹמיים של מאבק בּארס הנחש, התכּנסה המשפּחה בּסלוֹן המרוּוח שבּבית העץ של סבתי (אוֹתוֹ הביא אבי מגרמניה, מפוֹרק בּארגזים). רכוּב על אוֹפניו הגיע גם זאב, בוֹכה כּילד, דמעוֹת זוֹלגוֹת מעיניו הכּחוּלוֹת.

בּדירתוֹ הרווקית ישבנוּ שלוֹשתנוּ על כוּרסאוֹת עץ טיק מתוֹצרת המפעל המקוֹמי, צבע תלתליו שהיה פּעם זהוֹב, פינה מקוֹמוֹ ללבן, רק כּחוֹל עיניו נוֹתר בּעינוֹ.

"כּן זה נכוֹן", פּתח ואמר, "היינוּ זוּג, אני ואמכם" כּך ללא אזהרוֹת והקדמוֹת הכּה בּנוּ זאב בּבשוֹרתוֹ המפתיעה, "זה קרה כּשחזרנוּ מנסיעה לתיאטרוֹן בּחיפה, כּרגיל לא היוּ מספיק מקוֹמוֹת ישיבה וּשנינוּ עמדנוּ בּמעבר האוֹטוֹבוּס, סמוּכים זה לזוֹ, בּאקראי, (אוֹ שלא), נפגשוּ ידינוּ על מוֹט האחיזה הצמוּד לתקרה. כּך התחיל הרוֹמן שלי עם אמא שלכם. עזה הייתה אהבתנוּ, כּזוֹ שרק המוות יכוֹל להפריד, וכך היה".

משנפטר זאב המאהב, כּתבתי שיר לזכרוֹ, קראתי אוֹתוֹ על קברוֹ הפּתוּח:

 

פּרחים לזאב בּוֹדד

 

פּרחים לזאב בוֹדד,

פּרחים שאהבת,

פּרחים שאוֹתך אהבוּ.

 

פּרחי עץ תפּוּח,

שכּה אהבת להשקוֹתוֹ,

רכוּב תמיד על אוֹפניך בּשבילי השדוֹת.

 

פּרחי אגס וּמשמש,

פּרחי שזיף ושסק,

את כּולם אהבת,

ואהבוּך כּוּלם.

 

פּרחי הגרברוֹת בּגינתך,

טיפּוֹת הגשם על עלי הסגוּליוֹת,

הגשם שכּה אהבת למדוֹד.

 

נוּ וילי, כּמה גשם ירד אתמוֹל?

0.6 מילימטר, כמוֹ שמן בּעצמוֹתיך.

כּמוֹ אתה הוּא גם מוֹריד הגשם,

ולא רק מוֹדדוֹ.

 

ויותר מכּוּלם, פּרחי הפוּקסיה,

מרפּסת של פּרחים,

מרבד פּעמוֹנים,

ואין גבוּל לאהבה -

שאפשר לאהוֹב פּרחים.

 

סיפוּר שלישי: האוֹצר בּעליית הגג

 

אחרי שמתה סבתנוּ, אם אבינוּ, בּשיבה טוֹבה , קרא לנוּ אבּא וּביקש אוֹתי ואת אחי לפנוֹת את עליית הגג בּבית העץ בּוֹ גרה שלושים שנים, הנחנוּ כסא על שוּלחן האוֹכל וּמצוּידים בּפנסים טיפסנוּ לעליית הגג, המוֹן אבק וחוֹשך הקבּיל את פנינוּ. מזוודוֹת ישנוֹת, שני כלי קדרוּת גרמנית כּפרית, כּבדים וּמעוּטרים בּכּחוֹל על רקע אפוֹר, פּתיליוֹת שידעוּ ימים יפים יוֹתר, ועוֹד כּהנה וכהנה דברי ג'אנק שעליוֹת גג הן בּיתם.

אחרי שפּינינוּ את מרבּית החפצים, לפני שעזבנוּ לתמיד את עליית הגג עשינוּ עוֹד סיבּוּב אחרוֹן והנה אוֹצר: בּפינה מרוּחקת מצאנוּ בּקוּפסת קרטוֹן קטנה וּמאוּבּקת מספּר פּנקסים ישנים ששיני הזמן והחוּלדוֹת עשוּ בּהם שמוֹת. מיקוּד אוֹר הפּנסים גילה לנוּ שהפּנקסים מלאים בּכתב יד קטן, צפוּף ועגוֹל, כּתב נשי ללא ספק. בּמהרה הבנוּ את גוֹדל האוֹצר שנפל בּחלקנוּ, היוּ אלוּ יוֹמניה של אמנו.

כּך כּתב אחי כּהקדמה:

היוֹמנים שמכסים תקוּפה של שבע שנים, משנת 1939, תקוּפה בּה הייתה אמנוּ תלמידת י"א בּבית הספר בּיגוּר וּמסתיימים מספּר ימים לפני לידת אחוֹתנוּ הבּכוֹרה, בּשנת 1946, כּתוּבים מתוֹך המיה פּנימית עצוּמה ואש פּנימית שאך לעיתים רחוֹקוֹת בּיוֹתר פּרצה החוּצה. מתוֹך היוֹמנים מצטיירת נערה מאוֹד בּוֹגרת מבּחינוֹת רבּוֹת, העסוּקה בּמחשבוֹת אין קץ על תיקוּן העוֹלם, הארץ, החברה, התנוּעה, בּית הספר וכל זאת בּרצינוּת תהוֹמית וּמאבק פּנימי מתמיד בּין צרכי החברה והכּלל שהם מעל הכּוֹל, לבין צרכי הפּרט, שלה עצמה, שכּה רצתה להגשימם וכל העת דחקה אוֹתם הצידה, תוֹך שהיא מעמידה עצמה לרשוּת וּלמען החברה בּכל רמ"ח אבריה על כּל המשתמע מכך. מפתיע היה לקרוֹא עד כּמה הייתה אמא מעוּרבת וּמתעניינת בּכל הקשוּר לאירוּעים הפּוֹליטיים שהתרחשוּ בּארץ וּבעוֹלם בּאוֹתם ימים. בּתוֹם ילדוּתי אך מתוֹך אמוּנה כּמעט עיוורת בּצדקת הדרך הסוֹציאליסטית כּוֹתבת אמא עוֹד ועוֹד על: "ההכרח ההיסטוֹרי" של ניצחוֹן מעמד הפוֹעלים והפּרוֹלטריוֹן על הבּוּרגנּות העוֹלמית וכל זאת אף בּתוֹך התוֹפת האיוּמה שהלכה ונתגלתה לה על המתרחש בּאירוֹפּה. היוֹמן מכסה מבּחינת הזמן בּדיוּק את מלחמת העוֹלם השנייה וכל הקשוּר בּאימת המלחמה...

בּחרתי לסיים את סיפוּרי בּקטע המוֹפיע בּאחד מדפּיו הראשוֹנים של היוֹמן:

 

02.09.40

 

"שנה למלחמה, שנה לחוּרבּן היהדוּת, יהדוּת פּוֹלין, היהדוּת הגדוֹלה והמפוֹארת בּיוֹתר נהרסה, נחרבה כּוּלה. אין אנוּ תוֹפשים מה נחרב כּאן, איזוֹ תרבוּת מקוֹרית ויפה. והיהוּדים עצמם – פּליטים נדחים, עבדים. ואחרי יהדוּת פּוֹלין יהדוּת אוֹסטריה, צ'כוֹסלוֹבקיה, הוֹלנד, בּלגיה, דניה, צרפת, בּכל ארץ שנכבשת ע"י היטלר נהרסת היהדוּת. וארץ ישראל סגוּרה, אין אפשרוּת להגיע אליה – אל המפלט האחרוֹן של הפּליטים. עם של פּליטים הננוּ. מגרמניה בּרחוּ היהוּדים לצרפת וחשבוּ למצוֹא שם מקלט בּטוּח, אך הרוֹדף השיגם. אין די דמעוֹת לאדם לבכּוֹת את החוּרבּן – חוּרבּן עמוֹ. מתי יגיע לחוֹף מבטחים לאחר אלפי שנוֹת נדוּדים וּתלאוֹת?".

 

אפּילוֹג:

 

השעה כּבר מאוּחרת, קרניים אחרוֹנוֹת של שמש בּשקיעתה מסמנוֹת את סיוּמוֹ של יוֹם. דייג הסיפּורים אוֹסף את כּליו, עוֹמס חכּתו על שכם וּמתכּוֹנן לשוּב לביתוֹ.

נ.ב. התוֹצאה בּטריוויה הייתה 12 תשוּבוֹת נכוֹנוֹת, דומה לממוּצע.

חזרה

תגובות

1.    כתיבה יפה מאוד [ציון: 4]

   מתחרה01601   20/08/2006

2.    אמנם סיפור יפה, אך איפה מוטיב העיניים? [ציון: 2]

   מתחרה08101   21/08/2006

3.    מספר מתחרה 08101 אין לך יצירה בתחרות, האם את\ה עובד בשביל מישהו עם מספר הזויי לחבל בתחרות? [ציון: 4]

   מתחרה06001   21/08/2006

4.    תרשה לי להשיב לך -הסיפור שאלתיאלה מכיל בדיוק מספר הנחוץ של מילים-הדבר נבדק במסמך וורד [ציון: 4]

   מתחרה09401   23/08/2006