חזרה לדף הראשי

שם משתמש:

סיסמא:




מצפון - מתחרה14401

סיפור קצר (19/08/2006 22:58:57)

ציון כולל ליצירה: 2.25

ילד קטן מטופף במהירות על פני שביל עפר המתפתל בין גבעות. ראשו מוטה קדימה, שפוף מעט, מבט עיניו כבוש בדרך שלפניו. צעדיו של הילד קטנים כקומתו, הם קלילים, כמעט מרחפים על פני אדמת השביל, אך התנשפותו מעידה כאלף עדים שתדירותם עולה לו במאמץ רב. אבן סוררת ניתזת לפתע תחת סנדלו והוא נופל על ברכיו ומשתטח. יבבה קצרה נפלטת מגרונו, כזו של הפתעה יותר משל כאב, אך הוא חונק אותה בעודה באיבה ולרגע לא מרים פניו אל הרקיע המשחיר. הוא שוכב כך באמצע השביל לכמה רגעים, אוחז בקרסולו, משפשף ומלטף אותו על מנת לגרש את הכאב, ואז בזהירות הוא מנסה להתרומם.

תחילה הוא נעמד על הרגל הבריאה והברך, ולאחר מכן, בהטותו את מירב המשקל על רגלו החזקה, הוא מצליח להזדקף, עדיין מתנדנד לסירוגין בחוסר משקל. הוא מדדה כמה צעדים ואז כמו החליט שדי בכך, הוא מגביר קצב וממשיך בצליעה, ועדיין לא נשא עיניו אל השמיים או אל האופק.

כל צעד מעמיד את כף רגלו במבחן מחודש, וכאילו לא די בדבר, הוא חש כל אותה עת - ואף עוד קודם, כשהחל להחשיך, ואולי בכלל מאז אחר הצהריים - את מדקרות המבטים בעורפו, כמו מחטי אורן דקים הננעצים במהירות ונמוגים. שוב עולים במוחו אותם סיפורי תינוקות שנהגה אימו לספר לו לפני השינה. הוא אינו מאמין בהם יותר, שהרי ילדים גדולים יודעים להבדיל בין מציאות לדמיון. אין שום יצור הגר בעננים, כזה שיכול להסתכל למטה על בני האדם ולראות את הלב והנשמה. הכול שטויות, הוא אומר לעצמו, אמא רק המציאה סיפורים כדי שאהיה ילד טוב, אבל הדקירות כל כך אמיתיות וכואבות – חייבת להיות להן סיבה.

הדרך מתפתלת כעת במעלה גבעה מתונה, והוא מתנשף ממאמץ ומכאב. הוא מעז ומרים את מבטו קמעה ומבחין באורות המרוחקים של ביתו מאחורי הגבעה הבאה, אך הבית לא יביא לו מזור. הוא יודע זאת, הוא מרגיש זאת באותה וודאות בה הוא מרגיש את שערות עורפו הסומרות. הוא פוחד שהדקירות לא יפסקו לעולם.

נדמה לו שהן נמשכות מאז ומתמיד, באות והולכות, לפעמים בצידי חזהו, לפעמים מתחת לצלעות, כל כך חזקות עד שהוא מתקפל. ועכשיו הן מבטים הננעצים בעורפו.

אבל בעצם, לאמיתו של דבר, הן החלו רק מאז אחר הצהריים, כשמישה, בעודו מאבד אחיזה ומנפנף בידיו בפראות, הביט בו לרגע שנמתח לנצח. הזמן קפא אז מלכת, כשמבטם התלכד לאחד, ועיניו של מישה התרחבו וגדלו עד שכמעט ונהיו לעיגול מושלם, והשתקף בהן מישה אחר – מופתע, המום, מבועת.

בדרך כלל היו עיניו של מישה צרות ומצומצמות ותמיד נשקף מהן הזדון. לפעמים ניסה לדמיין שמישה משחק איזה משחק, לובש איזו דמות בכוונה, בשביל הרושם. אפשר שמתחת לאותן עיניים מכווצות מסתתר מישה אחר, אולי טוב לב, אבל כל כמה שניסה לא הצליח לתפוס זאת במבע עיניו. לפעמים הביט בו בחשאי, מהצד, מקווה לראות לרגע מישה אצילי מבצבץ ועולה, אבל לא. תמיד אותה צרות מכווצת, אותו רשע ניבט. חוץ מהפעם הזו, אחר הצהריים, רגע לפני שמישה נפל. אז נעלמו הכיווצים מצידי העיניים, אז נעלמה הרשעות מאישוניו. הן הביטו הישר אליו, וגדלו וגדלו, ומבט נדהם הופיע בהן, לא מאמין, ואותו מבט המום דקר יותר מכל רשעות אליה כבר הורגל.

עכשיו הדקירות בעורף הולכות ומתחזקות, והרגל כואבת. הוא מתאמץ לצעוד מהר יותר למרות הכאב, למרות שהוא יודע שגם כשיגיע לביתו לא תבוא הקלה.

הדקירות מייסרות את עורפו. הוא מדמיין עורבים חדי מקור צוללים משמיים לנקר את צווארו, אך הוא לא מעז להרים את ראשו. הפחד מהמראה שיתגלה לעיניו גובר על הכאב. פתאום הוא נופל. רגלו הפגועה קורסת תחת משא משקלו. הוא מתגלגל במורד ירידה לא תלולה ונעצר על גבו, וכעת הוא אינו יכול שלא לראות.

עיניים עגולות, גדולות, זוהרות. אלפי זוגות תלויות ברקיע השחור ובינות העננים האפורים. הן כל כך בוהקות עד שנצנוצן דוקר את אישוניו. הוא רוצה לעצום את עיניו אך אינו יכול, משהו מכריח אותו להמשיך ולהביט בהן.

הן כולן מביטות בו, הוא יודע, ממש כשם שהביט בו מישה לפני שנפל. הן מביטות בו בהפתעה דוקרת, בהאשמה. מבטן החד חודר דרך עיניו למוחו ומכאיב, ואין דרך לעצור את הכאב. זו לא הייתה אשמתי, הוא רוצה לצעוק, אך המילים אינן יוצאות, ואלפי זוגות עיניים ממשיכות לזהור, תלויות על רקיע שחור, עגולות וגדולות, מופתעות, מפחידות.

"מישה סליחה", הוא זועק, וקולו הדק נבלע בין הגבעות, "מישה סליחה..."

חזרה

תגובות

1.    יסורי מצפון של ילד על נטישת חברו שנפצע [ציון: 3]

   מתחרה07301   21/08/2006

2.    סיפור גדוש מליצות [ציון: 1]

   מתחרה06001   21/08/2006

3.    חסרה המהות [ציון: 2]

   מתחרה03301   26/08/2006

4.    קראתי את הסיפור וגם את התגובות לפני [ציון: 3]

   מתחרה15201   26/08/2006