חזרה לדף הראשי

שם משתמש:

סיסמא:




ורק במחצית המסע - מתחרה14501

סיפור ארוך (19/08/2006 23:48:00)

ציון כולל ליצירה: 3.33

                          ורק במחצית המסע

וביום שהחליטו למרוד, הן ראו הכל בבהירות פולחת, לראשונה מזה דורות. מראשית האימה שנפערה באיסור פרי הדעת, השתפלות מבויישת עד עלה התאנה, שנאה בבערת אישון מקנאה של הבל, ופחד אימים שהקפיאן בשאלת האיכה..כי ראו הכל, ובטחו שעתה ראו כל. ולא ידעו כי עוד ילוו מסע שלא יוכלו כמעט להכילו, אם לא יעמדו על המשמר וידעו מתי להצטמצם באחת, תוך תושיה או אינסטיקנט הישרדות, בזכות אותו מוֹתר שהוענק משום מה, מקדם. הן המשיכו לשאת אל על, בידען כי לא יתכן שכל המראות הן רק של הכאן. הלא נסקו לא פעם למחוזות אחרים, למראות מתומצתים אך מלאי תבונה, של אלפי שנים. בידען שיש לקלוט הכל מכל..ואבוי אם בל יזכרו. מראות שהינן האור שבקצה כל הקיצין, העוטפן בחום ראשית ומופץ מהן לכל סובבן, כאחריות נוספת. והן לא העזו לבקש את אושר הנסיקות מדי יום, בליווים החייכני של הנסיך הקטן ואותו השחף, שאף הם ראו הכל, וידעו שהן במסע לא בכדי, וכי עתה עליהן לדווח קבל עם ועדה, כי הינם עדיין קיימים.

ואכן עם היפכחן בנסיקתן לראשונה מהכאן, במבע של ניצן שהבחין לפתע בתחילת בגרותו, הן היו סוערות כסערת כל הימים..נאבקו בצריבה וביקשו לראות עוד ועוד, והוטחו היישר ליום בו החליט המוות להתפטר מתפקידו. והפעם מבלי להיכנע ללחצים החוזרים ונשנים שישאר "עוד קצת, רק עוד 1000 שנים, לכל היותר. עד אז לא ישאר אף לא אחד מימלא, שיזכור שהיית קיים אי פעם"! והוא רק חייך את חיוכו הגולגלתי המקסים ביותר, וזרק בהחלטיות את גלימתו השחורה והמצחינה במקצת לריצפה, כאות כי הוא אכן מוותר על הכבוד הגדול להמשיך להתעטף בה, וכדרכו מראשית, ריחף חרש לכיוון הכניסה..הוא החליט ללבוש את דמותו של פקיד בנק צעיר, שלקח אותו עימו לפני מספר שנים. הן מי יחשוד בפקיד בנק קטן הרהר לעצמו. חיש קל התאים עצמו עד הפרט האחרון, כולל המנהג של לעיסת השפתיים, בעת פחד ומבוכה. כך טייל לו לאיטו, חופשי בפעם הראשונה באמת, מבלי לרוץ כמטורף מבית לבית, או לאיזה חור נידח בערבות מונגוליה, וכל זאת משום ילדה קטנה. הוא חש כל כך חופשי ומאושר, שהנהן בראשו לשלום לכל העוברים ושבים, והתענג במיוחד לקוד קידה בפני כל אשה. אוח נשים! הרהר לעצמו, לו רק ידעתן את האמת לגבי איזה "צלע" דובר..אבל אין זמן, חשב פתאום, צריך להתחיל לטעום מקרוב את חייו של הפקיד הקטן שלי, הלא ידעתי עליו רק כמה פרטים כלליים ושוליים, כמו כך שאהב לעזור למני נדכאים, למען האמת המשיך בהירהוריו, הוא לא הבין אז, וגם לא עכשיו מדוע יוחס לזה כזה כובד משמעות? נו אני לא חייב לעשות הכל בדיוק כמותו, ניחם עצמו. בעודו צועד כך, אפוף מחשבות עמוקות מתהום, לדעתו, קפץ בבהלה מקול חריקה מחריד של מכונית שהמשיכה ונמלטה לדרכה, תוך שניות היתה מהומה, וגבר צעיר היה שרוע על הכביש ללא נוע. הוא הביט מלא השתאות במחזה וחשב מה..? הם כבר הספיקו לגייס מישהו חדש במקומי? לא, לא יתכן. הרי יש כמה וכמה תהליכים מסויימים שצריך לעבור. אז מה זה? אולי סתם תקלה, הרגיע עצמו. הן גם אצלנו, כלומר אצלם, יכולות להיות תקלות, ומי כמוני יודע צחק בקול, וחטף סטירה מצלצלת מאשה שעמדה לידו, על שהעז לצחוק משארע. הוא הביט בה מלא זעם, וכבר הכין עצמו לנקמה המתבקשת, אך תוך רגע נזכר שאין הוא יכול לעשות לה דבר. לה, לאשה קטנה זו, עם עיניה הבורקות ופיה המשורטט שנקפץ. היא, יותר חזקה ממנו, ממנו! עתה הוא נמלא בזעם אף יותר, על עצמו, על החלטתו להיות פתאום סתם בן אדם. בן אדם, מה עלה על דעתך רתח על עצמו. הן יכולת לבחור להיות כל דבר אחר, ממפולת סלעים ועד רעידת אדמה, הן נשארו לך כמה פרבילגיות. האשה הצעירה הפנתה מבטה ממנו בשאט נפש, ולאחר שניות החזירה מבטה איליו בעיניים זועמות וחודרות עד אימה, כיודעת את האמת שאחרי חיוך מבטו השאול. חייכה איליו חיוך בוז ונפנתה ממנו באחת, מבלי חשש כהוא זה משנגלה לעיניה. והוא, הוא רק כירסם את שפתיו. בעודו מזועזע עדיין מגילוי קטנותו, חש לפתע במשהו חד הננעץ בעורפו ומישהו הלוחש לו במהירות מאיימת, "את הארנק, מהר", וחש בכאב הצורב של החתך שהוא מיהר לחתכו. לא עלה כלל על דעתו לצייד עצמו באביזר הטיפשי הזה, חשב במהירות, והחליט לצעוק בכדי להבהיל את "אותו העלוב", והוא אכן נבהל ונמלט כברק. מה קורה פה? הוא החל להתפוצץ מחימה. אם לא הייתי צורח הוא וודאי היה הורג אותי ללא היסוס. ומי יודע אם הוא לא עשה זאת כבר בעבר. משהו פה לא בסדר, הרהר בפחד מזדחל. אומנם הייתי עסוק מאוד אז, בעבר, וגם כל עוזריי, אבל הכל היה תחת שליטה. כן. תמיד ידעתי הכל. ודאי לגבי ההולכים שאינם שבים, והלא אני עצמי, לקחתי את הפקיד, שהנה שוב כמעט ומת. לא, זה לא יתכן גיחך לעצמו בהרגעה עצמית, הם הלא קטנים מדיי לכל זה, בני תמותה אלו. תתחיל לחשוב כמו אותו הפקיד, פקד על עצמו. תתחיל להיזהר, להסתכל לצדדים, ויתרת על תפקידך תתחיל לחיות! לפתע הבחין כי פתאום החשיך בבת אחת, ושעליו לארגן לעצמו תוכנית להמשך, ובדחיפות. כן, עכשיו כל אחד ואחד מהם, רץ לביתו נזכר, עולה במהירות שיא את המדרגות, פותח את דלת הבית בידיים רועדות מהתרגשות ונועל אותה, בחושבם שעתה הם מוגנים, חייך בזילזול. אך עתה אתה פקיד, הזכיר לעצמו. היכן היה גר אותו הפקיד ניסה להיזכר, היה זה מן בניין מכוער ומוזנח נזכר. ואכן עלה לנגד עיניו שם הרחוב ומספר הבית בבהירות ממש כמו אז, עלץ. ומה אם גר שם דייר אחר נבהל לרגע, הלא לא יוכל להעלימו כתמיד. למזלו לא נשמע כל רחש מעבר לדלת. הוא סיבב את הידית בכוחו האדיר, שברה במקצת, ונכנס. כן, הכל נשאר בדיוק באותו המצב, גיחך בהנאה בסרקו את החדר הקטן. בעודו בוחן את מצב המיטה, שמע מעבר לקיר קול חנוק של בכי אשה, וקול עמוק הלוחש "את תעשי מה שאני אומר לך את שומעת? אחרת אני נשבע שהפעם.." הוא עמד מתוח ליד הקיר בנסותו לשמוע קצת יותר בבירור, גם הוא הולך להרוג, נמלא בפאניקה כמעט. אני צריך לשאוף אוויר צח, חשב לעצמו, פשוט לצאת קצת לטייל, בכלל, אני לא מבין איך הם לא נחנקים בעצם בקופסאות הללו, ופסע נרגז לעבר הדלת. ברדתו, הרחובות היו כמעט שוממים. אוח, את הלילות אהבתי במיוחד, לא יכל להימנע מלהיזכר, הוא פסע בקלילות ולפתע הבחין בשני אנשים המסתודדים בסמטה החשוכה, אך ברק השעון המוזהב על יד האחד, ובוהק הנעליים של האחר, רמזו לו כי מדובר בשני אנשים אמידים למדיי. הוא החליט להתחבא ולהקשיב לשיחתם, דבר שמאז ומתמיד היה אהוב עליו, "אני אומר לך אדוני השר", ליחשש הקול הצעיר, "תגיד שההוא עשה את הדבר, שהוא זה ששיכנע אותך לפעול. אל תדאג. כבר גילנו עליו משהו, ותאמין לי שזה משהו שהוא חרד ממנו מאוד. ואם זה לא ילך, אין בעיה, יהיה כבר מי שידאג להשתיק אותו אחת ולתמיד." הפעם הוא חש שהוא באמת הולך להתפוצץ. מה זה כל הסיפורים הללו שסיפרו לו אלפי שנים, "התפקיד שלך כמוות, סליחה..כמלאך המוות, הוא מהמכובדים ביותר" ציטט בלחש ובבוז, "אתה הלא לא נשלח אף פעם סתם"! סיים במבט מזרה אימה, וכמעט וצעק בקול בעוד ראשו מופנה אל על. מרוב תיסכול הוא פנה לאדם הקרוב ביותר שהיה לידו, חסר בית עטוף בשמיכה מחוררת, שהביט בו בתמיהה. אתה יודע, הוא פנה לאותו המסכן, מסכן, כן כך גם קרא חסר הבית לעצמו, משום היותו חייב להקשיב לכל עובר ושב, גם אם הוא לא ממש רצה, אך "ביתו" הרי שייך לכולם, חשב לעצמו בכאב מחוייך. אם אני אומר לך, התכופף המוות והמשיך במבט לוהט, שאני, מי שאתה רואה עתה ממש למול עיניך, אני המוות בכבודו ובעצמו. אומנם פרשתי רישמית מתפקידי רק לפני כמה שעות, "אהה" הפסיקו המסכן בחיוך, "נו, ואיך אתה מרגיש? מה אתה כל כך נדהם", המשיך בנחת, "מה חשבת? תדע לך שאני הרבה יותר מודאג מזה שפרשת", ריצדו עיניו בזעם. "ומצד שני", המשיך ברוך, בראותו את המוות כמעט מתפלץ, "ודאי היית משוכנע, מי יודע כמה שנים, בדיוק כמוני, שיש לתפקידך איזשהו ערך, ובפרט ככל שעוברות השנים".

את כל אלו כאמור, הן קלטו מהמראות בהיפכחן כבר בנסיקתן לראשונה, ועתה הן ידעו כי עליהן לעמוד במבחן הקשה מכל, האם להשאר בפכחונן ולראות לאשורה עד תום..או שמא אכן להעצם ובנחת, והנה הן רק במחצית המסע של אותו נזר בריאה, שלא חדל עדיין לתמוהה כיצד אכן למרות הכל, הגיע כבר למחצית חייו, וחשב שהנה כבר ראה הכל...

חזרה

תגובות

1.    כתוב טוב מקורי ומעניין [ציון: 3]

   מתחרה04801   23/08/2006

2.    כתוב בסיגנון יחודי,עושר לשוני ,תבנית יחודית והעלילה צפה ועולה. [ציון: 4]

   מתחרה09401   23/08/2006

3.    על מהות החיים [ציון: 3]

   מתחרה03301   26/08/2006