חזרה לדף הראשי

שם משתמש:

סיסמא:




האמת הנצחית - מתחרה14601

סיפור קצר (19/08/2006 23:57:58)

ציון כולל ליצירה: 3

 

   נורית התעוררה לפתע. היא לא ידעה מה היה הדבר שהעיר אותה כך, לפתע, פתאום. היא התעוררה, ורגש של שמחה, אושר וסגירת מעגל התעורר בתוכה גם-כן. היא חשה שלמה לפתע. עיניה נפקחו. עיניה היפהפיות.

 

   תמיד אמרו שהעיניים, הם-הם האיבר החיוני ביותר בגוף האדם. האישונים נפתחים להם אט-אט, חושפים בעינינו עולם. ומה שכל-כך מקסים בכל העניין הזה, שהעיניים פוקחות בפני כל אחד ואחד מאיתנו עולם שונה- במהותו, בתחושתו, בהתייחסותו אלינו ואל הסביבה. ומה עם העצבים הדקיקים האלה, שמחברים בין מוחינו לעינינו, ושולטים כרודן עלינו ועל תחושותינו? אם עייפנו- העיניים מייד יקבלו את המידע המודיעיני מן המוח, אשר יעבור בדרך בצינורות עצביים דקיקים-דקיקים, ויאפשר להם לנוע מעט מהתרגשות, מעט מחוסר נוחות. אם ברצוננו להתעורר, אפילו בלילה אפל כשחור- העצבים יפעלו שוב, ויפעילו את עינינו. זה כל מה שכל-כך יפה במערכת הייחודית הזו.

 

   עיניה של נורית לא היו שונות. עם-זאת, הן היו מיוחדות במינן. יפהפיות, כאמור. החור השחור הופיע במרכז כל עין, כמו אצל כולם. אך מסביבם, מסביב לאותם חורים שחורים ואפלים, נוצרו להם עיגולים כחולים-בהירים, כים הרוגע. אומרים שדווקא צבע אותם העיגולים, הוא-הוא זה המאפיין את אישיותו של האדם. אצל נורית, לא היה הדבר שונה בהרבה. היא הייתה טיפוס רגוע, נעים הליכות. קשה היה לשמוע ממנה מילה של תלונה או אפילו בעיה. היא תמיד ידעה להסתדר, כי כך לימדו אותה. אחרי הכל, ילדותה לא הייתה פשוטה כלל וכלל, והיא בכל-זאת הצליחה להעמיד את עצמה על הרגליים ולהגיע למקום בו היא נמצאת היום. ללא ספק, הדבר היה ארוך, אך הוא הגיע. ועיניה- הם היו שם כדי להצילה לעיתים, וכדי לוודא שאכן- גם במצבים הכי קשים- נורית היא זו שבה ניתן להאמין. נורית, מעין מנהיגה משחר ילדותה, תדע מה לעשות, ותעשה זאת ברוגע, מבלי להתאונן על דבר כזה או אחר.

 

   לפתע חרקו צירי הדלת. נורית זינקה והביטה לעבר פתח חדרה.

"קדימה, חמודה", אמר אחיה בקול צונן, "היום זה היום שלך. ואם את רוצה להיות מוכנה לקראת היום שלך, כדאי שתתחילי לקום ולהתארגן".

"כן, אביעד, אתה צודק. בהחלט כדאי לקום ולהתארגן. דברים רבים יש ברצוני לעשות היום", ענתה ברוגעה המאופיין נורית.

"אז קדימה, חמדתי. השמלה כבר כאן והיא מחכה רק לך. לכי תשטפי פנים, אולי תתקלחי. אח"כ תאכלי ארוחת-בוקר ותיגשי למדוד את השמלה. אני חייב לציין, בהזדמנות זו, כי שמלתך נהדרת", אמר אביעד נמרצות.

בכלל, אביעד היה מהטיפוסים האקטיביים. הייתה לו אידיאולוגיה, והוא הלך אחריה באש ובמים. אילולא גילו הישיש עד-מאוד ואילולא מראהו הישיש גם-כן, ניתן היה להשוותו לעלם צעיר ופעיל. כאלה, שכבר מזמן לא יצא לנו לראות.

 

   לאחר שנורית התנקתה ואכלה את ארוחת-הבוקר, היא ניגשה למדוד את שימלתה. מיותר לציין, כי לאורך כל אותו הזמן, הרגשות החזקים צפו ועלו. היא חשה שהיא עוזבת עולם אחד, פחות נעים, ועוברת לעולם אחר- הרבה יותר משמח. רק העיניים יהיו שם כדי להזכיר לה מאין באה, מאיזה עולם אפל וקשה היא באה. אחרי הכל, העיניים היו שם בשבילה תמיד, וגם יהיו.

 

   נורית נולדה אל תוך המלחמה. מלחמת העולם השנייה. כשהשואה הייתה בשיאה, ושינאת היהודים גאתה, היו אלו עיניה אשר קלטו את מראות הסבל והשנאה. היו אלו עיניה בלבד, אשר העבירו את המידע האפל למוחה העייף. היו אלו עיניה, אשר רשמו עדות בפני-עצמה והקליטו היסטוריה בעודה מתרחשת. כמו-כן, היו אלו עיניה  כאשר נאלצה להתמודד עם המעבר לכנסייה, למקום בו היה אז בטוח. היו אלו עיניה, אשר העבירו בצינוריות העצבים הרוטטות את המידע הקשה- שהיה עליה להתנצר. עיניה גם קלטו את המכתב הקשה שנשלח לה כשהייתה קטנה- גופות הוריה זוהו במשרפות אושוויץ. הם כבר לא יחזרו.

אך עיניה לא ראו רק סבל. ובזמן שהיא אמרה נואש, עיניה המשיכו לרשום. העיניים התכולות כים, הרגועות כשמים תכולים ביום קיץ טיפוסי. אט-אט החלה נורית לסמוך על עיניה, והתמכרה לציורים ולתמונות שהעבירו עיניה לתוך מוחה. עיניה לא הפסיקו לדמוע כאשר עלתה לארץ-ישראל והייתה לה הזדמנות לנשק את אדמת המולדת, ולחוש גאווה. אותה גאווה, אשר נשכחה כבר מזמן בקרב רבים. וזה גרם לה להתמכר לעיניה עוד יותר.

 

   עתה ניצבה נורית מול המראה. היא כבר הייתה לבושה בבגדיה הלבנים והטהורים. ההתרגשות גאתה בקרבה. עיניה המשיכו לפעול נאמנות, והעבירו עוד ועוד מידע למוחה. מידע שהיא אהבה עד-מאוד. היא אהבה לראות את עצמה יפה כל-כך, לבושה כל-כך נאה בשמלת כלולותיה. לכן, התמכרה עוד קצת, מבלי לחוש בכך בכלל, לעיניה. היא גם אהבה את דמעות האושר, אשר זלגו מתוך עיניה, כאשר התייחדה שוב עם אחיה, שנשלח למחנה עבודה בבריטניה במהלך מלחמת העולם השנייה. עתה, הם כבר היו על אדמת-ישראל ואחיה- אביעד- החליט כי הוא נשאר יחד איתה בארץ-ישראל. יותר, כבר לא יפרידו ביניהם.

 

   ואילו עכשיו, עכשיו הגיע היום לו חיכתה. היא עברה כל-כך הרבה. היא חשה כבר עייפה. נורית הרגישה שהגיע הזמן להפסיק, לנוח ולייסד משפחה. את יעקב, פרוד טרי, היא פגשה באחת מהרצאותיה באוניברסיטה על השואה. לאחר שנאלצה לחזור ליהדותה ולאסוף מחדש את אומץ ליבה וביטחונה העצמי אל מול העולם הנורא אליו נולדה, החליטה כי תספר לכל מי שרק יחפוץ לשמוע על עברה המיוסר, הכואב והדואב. היא תראה לכולם, שעוד אפשר להתנצר ולחזור להיות יהודי כשר למהדרין. הנסיבות הכריחוה.

יעקב ביקש את ידה של נורית על גג הביניין הגבוה בתל-אביב. 'ברצוני להראות לך שאהבתי אלייך תגיע כמה שיותר קרוב לכוכבים. נכון לעכשיו, זה הדבר הגבוה ביותר שמצאתי. אבל אני אמשיך לנסות. ובינתיים, התירצי להינשא לי, חמדתי האהובה?', אמר יעקב. נורית לא היססה והסכימה מיד.

 

   והנה- יום כלולותיה הגיע. הנה נסגר לו מעגל אחד ונפתח חדש. למרות גילה הבוגר, האמינה נורית שעוד יש סיכוי לאהבה. חוץ מזה, אהבה לא נמדדת על-פי גיל. נראה שנורית עברה דברים רבים וניסיון חיים רב לה. אך דבר אחד נותר בעינו- אהבתה לעיניה. עיניה הרגועות, התכולות. עיניה, אשר רשמו את זוועות העולם האחד, ועתידות לרשום את נפלאות עולמה החדש והמאושר. כי אחרי הכל, זה מה שכל-כך יפה במערכת עינינו האנושית: צינוריות העצבים, אשר מחברות בין עינינו למוחינו, תמיד ימשיכו לפעול ולרטוט. היופי הוא, שכמו שהדמעות תמיד ידמעו מתוך עינינו, בין אם דבר רע קרה או דבר טוב כבר קורה, כך גם צינוריות העצבים ימשיכו להעביר מידע, אך תמיד יותירו בליבנו תקווה. גם אם עכשיו המידע נורא קשה וכואב, תכף- ממש מאחרי הפינה- יגיע מידע חדש, אשר יביא איתו גל של דמעות אושר ושמחה. גם אם עינינו נפקחות לעבר יום רע, למחרת הן ייפקחו לעבר יום טוב ומשמח. כמו אצל נורית, כך גם אצלנו: העיניים הן העבר שלנו, העיניים הן ההווה שלנו והעיניים הן העתיד שלנו. והכי חשוב- הן האופי שלנו. ובקיצור, אין כל ספר היסטורי אשר ישתווה לאמת לאמיתה- האמת, הנובעת מעינינו.

חזרה

תגובות

1.    האישונים נפתחים להם אט-אט [ציון: 3]

   מתחרה08001   20/08/2006

2.    כתיבה יפה [ציון: 3]

   מתחרה05701   26/08/2006