חזרה לדף הראשי

שם משתמש:

סיסמא:




עיניים - מתחרה15001

סיפור ארוך (20/08/2006 21:47:39)

ציון כולל ליצירה: 3.5

כאן רואים משהו שאפשר לקרוא לו סיפור. איש אחד זוכר הכל. הוא זוכר פילים וארנבים. זוכר שפמים וזקָנים, עובדים וילדים, אנשים, אוניות, צעיפים. זוכר. רושם. צומח מתוך הכאב הבא לגרשו מן הפחד. יודע הוא כי עליו להיות ולא לברוח. הוא סופר. דורש הוא להיוודע בקרב קהל. שומע קולות של בוז. קולות אלה באים לחבל. היום הוא מסתובב בגינה, שעה של בוקר. הוא יושב על ענף. כעבור רגע הוא רואה שיש לו בנעל מן לכלוך שדבוק לסוליה השחורה, היפה, סוליה לדריכה ולמעיכה, דבַק בה פרי מתוק ונתקע בה, מחכה לתשובה. לוקח מי שכאן מקל קטן ושם בפרי להזיזו, פן יתקשה ויהיה לאחד עם הנעל הזאת שברגלו. חוץ מזה הוא גם רוצה לדעת מה גודלו של הפרי הזה בדרך כלל ואם ראוי לאוכלו.

 

הוא פונה אל אחוריו ורואה את הבית שלו, שעומד בנחת, על גגו ציפור שומעת את הסתיו המתקרב. לפי מה שעיניו רואות באמת מתקרב לו סתיו. ויהיה קר אולי עכשיו. למרות זאת הוא מביט בציפור ומקשיב לרחשי העצים. פרי זה שבנעלו נדבק. פרי זה כבר נקלף מעצמו ונערם אל האדמה. יחד עם זאת רואים בניו אותו כשהוא נכנס בחזרה אל ביתו, מוציא את הכלב לריצה. מוציא אותו אל החופש. הכלב נתפס ברצועה. בניו אתו, הם שלושה. כולל הבנים אך בלי הכלב, שעיר הוא היצור ולשונו רכה וארוכה, עיניו תלויות מנגד ואוזניו כניצני - המחשבה. כעת אפשר להבין. פה מדובר במן סיבוב שבגינה, והנה מתערב הטבע בנעשה ושולח מטה טפטוף קצבי, השמש נמוגה ברצף הענן, שומטת את קרניה, שבה למקומה.

 

מטייל האב עם בניו השניים והכלב נהדר, תומך באווירה. יוצאים מן הגינה. ביציאה מסתבך השַער בענפי השיח הוורוד, הכלב ממהר לסגת. פיו של העולם נפתח לפיהוק, אנשים מתרוצצים בין בניינים גדושי - חלון. מיתמר עשן דליל אל המרום. ופורץ היובש אל הלשון. היא נחבלת מפני רוח - היגון. מתקרב הרגע בו יוכלו להיפרד, שני בנים. אב אחד עם כלב מאוהב. פונה האב לדרכו והבנים תומכים זה בזה, מתגלגלים הלאה משם אל בית הספר המונח בראשית הדרך הגדולה, אל מול פניו של בניין אדום מוקף אורות ובתוכו במה. הנה זה מה שנקרא סיפור בלי מטרה. הם זקוקים להמשך. ההמשך יבוא אליהם ואז יראו הם את הפרי הנדבק בנעליים כשהוא יפה ובשל שבעתיים, מים, ים ורוח, שוב פונה האיש הזה אל עצמו, שם, בתוכו, ינוח.

 

וכך זה ממשיך. כך. הוא עומד וחושב, הסופר. ידו הגמישה וידו הקשה נפגשות לרגע. הרצועה של הכלב דביקה. הכלב רובץ בחשק, רובץ באין ברירה. מתיישב אחד האחים ומחכה לאחיו. הוא קושר שרוך בנעל. שרוך עומד להיקשר. "אתה יודע מה אפשר? אפשר לעשות בור באדמה אם רוצים.". אומר היושב לשורך ושניהם מבינים. הם יודעים שאפשר אם רוצים, אם רוצים אז באמת יכולים לעשות. "אני רוצה משהו. אולי לשיר" עונה לו. והם שרים. הסופר הזה הוא אביהם. צומת לפניו ובו עליו לבחור זווית כראות עיניו. הוא בוחר את אשר קוסם לו ומנסה ללכת שם. "אעשה את הסיבוב הרגיל.". כך אומר לעצמו איש כזה. שערותיו פזורות על ראשו בחוסר מעשה.

 

והוא מנסה לבדוק את צעדיו אם גדולים הם או קטנים. והוא עומד לבדוק את נשימותיו, אם יודעות הן להשיב חיים אל נפש האומן המתייסרת שם בפנים. הוא דורך על כביש רעוע, בתוך סדקיו מים ובתוכם חיים. במים החיים פועלים כסדרם, חיים, ובמים האלה שבסדקי הכביש יש גם שמן ובנזין כתוצאה מיחסן של מכוניות האופל קצרות הרוח והאגזוזים. "הנה פה היה פעם בית, כן, זוכר אני את זאת, זוכר כהוגן, עכשיו פה יש רק רוחות, רק רוחות" אומר. והוא כבר מקלל את אלה שעשו כך, שיושבים עכשיו בצל.  "הנה פה היה בית ספר, היה, היה פעם פה, ועכשיו..." הוא מתנודד בין הטיפות המשייפות את רובד הכיסוי של מעילו. בסוף הוא מחליט שיש צורך להפעיל קצת את גופו. הוא משלב את ריאותיו אל לבו ומנסה להועיל לעצמו, קצב רב מחיש את צעדיו קדימה אל האש שבו בוערת, שם בוערת בתוכו.

 

אחרי מה נהיה לו קצת עצוב והוא מתחיל להאט ולהגשים את מחשבתו. בנוסף - מטרייה נפגשת בו. אדומה היא וקטנה ובתוכה ילדה צועדת, מחייכת, מתנצלת ועוברת הלאה, נעלמת. היא אבדה, נותר אדם כולו לבד, ראוי לשקט, ראוי להיות, והוא פותח פה לומר לה משהו... אין דבר. לא נורא. כך היה אומר לו רק הספיק בטרם נפלטה משם כחץ שלוח את מטרתו. אולי אפשר היה לתאר גם אותה. אך לבסוף מתארים אותו. גופו מונח בתוך בגדיו והוא צועד שוב. תוך כדי כך גדלות מחשבותיו. הנה פה, הנה הוא, כבר חזר מטיולו. שוב ליד השער. שוב השיח מעונב בוורוד, עומד מנגד, וגם כלבו.

 

הסופר הזה טרם פרסם ולו ספר אחד. עד היום עבד בתור איש מפעל. בנה דברים. הוא נכנס אל הגינה עם הכלב ושם גונב מבט בעץ שצבעו כצבע הנקמה. הוא כועס. אם מעולם לא פרסם דבר אין זו אשמתו של איש. רק הוא יודע למה שמר את כל כתביו לעצמו. שם, במגירה, הם נמצאים והכל בגללו, הוא ולא אחר. הוא צועק לפעמים אך עכשיו לא. ועכשיו הוא בודק את מעילו אם רטוב הוא או סתם לח, בינתיים מסתובב הכלב באופן חופשי ומחפש דברים לעשות, או חפצים קטנים להריח ולראות. הסופר לא עשה דבר שאפשר לקרוא לו בשם. מעולם לא יצר דבר. מעולם לא תיקן. הוא עומד בגינה, לועס דבר מתוק, סוכריה עדינה שהיתה לו עמו ועכשיו נמעכת בלי גבולות. הוא יודע שהוא חייב להיות זהיר. מאד זהיר. טיפות עדיין נושרות. הוא אוסף את הכלב הביתה ושם מתהלך בין דברים שבלב. עיקר הדברים טרם נמסר. הוא שותק כמו זאב.

 

יש לסופר צורך למצוא את מה שכתב. הוא פונה אל מגירותיו ומגלה בהן ניירות רבים, כמו עיתונים, בהם מילים צפות, שוחות, דגים בים קופצים. לפני שהוא מדפדף בין עשרות העמודים נוטל כוסית קטנה של מן משקה טעים, קטן, מוזג בנחת. הכוס עומדת. שומע הכלב רחש ומטה את אוזניו. אחר כך מתקלף הזעם וחיוך מתגלה בקוראו את אשר כתב, בשקט, זזות עיניו על פני הכתוב וקולטות מסרים משתנים. צבעים עומדים בפינות החדרים. דממה סוערת מושתקת בפנים. לפני הרבה שנים ראה את עצמו יוצר סיפורים והיום הוא עייף. עייף. מעולם לא עשה דבר. לא יצר. לא תכנן. רק כתב וכתב מזמורים ועישן. הנה הוא לוקח את הכל ושם בין ניירות אחרים בסל האשפה. עכשיו יתחיל לשפוך מילים. לומד מן הסביבה וכותב את הדברים. שומע את הקול האומר לו לא לחשוב על מה שיבוא, להישאר קרוב למעשים. הוא עצמו. ואין לו אלוהים אלא אלה שמוצאים לפעמים בין סירים ישנים במרפסת כהה, בה רובצים גם סדינים שעמדו בשלכת, ציוצי ציפורים וזקֵנה מתהלכת.

 

אחר כך עוזב את העט ונרדם על גבי השולחן. טועם חלום מהוגן. בחלום הוא יושב על קופסה שחורה. ובקופסה יש באר והיא עמוקה. ללא מאמץ הוא קם ופותח אותה ורואה את הבאר. הוא מתעורר, אך בזה לא הסתיים החלום. לופת את העט וממשיך לישון. ישן ככה, נרדם, ובחלומו באר בתוך קופסא והוא נופל אליה עד שיגיע לקרקעיתה. הכלב שלו נובח. אולי באה הביתה האישה. היא הייתה בעצמה הולכת הליכתה בנעליה הרכות עשויות סיבי הפלדה. הנה פה נעצר הכל ומפנה את מקומו למנוחה, שאחריה עוד יבוא המשך בבקשה. אין בעיה.

 

 

למי בעצם אכפת? מה אכפת בעצם מזה שהוא סופר ולֹא היה חקלאי כזה יפה? אשתו באה לבקר בבית, כמו כינה שבאה אל השערות למצוא בהן חום נעים של כינים כמותה. היא אומרת אל הבית המתגלה לה כעת "אין כמו בבית, זאת האמת, האמת". היא מנסה להבין מה היא עושה שם, בבית הזה ונזכרת שהיא האישה שבסיפור. האישה היפה והמנומסת. היא מפצירה בכלב ללקק את ידיה במרמה, שמה אותן מולו ומחכה.  "נו, לקק, כלבלב פשוט, ולא - אמות". היא עומדת ומחכה והכלב רואה את ידיה, מוציא לשונו אליהן אך נרתע ולבסוף נמרח בחזרה אל הארץ והוא כלב ככל הכלבים, יפה ונעים. היא זועקת. צריכה לזעוק. אחר כך נמאס וממשיכה ומגלה את בעלה, שנם את שנתו בתוך סיפורו. סיפור כתב ונרדם, מחזיק עט בידו.

 

היא אוספת שערותיה בידה. שערות לה רבות. לוקחת את עצמה אל מקום הכרית ונשענת שם עד שיחלוף הרגע ויבוא הרגע ותבוא המנוחה אל הגוף. כמו תיקן מסתתרת בחושך. לומדת מן הכאב. צומחת אל העיקר. משתפת את עצמה ברגשותיה. לפי תנוחת ראשה היא עצמה עשויה להתמיד בשינה. למצוא את הסוף קשה. יש לתת לו לבוא. אם יבוא. סוף כזה. הסופר מונח על שולחנו. האישה - בכרית מקומה. הכלב יודע מה הוא, ולכן לא מתעקש. לו היה יודע מה הוא יכול לעשות, כבר היה נוטש. אם בזה יש כדי להנעים את הרגע, מי יודע? אך נחירה נשמעת מפיה שעה שגופה מתכרבל. כפי שאפשר לצפות מתעורר לו האיש הישן ומוצא את עצמו ערני ונחמד, והנה גם אשתו, חבויה במרבד. הוא דומה קצת לסופר אחר שהיה גר בארץ שוממת ביבשת רחוקה. סופר זה כתב על פילים כשרצה בכך. ואחרת כתב על השממה. אולי אפשר להסביר את הדמיון בכך שכלום מכל זה מעולם לא קרה. דומה הסופר באותה המידה גם לפיל עצמו ואף לאותה השממה. אם קיימת באמת סיבה להשוואה. אולי קיימת. ואולי יש בה כדי להאפיל על עיקר החוויה הזאת, איש ואישה יחד באותה הזירה.

 

מתהלך קצת זה מול זו ועומד ומתבונן בה, שהיא נמעכת אל תוך עצמה. והוא את מעילו תלה על עניין שבזווית. ואת הסוכריה כבר בלע כאותו אחוז תזזית. פרוות הכלב נראית יבשה ובנעלו האחת עומדת ילדה קטנה שמטרייה אדומה מסוככת עליה מפני מטר המחשבה. למען האמת נעלו באמת נקייה. הוא עצמו - גרביים לו. וגרביים אלה מכופפות את אצבעותיו מעלה כאותו מפרש המכופף את בטן הספינה. לפי דעתו אין צורך למצוא בה נקודות תורפה. הוא נשען בצילה, מצטופף עמה כאח לעת צרה. מכוון מחשבתו אל החוויה היפה שבינו לבינה, אין להם אלא את חום האהבה. לפי תנוחתו של הכלב אפשר לחשוב שגם הוא חלק מאותה האווירה שנוצרה פה עכשיו, והוא מניח את אפו הרחב בין כפות רגליו.

 

 

לפני ההמשך יש לומר כי כעת עומדים הדברים להשתנות מאד. אם ישתנו הדברים יהיה זה אל הכיוון הטוב, יחסית. הוא נמצא עמה יחד, הם טובים. פתאום פותחת האדמה את פיה לבולעם אך מניחה אותם במקומם. במקום זאת בולעת זבובים. היא בולעת אותם אחד אחד, הזבובים, עד שמרגישה שבעה, סוגרת את פי ונאנחת מרה. היום הם חושבים לעבור דירה. יעברו מהדירה הזאת לדירה יותר יפה. ללא ספק מחשבה זו נעימה. עומד הוא מול עיניה ומנסה להעירה "קומי לך, פן תישני יתר על המידה" אומר לה ומכניס את עצמו למצב המתנה.  "כן. אקום. אל תדאג. לא תהיה בעיה". לפני שהם מזכירים זה לזה מה עליהם לעשות הם מתיזים מבטיהם אל הקירות  "אם נעבור דירה נוכל לקחת אתנו את התמונות" אומרת לו ושותקת, מחכה לבאות. הוא יושב, מוציא את עצמו מן ההווה ושוקע בהתרחשות נפשית קטנה, מצחיק את עצמו בבדיחה. אין צורך לדעת מה היא. רק אותו היא מצחיקה.

 

כעת צריך להמשיך. מובן מאליו. ובכן מוצאים אותם החרקים ונטפלים אליהם קצת. חרק אחד עולה על אפו ואחד מתעופף בשערה המדהים. כולם יושבים. גם הכלב כבר מפסיק להמהם. נובר בעצמו. זורמת האווירה. משתולל הלב. נחנקת האישה. קוצר הבעל את מחשבותיו ומנסה לערום אותן בערמות. כולם יושבים עכשיו. גם החלון משקיף אל העולם. ציפור נוגעת בו לרגע וחוזרת אל מושבה שבעצים. ידוע הדבר. הם כולם יושבים. כך מתחיל דבר לקרות. אומר לה האיש, אליה, אל האישה שפה קונה את עולמה בעולמו  "את יפה כמו אוניה בים. כמו מטאטא במחסן. אני חושב שאת יפה כמו העולם". כן. זה. אחר כך מתחיל דבר לקרות. אומר לה "תני לי עצה. אני רוצה להתחיל לכתוב". הוא רוצה להתחיל לכתוב. זה מה שהוא רוצה. למשל  "איש הלך ברחוב". או "אישה במסעדה". כן. אולי. בכל זאת כתיבה. כן. זה. אחר כך באה שאלה מצדה "האם לכתוב אתה רוצה למען הפרנסה?".

 

והם משוחחים. איש ואישה. יושבים על המצע. הם מנסים להיות שמחים. היא אומרת  "טוב. אז תכתוב על תנינים בבקשה. אם זה אפשרי מבחינתך". כדי לענות לה על זה הוא תורם כמה דקות לשתיקה "אני יכול רק על תנין אחד בתור התחלה". כמו התנין גם הוא שרוי במבוכה "אולי תנינה?" שואל אותה ונענה בזרם של תודעה "אני מחכה רק שתגיד לי שוב כמה אני יפה" אומרת לו ומצחיקה אותו עד לדמעה. כמות מסוימת של שערות משפשפות את אוזניהם כשהכלב מחליט להתחכך בפניהם. הכלב מתחכך והם זוממים להבהילו כך שיברח בחזרה לגבולותיו שלו.  "אם נעבור דירה נוכל לקחת גם אותךְ" אומר לה כמו טווס במעופו "אין לי צורך לאחל לךְ מחלות. להפך. שתהיי בריאה. רק לזה אוכל לקוות.".

 

הוא רוצה שהיא תפסיק להציק לו. "את עשויה להיות מופתעת, אבל נדמה לי שכדאי שנעשה צעד נוסף לקראת מעבר הדירה. בואי נלך לחפש לנו אחת, אם את רוצה". כן. כך. הוא לומד ממנה איך לדבר "תגידי שאת רוצה". היא אומרת לו איך לדבר "תגיד שאני יפה". היא אומרת לו שיש לה צורך לאכול דבר מה מתוק כמו סוכריה ותפוח אדמה. הם מדברים. הוא מנסה להוביל אותה לכך שהם יגיעו למסקנה אחת טובה "את כל כך מעצבנת. למה שלא תעברי את דירה?". כדי להישמע מבוהלת לא מסיימת לנשום ואומרת שעכשיו הוא כבר הגזים והיא חוזרת לישון. כדי להמציא מחדש את השיחה מתחיל הסופר שוב בשאלה "האוכל לבקש סליחה?". היא לא מנסה לענות אלא מזיזה את עיניה אל עיניו "בבקשה, בקש, אם תוכל. אני כבר אחשוב איך להגיב לזה, תן לעצמך לומר את מה שתרצה". וכך מתחיל דבר חדש לקרות, בעוד שלמעשה שום דבר חדש בעצם לא יקרה. אין מה לומר. יש מה לעשות. ואז מתחיל העניין להסתבך קצת. היא מפעילה את שרירי רגליה וצועדת החוצה, לכיוון הגינה, שם תקטוף מפרי העץ או מפרי האדמה. הוא נשאר במקומו. לא כעת יוכל להגיד לה את כל מה שרצה.

 

זאת הפעם הראשונה שבה יש להם סיבה לריב על משהו. אין מה לומר. הם יחידי סגולה. הוא גם כן רוצה לקום אך מצד שני הוא יודע שאם יזוז יבוא גם הכלב בעקבותיו. לוקח הוא את עצמו אל הפינה האחרת, שם עומד קצת, צועק אל עצמו. הוא מתחיל להבין שזה הדבר שעליו לעשות - למצוא בפנים משהו חדש שיוכל להיות לו לעזר במצב הרגיש שנוצר בין כל היתר. וכך בעצם מתנגן לו הסיפור, זורם כמו חלב אל הפה. מותר למצוא בו גם פגמים אם כי לבטח לא את זה. כלומר, בעצם, מה הם שני אלה אם לא כל אחד אחר? היא חוזרת ובידיה התבואה. קצת מזה וקצת מזה, מניחה. מתבוננת. פרי השדה. קצת עלים ופרחים. מחייכת לבעלה המתרגל אל היום הזה, יום שבו אפשר לומר עוד הרבה. עוד ממש הרבה. כדי לומר צריך קצב מסוים. ואת זה יש, מן הסתם, בתוך הלב, שכמו סיר מבעבע לעולם אינו מרפה.

 

הפעם מתחילה היא בדברים "אתה מוכן לומר לי אם אנחנו באמת אנחנו? אולי אפשר לעשות משהו חדש? יש לי חשק לטעום משהו. כמו אולי דג קטן ששחה במעמקי ים עד שנתפס. נתפס. נלכד. אני רוצה למצוא על צלחתי הלבנה כזה מן אחד. מת. מת. חדלו הפרפורים. נותרה רק הגווייה הטעימה שרויה בלימון זהב ובתבלינים הרבה, שטף הטעמים."  "אם תוכלי לעשות לי חשק לזוז, אמצא שאני בעצמי רוצה בטובתֶך, אישה, את, מה דעתך?".  "כן. אוכל. אם תרצה. בוודאי. אם יהיה רק קצת אור בחדרים נעשה את עצמנו חיים". ואז פותחת שוב האדמה את פיה והפעם הם כבר באמת נבלעים. מותר לנחש שאחרת הם עוד היו אוכלים דג קטן, שני הליצנים האלה. שני הליצנים.  "היה טעים" אומרת האדמה. ואז מצמיחה מתוכה דברים חדשים. אז קורה דבר מוזר - נגמר הסיפור. חדלו המילים. חדלו ואינן. תבואנה אחריהן החדשות כמו דור חדש של נמלים שחורות מהביצים, מהרימות, מהחיים.

חזרה

תגובות

1.    מזמן לא נהניתי כך [ציון: 3]

   מתחרה10001   24/08/2006

2.    למרות כמה פגמים ציון מכסימלי מבחינתי. [ציון: 4]

   מתחרה12201   24/08/2006

3.    יפה [ציון: 4]

   מתחרה16401   27/08/2006

4.    מיוחד ומעניין. [ציון: 3]

   מתחרה05201   27/08/2006