חזרה לדף הראשי

שם משתמש:

סיסמא:




נינה ואנשי העיוורון - מתחרה15401

סיפור קצר (21/08/2006 22:32:52)

ציון כולל ליצירה: 3

נינה ואנשי העיוורון:

נינה בוהה בשקיפות של כרוניקה אמוציונאלית המעניקה עצמה כלחם חסד על ריצפת החדר המתקטן.

התופת נטולת כריזמה ונינה בוחשת באוויר בלהט, כמו אם תעשה זאת, תוכל לטשטש את המבטים שתקועים בחדר , ביצה עמוקה שמצהיבה כחוליות ניקוטין רעילות.

היקום שלה הוא טראנסצדנטלי. מאידך, עמוס במציאות מגונה. עגונה. מוגנת.

לנינה זוג עיניים ועצב מרושת של זונה.

היא מבודדת את עצמה מתכולת החדר וחותכת פרפרים. מייבשת אותם על חבלי הכביסה כשאנשי העיוורון מנפישים אותה כרוח רפאים.

היא מתקיימת על סך היקף הזיכרון שמתרחב, כתם גריז שומני על חלקלקות השתיקה האלימה הזו.

'מלאנכוליה היא אישונים עיוורים', שמעה אותם פעם ממלמלים.

'כל מה שראית לא באמת קיים אם מה שקיים הוא לא מה שהרגשת כשבאמת ראית'.

נינה מבולבלת. עיוורת או חצי טעונה.

דואגת לירות את המבט הזה החוצה, מתוך העיפעוף שמסלק את הדוק הטיבעי של הבוקר.

להקשיב לחשיכה שמקיימת את הירח, הכוכבים וריחות האהבה שנטמעים עמוק על סדינים של זרים. להקשיב מספיק בשביל לא לראות את השקיפות הדרוכה שממתינה לה.

מדי פעם נשמעות דפיקות בדלת.

המקום פרוץ לשיני מפתחות ומתווכי נדל"ן שמכניסים את אנשי העיוורון אל מבצרה והיא מחוייבת להצטמצם, להתכווץ אל תוך ליבת אישוניהם, עד שיעזבו.

והם תמיד עוזבים, בסופו של דבר.

זה מתחיל בלילות לבנים.

האשה או הגבר מתעוררים, נעים בתוך טריטוריית הבית וצלליתם מצילה על קווי המיתאר של נינה.

היא עוקבת אחריהם, אוספת את תחימת כפות רגליהם אל תוך השק שלה וממתינה.

הם אף-פעם לא מגלים את הגזילה, כיון שההתעסקות הממשית היא מעצם התנועה והקיפאון מאלץ את האדם שיחשוב ויעמיק מספיק בשביל לגלות את הפחדים שלו.

זה לא עסק פשוט. בכלל לא.

אבל עניין זה מעניק לנינה את ההקלה שעניינה לא להיתפס. לא להיראות.

העין קולטת את העצמים שיש לקלוט ומתוך אילחוש החוש היא דולה סנטימנטים של עבר ואנחות כבושות, טעם החרטות כשאדם נמצא לבדו מספיק בשביל לא להיראות בחולשתו מול עיניו של אחר.

אדריאן מביטה בהם.

לפעמים הם לבד עם עצמם. לפעמים הם לבד אחד עם השני. לפעמים זוהי רק לבדות.

מאוחר יותר כאשר הם נרדמים, הגוון הסמוי של הירח, שהינו חלמון קפוא בתוך חשאיות הלילה, מנשק אותה צרפתית ודוחק את טעמי הלוואי של קימוריה עמוק אל תוך החך.

נינה מביטה בו ופושטת בגדיה ללא שמץ ארוטיות. גבה מצטמרר ממגע החיים והיא מתכווצת כחתלתול אל כפות ידיהם הפתוחות מבלי משים,כאשר הילתם עוטה מעליה את חיות הטרף שבוהות בה.

נינה צריכה את העיניים שלה שיספרו לה בשקט את ריסיה הנרטבים.

כשהאישונים שלה ישנים עמוק בתוך הרחם המימי הזה, חבלי הטבור הם עשיית אהבה עם המראות שלא ציפתה להיראות בהם.

לכן הנטייה הטבעית היא להיצמד אל זרים. לפתח את ההרגל המגונה לעבור דרכם. לעקוב אחריהם. ללכוד את הצל שגופם עושה , הטון האגבי, ליכלוכי הסוליות שבין האריחים.

לספר סיפור דרך הקונטרס שלהם. לקוות שלפחות שם היא מספיק חזקה בשביל לראות או להיראות כאשר לכל הפחות ,

נינה משקיפה מן הצד ולצידה נשקפות הטיפות השקופות שמעמיקות את מעמקי חירותה.

נקודת המבט מתעמעמת בתוך בית הבושת של הנפש.

בעיוורון אשר אינו מודע, נקודת המבט הינה נקודת חן על האישון ותו לא.

התחפושות מפלרטטות עם העש המרופד שנעטה מעליהן עקב שימוש היתר, בעוד מיותר היה להלחים מחדש את התפרים כיון שהפצעים נקרשים כשכסות יגונה מפשקת עצמה בזוויות החדות של אי-קיומה.

היא מדגישה את בשרם בעודה מתמזגת עם מוך השמיכה.

'הו, כמה שאני אוהבת אתכם אנשים זרים שלי . אנשים עיוורים ויקרים שלי', כך היתה אומרת להם. מפלרטטת עימם, מבלי שיידעו בה. מבלי שייגעו בה.

כשעיניה הבוחנות עשו בם כשלה , אגרופיה הלא-נראים הסמיקו מתחושת השליטה המדומה.

הדברים שיש להתרגש מהם הפכו עד מהרה לדברים שיש להתרגל אליהם כל עוד הם שם.

לכן, נינה למדה לאהוב את העצב שבא לאחר-מכן, כשמותה הנצחי העפיל על תחושת הבידיון שבחיות הזמנית שהוענקה לה, כשהם חדרו לבית.

היא יכלה לגלות להם מקרוב, כך שאפשר היה ללכוד את נשימותיהם אל תוך הפה שלה, שעיניהם הן הראי של נפשה.

אולם, מסך דמם החם היה מתעבה בהדרגה על האבסטרקטים שבחדר, כך שהיה לה התירוץ להסתמא בנוכחותה שלה.

כך שהיתה לה האפשרות לדחות את הדברים , כתמיד, לפעם אחרת.

עיתים, נינה דולה את הויזואליות מתוך היכלים מקודשים שיש בם מן הענווה הבסיסית של המאווים שלה.

(אדם אף-פעם לא טובע אם הוא תובע מבעוד מועד את הזכות הליברלית שלו לשקר לעצמו).

'העין קולטת את שהפה לא מדבר', כך גילתה לה פעם אהבתה היחידאית.

הוא אהב להסתכל בה מהזוויות, לאחר שהיה בא בה, כתם רורשאך על הסדין וגוף רפוי על השמיכה העבה.

הוא היה מבקש ממנה לשכב ולא לזוז. האור הסינטטי של פנסי הרחוב היה חודר דרך התריסים וחותך את קווי המיתאר של שדיה.

נינה היתה מרגישה את הרעידות, אדוות קטנות שהציפו את הידיים שלו כשניסה לצייר אותה בעיניו. מעיניו.

זה היה יכול לשגע אותה כמעט כמו כאשר הגעגוע שלה חווה שוב אורגאזמה והיא התפתלה כשזרקור ענק סינוור את שפת הגוף שלה.

הקושי להבחין בין מהות החומר גובל באילמות רצוצה ושריטות על הגוף שמבקש אך לא נותן לגעת עד הסוף. ואין התחלה לבצורת כיון שהיא הבסיס לכל תחלואי הרגש שמושרש כמום דלקתי על קרס הלב.

נינה היתה רואה בעיניו את קימורי הנשים נמסים אל עיניה שנרטבו מדמיון פרוע ואמביציה חסומת כל פעילות ממשית.

ביתוק החושים. הוצאתם מדעתם המדובללת . לטרוף ולבחוש בתוך הקלחת העצמית של היגון הזה.

הטמפרמנט הבסיסי.

התהוות הרגש, שהוא טלאי גס על שברי הכוויות. הגבעות השורפות. המטאפורות השחוקות. אולי נקודות התורפה המוצקות כשדמות השיש נהגה להתמקמק אל תוך האלימות שבה.

בבקרים שלאחרי, היתה נדהמת כל פעם מחדש , עד כמה ארובות העיניים שלו מבריקות.

כאשר היה מתעורר מצא אותה לא אחת מביטה בו מן הצד ומרכז המיטה תמיד היה יוצר את הפער הרווי שמילים מעולם לא יכלו לו.

קרום הבוקר היה חושף את דרכיו לסוכך על המראות הראשוניים שהעין קולטת כאשר היא נפקחת.

הוא תמיד דאג לצמצם את דמותה אל תוך האישונים השחורים, כמו ניסה להכיל אותה מדוייקת אל תוך תפיסת עולמו.

עולמה שלה, לא אחת, היה מתחבא מתחת לציפית הכרית ונינה היתה אוספת אותו כשהדלת היתה נסגרת. מלטפת אותו. מעסה. מרככת. מרגיעה.

הוויתורים שיש לעשות הופכים עד מהרה לתשתית מוצקה של תוגה . קל להסוות אותה כשהעיניים שמביטות בנו מוצאות את היכולת להפשיט ולפשט.

אמורפיות היא דבר שקוף אמנם, אך גם בכלום יש את הריק התוכני שמעצב את השתיקות הדחוסות.

והוא נהג להביט בה....ולדבר אותה אוניברסלית כי מצא אותה אינטימית בפחדיה.

'עבורי את לילית, בשבילם את חווה', אמר.

החטא הבלתי מסוגנן יודע ליצור את ההזדקקות. שמישהו יאמר לה שהוא מספיק מבין אותה בכדי לראות.

אין פה סמליות מדוייקת.

רק לפעמים זה קל לנינה להשתנק בתוך האסמאטיות המלאנכולית שלה. זו, מין אחת כזו, זקוקה לעזרים ולחמצנים שהם רבים בתוך כל האוויר הזה.

ויש מספיק רגיעה בשביל להתעלם ממנה.

-ויש מספיק פחדים בשביל להרגיש אותם חיים-.

כעת, משהספרים שיש לענג נשארים על הכסא עם תשלילי האישונים שלה עליהם, נינה גילתה שיותר לבד מזה כבר לא יכול להיות.

בתוך הבורדל החולני הזה, היתה מתלשת את ריסי עיניהם של אנשי העיוורון שלה, בשנתם על אותה המיטה שיקדה את זכרונות העבר שבה.

מרגישה את הכובד המנטאלי שלהם מכווץ לה את קצות האצבעות כך שמעולם לא יכלה לחבק אותם חזק מספיק..

השקיפות המתבטלת של עורה ריפרפה שתי וערב על גופם, שהוא בשר ודם לעין מפוכחת.

בעוד רוח קייצית משתקת את אזובי הבתים, נינה היא רוח הרפאים של עיוורונה , וזיכרון עמום מתוך עיניו של האחר.

כעת, משנותר פה משהו מן העצב הזה, אנשי העיוורון הם פטרוני הימים והם פושים ברחובות כאקונומיקה שממרקת את סימפטום האמת ,שלעיתים כה קשה להבחין בה, כאשר העיניים הן התעברותו של העולם הזה, וזה פשוט למדי לינוק את מה שייראה מתוך יראת השקיפות הזו, שבה ודווקא בה מראות מסנוורות הן כדור לוהט של שמש,

תפוז עסיסי בתוך כף ידה של נינה שממתינה להם, רעבה.

משתוקקת.

מצפה.

חזרה

תגובות

1.    בדיוני [ציון: 2]

   מתחרה03001   22/08/2006

2.    כתוב בשפה רהוטה [ציון: 3]

   מתחרה05701   23/08/2006

3.    גדול על המקום הזה [ציון: 4]

   מתחרה15201   24/08/2006

4.    פילוסופיה עמוסה [ציון: 3]

   מתחרה03301   26/08/2006