חזרה לדף הראשי

שם משתמש:

סיסמא:




שאלתיאלה - מתחרה09401

סיפור ארוך (23/08/2006 14:12:31)

ציון כולל ליצירה: 3

הוא הסתכל בקשת המקומרת העשויה מאבנים חצובות מסלע ,בכיפה, בתקרת הבית הערבי הישן, היה חושש שבכל רגע המבנה הזה עשוי לקרוס. מעבר לקיר העבה התגוררה שאלתיאלה. יהודיה קשישה, יחידה שנותרה מבין תושבי כפר ערבי. לעיתים היה מהרהר כיצד שרדה ,את גרעין סיפור חייה הכיר. על דעתה, לא הרבתה לספר, מאותם בודדים שהיו תוהים וחודרים לצנעת חייה, ומהמעט שהשיבה , הצטייר סיפור חייה מקוטע וגדוש – תעלומות. עתות חייה בין השכנים המוסלמים, החלו טרם הקמת המדינה בזה הכפר, שלימים יהפוך כפר אומנים.שאלתיאלה לא דיברה סרה בשכניה דאז . "איש לא נשא ידו ופניו להכביד על אורחות חיי וגם לא במילה, שיש בה לפגוע ברגשותיי". .נהגה להשיב ולא להרבות עוד מעבר לאמור.

במלחמת העצמאות, נמלטו רוב תושבי הכפר שנכנסו כוחות עבריים, וחשבו להחריבו, אספו החיילים את מטלטליה ורצו להעמיסה ולגרשה ככל ערבי וערביה שנותרו במבואותיה של ירושלים העברית.

נדהמו , דיברה אליהם בעברית מקראית קדומה. הציגה מסמכי קושאן, זכויותיה בחדר וחצי של חורבה, שעוד עמדה על תלה. הכפר לא עבר לרשות רשם נכסי נפקדים. החורבות הוצאו בסוף שנות השישים לאכלוס אומנים. עם השנים הפכו הבתים טירות וארמונות, כל אומן שפץ כטוב בעניו ,והנכסים שוויים הרקיע שחקים. גם הוא והאישה שאתו חתמו על ניירות . קבלו מחצית החורבה שגבלה בקיר בית שאלתיאלה.

יחסיו עם שולי, האישה שאיתו, לא מוסדו בחופה וקידושין .למורת רוחם של הוריו היו היחסים. היו נפרדים תקופות וחוזרים. מעגלים. בגילו 23, עת פגש בה לראשונה, אחיו ואחיותיו כבר היו נשואים, וחלקם היו עסוקים בעוללים, ונותר בעיני הוריו כמי שלא הגשים ייעודו. שבע שנותיה העודפים על גילו הגבירו את אי הנחת בנפש אימו ואביו. גם ששתקו, לרוב היו הדברים ברורים מהמבטים המתעלמים, השכיל דעת זאת היטב. מפעם אחת יחידה, כאשר הזמינה להתארח בבית הוריו זה הספיק. התארחה שישי ושבת. את שחשו הוריו אודות פשר הקשר, ביטאו בשתיקה מתמשכת עד צאת השבת. אילמלא היה יום שישי, שבו מקדשים, הבין, ספק אם אביו היה מפטיר לעברה בשעה שהשיבה את כוס היין לידיו" שבת שלום".

בתחילתו של שבוע זה , שאלתיאלה היתה מצויה בחסותו.בשעה ויצא בבוקרו של יום ,מפתח ביתו, פגש בה, שעונה על כסא הנדנדה: "יאיר, אם הנך בא עד העיר ולא יהיו הדברים קשיים, ושב אתה בערבו של יום, בשוק בטבורו מוכר דגנים, תבלינים," ביקשה כי ירכוש בעבורה ,בטרם יצא :גרגירי כוסמת וחיטה גרוסה, בינונית, שאינה גרוסה דקיק.רשם במדויק, לבל ישגה שנית, שידע כי הינה מקפידה בסוגי הדגנים, וחשש למבע פניה, בשעה שזכר את עיניה, שהיו נכלמות מאותה אריזת האורז בת הקילוגרם, שרכש אז. זכר שיש להקפיד "שהשעועית החומה והאורז העגול שיהיו מתפזורת", הוסיפה להבהיר יש אותם בשקים חומים. בבואך שם תיראה" עכשיו הוציא את הפתק.השבוע, שאלתיאלה הייתה בחסותו. חסויות שחלקו בניהם הוא ,דן הצייר ונועם הפסל, וביקשו עוד לצרף מספר תושבים שיחלקו הטיפול בבדידותה, קשישותה ותשישותה של שאלתיאלה. והיו כאלה, גם שהביעו הסכמה, לא התמידו בה יותר ממספר ימים.

עם שובו מהשוק מסר הדגנים לידיה, נזכר שעוד יש להשלים התקנת מעקה אחיזה במקלחת. בשיחה שניהל עם דן ונועם, חששו שתחליק וחלילה תיפגע בגילה המופלג. היה להם ברור, פגיעה , ולו קלה,עשויה להחריף בריאותה הרעועה ממילא. התקנת המעקה נפלה לידיו. בשעה שהיה מתקין המעקה , התבונן בכיפת התיקרה המעוגלת והקיר החוצץ ומסתיר את מחציתה הנמשכת ובאה לתוך ביתו. עתה הייתה גלויה לעיניו מחצית הכיפה החסרה, הנמשכת תוך אותה חורבה שרכש ושפצה. ההשערות עלו והתרוצצו בראשו לפשר המחיצה ובפרט אופייה של אותה הבנייה שהייתה מטויחת בבוטות ואינה משתייכת ליתר אבני הבית החצובות. כמו נבנתה בחופזה. "הבית הזה נחצה לשניים", נפלה בו המסקנה. הידיעה באה וחלחלה. מפאת כבודה והיראה שרחש לשאלתיאלה וגילה המופלג, נצר הרהוריו. גם שסקרנותו עמדה על קצה לשונו לשואלה, נמנע מהעלות בפניה תהיות עברה וחייה. כאן, בזה הכפר, נותרה תעלומה מנקרת חידות בלתי פתורות. גם שלפתע נתבהרו דברים וראה את חלקה החסר של אותה כיפה, הבית עלה ונגלה בפניו כשתי חצאי תמונה קרועה שהתאחתה לנגד עיניו.

גם אז חידת חייה נותרה תעלומה .

בניסיון להעמיק בקדיחה, נעקם המקדח. "מלאכה זו, ראוי היה שיעשה נועם" הרהר. "מלאכתו באבנים ,מעלה מהם דמויות פנים". בשעה שהחליף את המקדח באחר, שאלתיאלה עמדה בפינת הבית, שם היו מונחות שתי פתילות ישנות, על פתחן הניחה שני סירים כסופים והרתיחה מים. על קרש מעץ זית מלוטש השתקפו טבעות מרהיבות כשנותיו של העץ. הטבעות משכו את עיניו בשעה שהניחה מיני עשבים וקצצה מזגה לכוס מיץ לימון והגישה לו. בשעה שהוא מכוון לסיים התקנת המעקה ,לגם מהמשקה, הבחין בשאלתיאלה. מבטיה היו שונים.:"יאיר", קראה אליו, טרם ענה, פנתה אליו בשנית: אנא שב".

סמוך לחלון עמדה שידת עץ עתיקה. מתוך מגירה הוציאה מעטפה, שאף היא הייתה עטופה במעטפת נוספת עשויה צלופן עתיק והחלה פותחת תוכה, אצבעותיה רעדו ,וניחן כי מאמץ רב מושקע במעשה. עיניו נחו על המעטפה בשעה שהסירה שכבות, זו אחר זו, ניירות רכים, שרקמתם צמרירית. מאותם סוגי נייר הנועדים לשמר דבר עתיק ורב ערך. עתה נגלו לעיניו ארבעה תצלומים דהויים מצהיבים. בשעה ונשלפו התצלומים מתוך תוך כלל המעטפות והיו אחוזים בידיה עיניה פגשו במבטיו. "יאיר, מזה ימים רבים, משנודע ועלו בפניי מדברי נועם, שהנך מצוי, ומיומנותך לדעת גלות בחקר נסתרות, בקשתי חסד מעמך", קולה הפך מהוסס וסדוק, "לפני כחמישים שנה ומקצת היה הדבר, מעת ההיא זמני עמד מלכת". לפתע, עצרה דבריה וכוונה מבטה נוקב לעיניו, "אשאל ממך, וכלל אינך חייב להשיבני בהסכמתך". " אם יעלה בידי ואפשר, אין אני רואה מדוע לא אתן הסכמתי לכך." עתה נדרך וחש כי דבר מה הנצור בליבה, יבוא יעלה ויתגלה לפניו. סקרנותו אודותיה שלא היה בידיו להסתירה ,עתה נשקפה מעיניו. משהבחינה שאלתיאלה בכך, המשיכה בדבריה קולה נותר סדוק ועטוף היה בסערת נפשה, גם שניסתה להשוות קולה ליום האתמול לא עלה הדבר ובא וגבר בקולה: "הלכתי כלכת אישה אחר איש עד בואי באחרית כאן. בוא ראה". קרב ועמד מאחרי גבה. לעיניו נגלו ארבעה תצלומים שנעשו בעת אחת, מתוכם ניבטה דמותם של גבר משופם ,החובש תרבוש ולבושו הדור על כיסא מעץ ולידו, ישבה אישה צעירה יפת מראה. זו הייתה שאלתיאלה, זיהה את תווי פניה מיד, על ברכיה היו ישובים שני ילדים פעוטים האחד בן זכר, הגדולה מבין השניים הייתה ילדה פעוטה, שערה קלוע שתי צמות, וניבט חיוכה ויופה ניחן בה כאמה. בטרם הלך לקח עמו אותם, קולה נסדק, נשנק. לפתע הבחין בדמעותיה זולגות ויורדות ובאות בחריצי קמטי פניה. בכי שאלתיאלה לא נשא קול , באחד נגלה בפניו סודה ומכאובה שנשאה עשרות בשנים, גם הזמן הרב מאז שחלף, לא הכהה או שכך, ולו קמעה, מסערת נפשה. פתע פרצה, נוהרת בדמעות זולגות. שתיקתה בשעתה זו, הייתה רועמת באוזניו מכל קול נהי ששמע מעודו. התמונות הציפו בו תהיות מי האיש אחריו הלכה, עד בואה לזה הכפר, והשנים ,שרידותה מבודדת מבני עמה. וכיצד היה, כי ילך יחד עם ילדיה, ומצידה לא יהיה מענה, וכיצד ומאי מקום באה יחד עם האיש לזה הכפר,ובני משפחתה היכן ,מה היה שעשרות שנים איש משארית בשרה לא בא לבקרה? השאלות הציפו . בשעה והרהוריו נושאים אותו ,לשרטט דמות בניה בעיניי רוחו , כיצד יראו בעת הזו, בשעה ודיוקן פניהם נשקף מתצלום עתיק, ואמם היושבת על כסא אוחזת בידיה, כברגעים אחרונים בחיקה מונחים, ולא עלה בדעתה גודל אסונה הרובץ לפתחה. אך זמן קצר יחלוף, ומעגלי חייה וחיי ילדיה לא יבואו זה בזה עשרות בשנים. מידיו של האיש העומד לצידה, אחריו הלכה כלכת אישה אחר איש. בעודו מהרהר, קמה שאלתיאלה באחת, מזגה לספל את מיץ הלימון "קח, יאיר", אמרה. עתה, עמדה מולו דמותה כפי שהכירה מימים. החלטית, דעתנית, התבוננה עמוקות בעיניו. מבט אותו הכיר, משעה שנעצה אישוניה הנוקבים, כמו הייתה מניחה משאלה באבניי הכותל העתיקים, ואמרה: "גם את המעט המתאפשר, וגם זה תעשה, שזמנך בידך. איני רוצה להיות טרחת הזמנים על צווארך". "אין כלל טרחה" .מהר להשיב, והוסיף: "אלא, שאין דברים מעין אלה באים באחת, ימים רבים עשויים לחלוף וגם אז, לא באות תעלומות מעין אלה כלל על פתרונן ויש לדעת כל הניתן והמצוי, בכלל זה כל תעודה רישום מראשית ועד היום". היא צעדה בצעדים מדודים ונחושים לעבר שידת עץ עתיקה והחלה מושכת מגירה. גם כשנפתחה, המשיכה לאחוז בה, כמו לנערה מעל מסילתה ולא חדלה עד שנותקה המגירה ממסילתה. אז נגלתה שקית נייר חומה ועתיקה היא אחזה בה כאוחזת מטמון עתיק . והניחה בידיו. בתוך שקית הנייר היו שלושה מסמכים עתיקים. עתה החל לקרוא. המסמכים היו כתובים בערבית ,תעודת נישואין חתומה ע"י הקאדי מנצרת חופתה נערכה במסגד. התעודה הנוספת הייתה אישור תעודת לידת שני ילדיה, יסמין וקאסם, בנים מוסלמים כשרים לאביהם שהר אל חוסיני, כפי שאושרה ונחתמה ע"י הקאדי הירושלמי במסגד אל אקצה. המסמך השלישי הכיל את הקושאן המעיד כי האדמה נרכשה כדין ע"י שהר אל חוסיני-ומוסרה כדין, למשמרת הדורות ביד אשתו נורה, והוא מוסרה לבניה והם לבניהם. עד קצה הימים לא תימכר.עתה עלתה בלבו שאלה מנקרת.

בהיסוס, הרים פניו לעברה. שאלתיאלה ישבה דרוכה, ממתינה כי תבואנה השאלות, "שאל כל הנחוץ ורואה אתה הכרחי כי יתבהר מטעמי אניח בפנייך". "נחוץ עוד מסמך כי יונח ואיני רואה", אמר בהיסוס,

"קרעתיו כשהלך, ושבתי לאלוהי כראשונה".מסמך המרת דתה לאלוהי האיסלאם, לא יכלה להכיל. גם זאת התבהר לו עתה. מבית החזה חלצה שאלתיאלה, כמו קמיע עטוף בכרית משולשת, וגודלה כגודל פלח לימון החצוי לשניים, עטוף בבד קטיפה אדום, והחלה לפרום תפריו. מתוך הכרית הזעירה, חילצה שקית ניילון דהויה עתיקה, מתוכה נשלף מסמך נוסף החתום ע"י בית הדין הגדול, העדה הספרדית ירושלים, המאשר כי

"בתאריך הנקוב התייצבה נורה בשמה, על פי תעודתם, עליה לא ייכון דבר, היא שאלתיאלה למשפחת אביוב, בת רבקה ואהרון ,ולאחר כי הצהירה כי כאנוסה הייתה להמיר אורחות חייה, ואין דעתה הייתה דאז מפוקחת די על שנותיה, שאין בהן לצבור דעת מעשיה , מוכרזת על כך כי תעודות הטומאה אשר הונפקו ע"י בני בלייעל, בטלים, ודינה בתוך אלוהי ישראל להתהלך. וילדיה אף, אנו מכרזים ופוסקים דינם, יהודים כשרים גם אם יעביר אביהם דעתם עליהם להולכם בדרך טומאת האיסלאם. שכן, מקדמת דנא, מהויות שורש נשמתם באה מרחם אמם. יהודים כשרים, וניצוץ היותם לא יכבה. בידועות הדברים הנם, ולא יוכברו בדבר הברורות. הנם יהודים לכל דבר ועניין עד יתגלה מקום מסתורם הנעשה ע"י בניי בלייעל. "

התבונן במסמך המצהיב, אותו נצרה שאלתיאלה קרוב למפתחות ליבה. מבטיו גנבו מבטים לעבר פניה ,קמטים חרושים שהזמן העמיק וחרץ, בטרם תבחין, ויתקלו מבטיה בעיניו. שב ועיין בנייר המצהיב, שהיה אחוז וצמוד לליבה עשרות שנים. שריד אחרון המצמית ומשייך את ילדיה אליה, כמו קפא גילם בליבה, והיותם מצויים בין אותיותיו החתומות בידי בית דין העליון לעדה הספרדית. בהערכה גסה שערך אמד כי גילם נושק עתה לחמישים. מהנחה שחייהם והתנהלותם נעו בחסות המקובלות באורחות האיסלאם הניח , גם נכדים יש לשאלתיאלה, אליהם לא התוודעה . מהפרסומים ועבודתו במזרח ירושלים הכיר את משפחת אל חוסייני , הייתה שבט רב ענפים, עתה הבין. ילדי שאלתיאלה נטועים בתוך אחת המשפחות החזקות, והניח כי היגרו עם אביהם לירדן ומשם, מי ידע תהפוכות חייהם.

לפתע חלחלה בו הידיעה והלמה, כי נתן הבטחה, שספק אם מימושה מצוי במסגרת יכולותיו .

מניין שנות חיי שאלתיאלה, להערכתו, נשק לגיל תשעים. ומעתה, היה גם ברור עליו, אם גם יכולותיו יישאוהו לשפוך אור על הפרשה ,חיפושיו יהיו בצל מחוגי הזמן הנעים ללא רחם.

עתה רבץ הדבר משא כבד על נפשו , ואולי יניח מחשבתו בפניה לאמור כי עשויה התעלומה לעמוד תלויה עד קץ הימים, וגם לא תבוא על פתרונה. בשעה שעלו הרהוריו, ראה את שאלתיאלה מתבוננת בו במבטה המצועף ,כמו משחזרת לנגד עיניה זמניה החולפים, והזמן העומד לפניה, מעט נותר. ואם תוגשם משאלתה בזה הזמן שנותר, או תדחה על הסף גם שמץ תיקווה זו. משראה בעיניה הרהוריה, לא עמדה בו נפשו ,ודחק הרהוריו ודחה כי יאמר בפניה דבר מה. "אין די בתעודות. נחוצים גם זיכרונותייך. עשויים אף הם לשפוך אור. ואולי חשובים אף יותר מתעודות, והמפתחות לתעלומה מצויים בפרטים שאינם נראים בעין ,שמה חבויים וסמויים מקופלים ושמורים בפרטים הקטנים הבאים בלבבות. לאורם אפשר יחשפו הדרכים לבוא פתרונות בנסתרות. ונחוצים דברייך כתעודות". "שאל עיתותי ועל אותן השנים מהן נחוצים זיכרונותיי".

אם כך, יוצא מיד בא ,בצדו המבנה, עמד פתח ביתו. משנכנס, ראה את שולי , משראתה אותו קמה ,כרכה זרועותיה סביבו, חובקות בו ללא אומר ומילים. "נחוץ לי מיד רשם הקול" בטרם הספיקה לדבר באוזניו משפט נוסף, שלף מתוך המגירה את רשם הקול.

"חוזר עוד שעה", אמר ויצא. משנכנס לביתה של שאלתיאלה, הבחין כי נותרה קפואה במקומה, ומבטה עודו עומד מצועף. "אכין לך כוס תה. רואה כי שיחתנו תעמיק. שולי יודעת שהנך מצוי כאן?"

בין שולי לשאלתיאלה, לא עלתה קירבה. היו ביניהן דברי נימוס.

פעמים בודדות, גם שסייעה שולי בידיי שאלתיאלה. הוא ידע כי לא נירקם ביניהן הקשר. עתה השיב להרגיעה: "שולי יודעת , יצאתי ואשוב בעוד זמן ,אכן".דעתה של שאלתיאלה נחה בה. הניחה על השולחן את כוס התה, אף הוא הניח את רשם הקול סמוך לכוס התה והפעילו. "נחוץ כי תניחי כל הזכור והידוע לך על תושבי הכפר שמותהם.  "לא אכביד על זמנך, כל שתשאל אניח, ואם אין די בדברים בימים הבאים בשעה וזמנך ימצא בידך, אוסיף כל המבוקש והנדרש". שאלתיאלה כמו ידעה חשיבות הזמן הניגר, החלה לפתע לדבר , קולה שטף ללא כל היסוס או מעצור: "בשעה בה נכנסו הכוחות היהודים לכפר, ביקשו את כל הגברים ,רובם ככולם נמלטו אל הגבעות הסמוכות מסביב. נותרנו הנשים ,הילדים והגברים הקשישים, והמוכתר סמיח חמיד. הוא יצא אל הכוחות,בידו בד לבן מנפנף בו ליהודים. הייתה הבהלה גדולה, ואנו הנותרים, מסוגרים בבתים. ובא המוכתר מפקודת החיילים בית בית, בשעה שהיו יוצאות הנשים והילדים והקשישים, ואין החיילים רואים גברים צעירים. בא לפניו יהודי דובר ערבית ואני עומדת מרחוק, והיה מניח בפניו שאלות, לפתע רואה ואני מצויה מרחוק כי הלם ברובה על פניו של סמיח. משעה שהלם היהודי בו ,זב דמו, נפער פצע בראשו ונפל לאדמה. חמידה אישתו, נשמתה צרורה בגן עדן, רצה לעברו. משראו החיילים בריצתה, שהייתה זועקת, כיוונו לעברה הרובים והיא ממשיכה בריצתה נופלת ומגוננת בגופה על אישה ומתחננת על נפשו , זעקותיה הדהדו והחלו יתר הנשים, עשות כמותה. והילדים עמדו נפחדים ומבועתים ובוכים. באו שני חיילים גררוה מעליו, והיא שורטת והולמת בהם. השליכוה מעליהם, ואחד כיוון נשקו לראשה וקול רעם. גופה של חמידה רעד נפל לאדמה ונדם .

בנה חליל בן העשר, שהיה בן הזקונים, עמד בפתח ביתו ועיניו מבועתות, שלא כיתר אחיו אשר נמלטו אל ההרים הסמוכים, היה מצוי עתה לבדו. בשעה וראיתיו עומד בפתח ביתו, זה הפתח שעיניך רואות, ביתו של נועם , היה ביתו, ומולו ביתי זה הניצב כאז. יצאתי אליו לקחתיו בזרועותיי, והוריתיו בל יצא מפתח ביתי. ואני נוטלת עמי צמר פשתן וקערה של מים. צעדתי נחושה לבוא אל סמיח, אף לעבר גופי כיוונו הרובים, וזעקו בל אזוז עוד מלצעוד לעברו , והטחתי בהם דבריי, לנגב דמו ולחבוש פציעתו. אני באה ואתם חפצים כי אעמוד, ולא הייתה נתונה דעתי כי אמרתי דברי עברית. נפלה תדהמה בין שורות החיילים. בעודם בתדהמתם אני באה עד אליו, מנגבת ראשו ומניחה הפשתן בראשו, כורכת מגזריי שמלתי בדים ועוטפת ראשו, תומכת בגופי בגופו לקום מהאדמה. היה בוכה הולך ונופל על גופתה של סמירה. ואחרי דברי אלה, ואשר עשיתי עם סמיח, בא לפני יהודי הגדול מבין יתר החיילים, ושאלני ,מהיכן באה לי שפת העבריים. ואמרתי באוזניו אף אני אורחותיי יהודים שאלני חגים ומועדים לישראל והשבתיו היו החיילים מתקבצים סביבי.

בעודי ביגוני על מות סמירה, ודעתי נתונה לחליל, נכנסו לכפר המשאיות"

לפתע, הפסיקה שאלתיאלה דבריה והפנתה מבטה לעבר החלון,"זו השעה אמרה". פתחה טרנזיסטור עתיק, מתוכו בקע קולו של קריין ערבי, המכריז על שלוש השעות הקבועות, בפינת הזמר הערבי, המשודרת מזה שנים, ומוקדשת לזמרת גדולת קולות ערב אום כולתום. שאלתיאלה הפנתה מבטה לעברו,"יאיר זו שעת התייחדותי שאני שותקת והם עולים בי. שב! ינעמו השירים באוזנייך, ואני מאזינה כמנהגי לראשון מבין שיריה החוזרים תמיד ואנחנו כראשית חוזרים". ברקע עלה קולה של אום כולתום, שאלתיאלה עצמה עיניה מפקירה, כמו גופה ונפשה נתונה לקשב אוזניה.עתה, פניה היו חשופות בפניו ,מבלי חשש כי מבטה יבוא בו ,ויעלה בה מבוכות . פניה היו שלוות כאותן שלוות הנוסכות בפנים רגיעות. ראה כיצד ראשה נע לאיטו לקצב, נוגות המנגינה, ולפתע, חדר בו קולה של אום כולתום המבכה, ופועם כמו מעיינות ,פעימות נביעה

מילות השיר הלמו בו. שאלתיאלה ישבה עינייה עצומות, הקולות, המנגינות באים באוזניה כמו תפילה קדומה. הקול המתנגן נוגות כמו נשא אותה בחיקו , וראשה נע קמעה בתנודות עגולות ונוגות :

"השהוני הימים, /באלה שהלכו,/את שחזיתי מאז/מעיניי רוחי, ראיתי/עיניי לא חזו זאת

/השכילוני השנים / את שהלכו/מעיניי רוחי העליתי /וראיתי/הימים זבו /מפצעי /עד הלכו בשנותי

עיניי הם בעיניי /רוחי חזיתי /עלו לפני/לימדוני הימים הזבים /מפצעי /בעיניי /ראיתים

הולכים חולפים/נאגרים בשנים /אל תוככי/ימי הנוהרים לעבר /בית עולמי"

עתה לצלילי שירתה של אום כולתום ראה כיצד שאלתיאלה מעלה את ילדיה לנגד עיניה העצומות. גם שהיה שומע שיר זה בוקע ערב ערב באותה שעה קבועה - והקול היה חוצה עמום בקיר החוצץ בין ביתו לביתה, לא היה יודע שזו הייתה שעה בה שאלתיאלה הייתה מצוייה בנפשה והיא מעונה, ושבה וחוזרת אל תפילה שאינה עונה. ועומדים לנגד עיניה שני ילדיה והיא כמכנסת אותם בכל ערב לביתם בתוך נפשה, כמתוך תפילה עתיקה, החוזרת עשרות שנים באדיקות. עתה התבונן בפניה וראשה הנע קלות ותנועותיו כמו מבכות קינה, את עתותיה וכאבה השותק מתנגן והמילים , כמו נכתבו למענה. בשעה זו התחוור לו האירוע, בו שולי התעמתה עם שאלתיאלה, וחומרת המריבה התבהרה , מלוא עוצמתה ופישרה .שעה ושאלתיאלה עודה עצומת עיניים, זכר, כי לא פעם הקול בקע וחצה את הקיר, והיה מפריע לשולי בכתיבת שיריה. עד שבאחד הימים, שולי יצאה נזעמת ועמדה על דעתה בפני שאלתיאלה: "הקול לא יחצה את הקיר החוצץ!" הטיחה בה עזבה את שאלתיאלה נכלמת, לא בטרם הטיחה בה לבסוף: "הערבית הזו מפריעה לי מאוד. האזיני, יש שירים עבריים!" בעודו מהרהר, תם השיר. שאלתיאלה כבתה את הטרנזיטור, ועיניה נישוא לעברו.בלבו עלו ספקות: האם דברי שאלתיאלה ישובו לחבור אל סופם טרם שעת התייחדותה? גם שידע, כי חרף קשישותה וזקנתה, הייתה בעיניי התושבים פלאות ותמיהות, שדעתה הייתה שמורה עמה, ורגליה עוד נשאוה כחפצה, וחושיה, גם אם התעממו קמעה, היו שמורים כמו ממתינים וממאנים להתפוגג במרומי שנותיה, והנם דרוכים לבוא המבשר למשאלתה. בעודו מהרהר בדבריה, ספקותיו התפוגגו באחת

"בשעה וקול המשאיות דמם, והאבק שכך, וישובים על הארץ הקשישים, הנשים והטף בטבורו של הכפר כפי הצווי, וחליל עודו בביתי, וגופת סמירה, נשמתה בגן עדן, עודה שוכבת מוטלת בפאתי המעגל, עלה בשנית היהודי אשר היכה את סמיח, נושא ערבית דבריו באוזני שארית הכפר.

'אם נותרה בבתים נפש חיה, תצא עכשיו וידיה תניחם על ראשה. והיה כי נותרה עוד נפש אדם, ולא יצאה, בעוד רגעים ספורים יובערו הבתים על הנסתר בם'. מששמעתי כך, באה בי החרדה לנפשו הרכה של חליל, שמא אביאהו ויפגוש וראה בגופת אימו, נשמתה בגן עדן צרורה, שמונחת עודה בפאתי המעגל, ויראה בפני אביו את כבודו הזב, צעקתי אליו בערבית: 'יאבן לחרם', מגדפת הייתי בו מילים בערבית. מילים את שהוא ידע פישרן, אשר אוזני היו שמעות ולא עלו ובאו כל שנות חיי על לשוני להניחם בפני איש ואישה .

משראה סערת רוחי זה הגדול מכולם, שהיתר נשמעים לו במורא, עמד בנינו ושאל על מה נסערת אנוכי. השבתיו בני בביתי. לא יצא ולא יבוא במראות המתים מסביב לראות. על זה רצוני

רוצים אתם להעלותו באש חי בביתי? משעה שזעקתי, יצאו עוד נשים כמותי ועמדו מביאים דבריהם בפניו על הנותרים בבתים. משראה כך, שלח את הנשים להביא את המסתתרים, כשהוא מתרה בנשים כי יצעדו בשובם מלפנים ואחריהם המסתתרים וידם על ראשם תונח. ואני הודעתיו בשנית כי חליל בביתי יישאר ולא יצא, והוא טפח על שכמי מחייך. בעיניו נראתה דעתי משובשת עליי, ואמר: 'כלום מניחה כי אנו כאן להמית ילד עברי, אשר גורלו פלאות ונימצא עם אימו כאן?' היה מבהיר דעתו בפני, כי נשקם בא בם למען פרוש חסותם והגנתם בנשים והטף העבריים. ואמונתי לא באה בדבריו בראותי את מעשה רשעותם. בעודו מרגיעני, באו הנשים אחרי גבם משתרכים מספר נערים ידם על ראשם, והחיילים דרוכים מכוונים נשקם לעברם. משראיתי כך באתי מלפני הראשונה , חוצצת בל יפגעו בנשים הנערים הצועדים בגבן, אמרתי על היותי בעיניהם עברייה, ינצרו נשקם וידם לא תהייה קלה על נקלה. משראה כך הגדול אשר בניהם ,

אשר לו הם נשמעים במורא, הודיעם כי יפנו קנה הרובים אל הארץ, לרגלם, וכך עשו כולם.

אז נחה דעתי, כי לא יניח לאיש לפגוע בי ובחליל אשר עשיתיו בעיניו כבני.

משעה וקרבה התהלוכה לפאתי המעגל בו ישובים בני הכפר, בדקו על גופם ושילחום לתוככי המעגל כיתר בני הכפר, וחליל לא יצא מביתי, עשה את שהורתי לו. אף אני באתי תוך בני הכפר, ועמד מולי סמיח, ועיניו יבשות מדמעות, היה מתבונן עמוק בעיניי- ודבריו, מאז, חקוקים על לבי צער ,כצערי בלכת ילדיי: 'לו היה הניתן בידי לשנות, הייתי מניח ומקדים רצונך בילדך על פני חוקות הקוראן, ולא מקדים ומעלה חוקותיו אשר חצצו וקרעו ילדייך מעלייך'. עיניו של סמיח היו כבושות באדמה". ,תיארה שאלתיאלה אף את מבעיו, כמו ולא היה פרט הנוגע בילדיה שלא שמרה ונצרה, בל ישכח וילך בנשיית הזמנים בזיכרונה. כמו קפאו העיתים ונותרו צלולים בדעתה. וממשיכה ומתארת בדברי סמיח ודבריו:" 'עונשי בא מאללה, על שסמכתי ידיי בידיי שהר כי ייטול ילדייך ויולכם הרחק מלבך'. ואני מרגיעתו. בשעה והיה סמיח מצר על חלקו בהיותו המוכתר וראה טובת כלל תושבי הכפר היו הדברים נהירים בפני. מעולם לא באתי דין או דברים במעשיו.

'סמיח, מאת אלוהים באו הדברים. ולאן היו הולכים ובאים הדברים, והקורה והרעה אשר הייתה עולה, ההייה נותר שריד מזה הכפר לו באו פרשי בית אביו בזה הכפר ואתה ממאן? כלום היה בכוח הגברים כאן לעמוד מול הפרשים?' בשעה ששמע דברי ידע עתה כי סמירה, נשמתה בגן עדן צרורה, הביאה את שאירע בביתו בפני, והניחה דבריו שהיו ימים דנים בגורל ילדיי בגורלי, והיה המשא ומתן ארוך ופתלתל.

הדברים בגבי היו, וסמיח -עומד בדעתו בפני הקאדים אשר שהר שלח מלפניו . מעשה פשרה אחרון העמיד

הדברים בגבי היו, וסמיח -עומד בדעתו בפני הקאדים אשר שהר שלח מלפניו . מעשה פשרה אחרון העמיד

שהר לנגד סמיח, בטרם יעלו חמישים איש ממשפחת חוסייני רכובים וחמושים על הכפר.

משנודעה המזימה לסמיח, כי שהר חפץ לבוא באישון לילה ייקח ילדיי, מבלי שיניח בידי די צרכי לקיומי ואף את הבית יעביר לידי נאמן יצא את הכפר רכוב אל בית אביו של שהר ושם נחתמו הדברים. ולא הסכים סמיח

כי גורלי כשיפחה אשר תשולח אל החול אהיה הולכת לגורלי, לא נתן ידו בכך. היו נושאים ונותנים ואני איני יודעת בדברים הנרקמים, וסמיח עומד אוחז בחסותו את גורלי.

מפי סמירה, נשמתה בגן עדן צרורה, באו הדברים. בחלוף הימים, משראתה בצערי, ויגוני אינו מש מלבי ובאים וחולפים ימים, ואני על משכבי והיא סועדת נפשי על ילדי אשר לוקחו מעמי,

הניחה בפני מראשית ועד אחרית את שאירע. וידעתי כי סמיח הצר בלבו על הנעשה, והיו בו השתדלויות שהניחם בלב שהר, בל יעשה כזה המעשה, גם אם דין הדברים והילדים מוסלמים גמורים, ודינם ברשות אביהם . היה משדלו להניח דעתו השגויה. כי שבתי לאלוהי ישראל, להניח חמת זעמו והכל אודות יום אחד, בשעה ונוהגת הייתי להדליק נרות לשבת, ואני אוחזת את יסמין ומדליקה מידי ומכסה את ראשה מטפחת, כמעשה זיכרונותיי מבית אימי, והם נותרו עמי עד זה המעשה, לא היה שהר נותן דעתו בנרותיי ,ועתותיהם. משראה לראשונה שנוהגת ביסמין כך, וידי אוחזת בה בידה, מלמדת הדלקת דרך נרות בית אימי, חמתו בערה בו זעמו לא ידע מידה,

מעשה זה הביא בפני סמיח, היה סמיח נוזף בו ללא הועיל. היו ביניהם הדברים קשים, עד בואם בדינים. בשעה והטיח שהר בפני סמיח כי כופרת אנוכי, ויד סמיח נתונה בכפירתי כי פרש חסותו על גורלי,זעם סמיח בא בשהר. היה נוזף בו על דבריו הללו, שאין בהן דרך הלכות, ודעתו קלה מפזיזותו אינה באה תבונות בהלכות הקוראן. ואף היה מטיח בו: 'אלוהי אישה מצוי בבית הוריה אחיה ואחיותיה, נטשה למענך והם נטשוה, חפה מפני אהבתה אלייך. כל כפירה מכבדת הנשים והן מכבודותיה , באה בזה הכפר כל הלכותיה תמימות. חפה מלהוליך ולהביא כל דבר כפירה. האין דעתי יודעת הכופרת, אם בביתה באים מעשיה, בצאתה נראים שבעתיים. ואם לא באו, וכל הליכותיה נועם, וחביבה על כולנו כאן,

העיוורים אנו מלראות, נשמרו מילדותה געגועיה למעט מזיכרונותיה מבית הוריה בזה תבקשני להכריז עליה כופרת? הן הלכה אחריך ואתה נוהג בעיוורות עיניך, ללמדני היכן מצוי אלוהי האישה? ומידעני כי בכפר בנינו מהלכת כופרת. העיוור מדעת בעיניך אני?

בת כפר כשרה ככל האחרת, ולא תניחה להיות מושלכת. בידה תיתן את כול מחסורה טרם יצאו ילדייך אל הבית לא יכנס ולא יבוא איש מלבדה ועל דעתה. דע זו דעתי, והודעתי אלייך. והיה כי תלך וילכו אתך ילדיך לזה הכפר, עד יומך האחרון לא תבוא. באשר לנכסך לא יצאו ולא יבואו אחרים תחתך לקחתם. עם לכתך וילדייך אתך, יהיו מופקדים בידי אשת חיקך. ואני עוד אבוא ואביא דעתי בפני אביך על אודות המעשה והחרפה שהנך מעלה בפני, ועודך דבק במעשייך. כל דברי ורבים בלבך אינם באים, עומדת דעתך אינה מתפנה בעזות מצחה ודלותה ללמדני חוקות הקוראן, ואין כבודי ועשרות שנותיי העודפות על שנותייך עומדות ועולות לנגד עינייך. נוהג דרך קלי הדעת המתרברבים והפזיזים'. כך היה סמיח מטיח עד בא בו בסוף הדברים ועשה את שלא אירע בביתנו מיום בנו בו- גירש את שהר מעל פניו. בצאתו עוד הטיח בו: 'בא זה הנער ללמדני חוקות הקוראן!' "

באחת, סוד תעלומת שאלתיאלה נגלה, מכאוב, סוד ,אשר נצרה, תולדותיה החלו זולגים מנפשה רסיסי דמעות מזמן שקפא עולה מעיני רוחה .

חזרה

תגובות

1.    כתיבה מעולה -סיפור מרגש. מאוד נהניתי [ציון: 4]

   מתחרה04801   23/08/2006

2.    בהערכה גסה, הסיפור הזה חורג בלפחות ב-1000 מלים מעל המותר. לכן הוא פסול. מבחינת הערכה, [ציון: 2]

   מתחרה07301   23/08/2006

3.    מסכימה עם המצביע לפניי [ציון: 1]

   מתחרה10001   24/08/2006

4.    כתיבה מרתקת, שורשית [ציון: 4]

   מתחרה04601   26/08/2006

5.    תולדותיה החלו זולגים מנפשה [ציון: 4]

   מתחרה08001   27/08/2006