חזרה לדף הראשי

שם משתמש:

סיסמא:




פגישה - מתחרה05701

סיפור ארוך (13/08/2006 21:45:22)

ציון כולל ליצירה: 2

פגישה

 

 

 

עיניים – ראי נשמה.

 

התבוננתי בשמיים. הכוכבים נעו בערפל כחול. צורותיהם הזכירו לי תחרה, כמו זו שראיתי אתמול אצל התופרת, כשהבאתי לה בדים מוזמנים מחנות (מקום בו עבדתי כשליחה).

זה היה אתמול, ביום של נסיעות בלי סוף מקליינט לקליינט. ביום של אבק וזיעה. לכן הכוכבים של היום, שהקרינו כזו מין שלווה, היו מעין כבשה שחורה בעדר הלבן של כבשי-השבוע.

התקשיתי להבין איזה כוח היה זה שהוציא אותי מהמערבולת מהירה, והטביע אותי בתוך השקט הזה, שקט ללא סוף. כפי שהיה נראה לי היה צריך ליהנות מהרגע המפתיע הזה, אך ליבי דפק משום-מה מהר מאוד בתוך גופי כמו ציפור קטנה, שנלכדה בתוך כלוב.

היה יתרון כלשהו בעבודתי הקשה. לרכב על הטוסטוס שלי בין המכוניות ולקלל, כמו גבר, על הכבישים התל-אביביים הבלתי-צפויים, כל זה לא הותיר לי זמן לנבור בעצמי.

רק מאוחר בערב, כשהלכתי לישון, הודיתי לאלוהים על היום שעבר, והייתי מגלה בפניו את החלומות הסודיים שלי. שוב, גם זו הייתה בריחה במובן כלשהו. בריחה מעצמי.

אלוהים היה אחראי בשבילי על כל הכישלונות וההרגשה שמישהו מקשיב לי, ושאני לא לבד, שטפה את כל גופי בגלים חמים ונעימים.

עכשיו, כשישבתי ליד הבריכה השקופה, על דשא ירוק כל כך, שנראה כאילו לא אמיתי, או אז אני הרגשתי אי-נוחות, משום שנשארתי בחברת עצמי בלבד. לידי לא היה אף אחד ושום דבר שיכול היה להסב את תשומת-לבי. לא היו הנהגים – החוצפנים והגסים, לא הקליינטים שתמיד אינם מרוצים, לא הבוס שגרם ליום עבודתי להמשך ללא סוף, כלומר,  לא היה שום דבר הגורם לפעול מתוך עייפות, ולפנות לזה שמקשיב לכול ומבין הכול.

היום הכול היה הפוך. היום כל מה הייתי אני, ליזה, שינה את כיוונו, הופנה פנימה, עמוק עמוק, למקלעת השמש, אל רחמי – עיניה נשמתי. ובשל זה קצת הסתובב ראשי ונדמה היה לי שחסר לי קצת אוויר. אני פחדתי משום שלא ידעתי את הסיבה, חיפשתי סיבות פשוטות: אולי זו ארוחת הערב המוגזמת, אולי זוג המכנסיים שלא נסגר עלי היום בבוקר, אולי כאבי הראש שלא עזבו אותי כבר שבועיים. אני חשבתי על כל מיני דברים. רק לא על משהו אמיתי, שהיה כל כך חי וכל כך מוכר לא מוכר באופן כזה שרק נגיעה בזה גרמה למחסום בנשימה, והדמעות הבוגדניות בנו את מסלולן מהלב לעיניים הירוקות שלי, שנעשו עוד יותר ירוקות מכך. לאט לאט, כשהתקרבתי ממש לעצמי, כבר רציתי שוב לברוח לתל-אביב החנוקה והרעשנית, מקום בו פשוט לא היה לי זמן, מקום בו ההזדמנות היחידה לשיחת-נפש, שהייתה היה בחדר הפסיכולוגית שלי. זה היה מקום בו פעם בשבוע היה אפשר לרוקן את כל השבוע שעבר, ולהעביר את הלילה שלאחר מכן ללא שינה, תוך מחשבות שכלום לא מובן, ושוב לטמון את עצמי בתוך השגרה, ימים כל כך רגילים ומוכרים. מה היה בתוך הנשמה שהפחיד אותי כל כך וגרם – דומה למשנהו לרעד בכל גופי? האם כדאי בכלל לבדוק את כל זה, או שמא פשוט יותר לרכב על הטוסטוס שלי ולסלק את המחשבות המזמזמות, כמו שמסלקים זבובים טורדניים?

כך טבעתי בכל המחשבות הללו, ובכלל לא שמתי לב לכלבה הגדולה מרובת הפרווה, שהתיישבה ישר מולי, והסתכלה בעיני תוך ריכוז רב. כשמבטינו נפגשו, הרגשתי שאני לא לבד. לא רק פיזית, אלא שיש לי שותפה מלאה לרגעים שעברו עלי כעת. הכלבה התיקה את מבטה מעיני, ונעמדה כפסל כמחכה להמשך השיחה. "שמי ליזה" – אמרתי אחרי שהבנתי את השאלה האילמת מעייניה של הכלבה. הכלבה קצת זזה והתקרבה אלי. התחשק לי פתאום לקום ולהכניס את ידי לתוך הפרווה המלאה, הרכה כמשי, של הכלבה, אך אני לא עשיתי זאת. היה נדמה לי שעוד מוקדם בשביל אינטימיות כזאת. באותו זמן הוציאה הכלבה את לשונה המחוספסת, הדומה לנייר זכוכית, והמשיכה לבחון אותי. זוויות עיניה של הכלבה היו מוטות כלפי מטה, דבר שגרם לה להיראות קצת עצובה, אך בו-בזמן פיקחית.

"ליזה, עליזה" – אמרה הכלבה – "זה אומר שמחה". כעת היה תור של אנוכי לפקוח את עיני, אחר כך לעצום אותן חזק לשנייה ושוב לפקוח אותן. הכלבה ישבה ולא זזה, כמו קודם. היא התבוננה בי בעיניה העצובות. נשמתי עמוקות וחייכתי בפעם הראשונה הערב.

"כלבים מדברים לא קיימים במציאות" – אמרתי – "או שאני ירדתי מהפסים"

"אני חושבת להפך, התחלת לקבל קצת שכל" – אמרה הכלבה ושמה רגל מתחת לסנטרה.

אני כמעט נפלתי מכיסא הפלסטיק שישבתי עליו. תפסתי אותו בשתי ידיי והתחלתי לזוז אחורה יחד עם הכיסא.

"חבל שאת מזלזלת בי" – המשיכה הכלבה – " איני יכולה למצוא שפה משותפת עם כל אחד" – נאנחה היא.

"את-ת-ת-ת – התחלתי לגמגם בניסיון לבנות משפט שלם – את- ת-ת....באמת יודעת לדבר?" – סוף סוף הצלחתי להוציא כמה מילים. "ואת באמת יודעת לשמוע?" -  שאלה הכלבה, והיה נדמה לי שהיא קרצה לי בעינה הימנית.

"לשמוע?" – התפעלתי. "לשמוע יודעים כולם"

"לא, את טועה, ליזה" – אמרה הכלבה – "להקשיב יודעים כולם, אך לשמוע רק יחידים".

אני אפילו לא שמתי לב כיצד נכנסתי לתוך השיחה המוזרה הזאת.

"את חושבת שאני שייכת לסוג האנשים האלה?" – שאלתי את הכלבה. "רק בחצי שעה אחרונה – ענתה היא – וגם מזה כל כך נבהלת שהיית מוכנה שוב להחליף את זה בחירשות."

"ואת בנוסף לכל יודעת גם לקרוא מחשבות" – התרגזתי אני כל כך וחשתי בצמרמורת בכל גופי.

"אני יודעת לא רק את זה" – חייכה הכלבה ופערה את פיה, באופן ששיניה הצהובות התגלו.

"כלבים לא יודעים לא לחייך, לא לדבר. את משקרת! את משקרת! – שמעתי את עצמי צועקת – ובמיוחד לא לקרוא מחשבות של אחרים"

"טוב אם כך, אני הולכת" – אמרה הכלבה ונעמדה על ארבע רגליה. אחר כשצעדה מטרים ספורים עצרה אותה צעקתי. " לא, חכי!" הכלבה הסתובבה והסתכלה עלי בתמיהה. שתקתי מספר שניות מבלי לדעת מה לומר, ופתאום מצאתי: "את לא יכולה ללכת מבלי להציג את עצמך. הרי אני, לעומתך, איני יודעת לקרוא את מחשבות האחרים". הכלבה נדנדה בראשה ושבה לכיווני. כשהתיישבה הכלבה במקום בו ישבה קודם לכן, היא הושיטה לי את רגלה.

"ראי" – היא אמרה.

"מה ראי?" – לא הבנתי ונעמדתי כשידי מושטת כלפי הכלבה.

"ואת יכולה ללחוץ לי את הרגל לשם הכרות" – שוב חייכה הכלבה – "ראי זה השם שלי".

אני נגעתי ברגל הרכה של הכלבה והרגשתי בידי את מגע המשי של פרוות הכלבה. "ואני ליזה, אבל את יודעת את זה גם ככה" – אמרתי תוך לחיצת הרגל.

"טוב, עכשיו הכרנו" – אמרה הכלבה והתיישבה בנוחיות ממש ליד רגלי. "יש לך שם משונה" – המשכתי את השיחה, וכבר לא חשתי במוזרותה של זו שישבה לידי. "מה, הבעלים שלך לא יכלו להמציא לך שם יותר נחמד?" – שאלתי. "אין לי בעלים –ענתה הכלבה – וחוץ מזה אני אוהבת את שמי." "מה זאת אומרת אין לך בעלים? – התפעלתי – אז מהיכן הרצועה על צווארך?"

"אה, זה סתם....." – ענתה הכלבה – וגם כדי שתוכלי לקחת אותי אליך הביתה."

"אלי הביתה? – לא הבנתי ממש – מה את רוצה שאני אאמץ אותך?"

"נו, לא בדיוק כך, להפך, זאת את היא שרוצה שאני אאמץ אותך" – ענתה הכלבה.

"מה-אה? – פקחתי אני את עיני, ולא בפעם הראשונה – ולא די שאת מדברת בלשון בני-אדם, כעת את גם עושה ממני צחוק?!"

"מה אני מסכנה אעשה עכשיו?" – קרקרה הכלבה כמו תרנגולת – אוי ואבוי, כמה את צודקת"

"תפסיקי לרחם על עצמך ותתגאי קצת פחות" – זרקתי לה בתשובה.

"טוב אני אשתדל – אמרה הכלבה – אז מה, עדיין לא התחרטת על הרעיון שאני אאמץ אותך?" – שבה ואמרה. "אני לא חושבת שתאהבי את זה – עניתי לה – אני בעבודה מן הבוקר ועד הערב, וכשאני חוזרת אין לי חשק לדבר עם אף אחד,ובמיוחד לא עם כלבים. ועוד משהו: כמו שאת מבינה לא יהיה לי זמן להוציא אותך, לכן אני מציעה שנפרד ברוח טובה ונשכח את ההכרות שלנו."

"אין לך מה לדאוג לכל זה – אמרה הכלבה – אני כלבה עצמאית, ואני חושבת שדווקא כן נמצא חן אחת בעיני השנייה".

תקשיבי, אולי תחפשי לך מישהו אחר לאמץ אותו. למה בחרת דווקא בי...- אמרתי כמעט בבכי הרגעי. לכל דבר יש הזמן שלו וההשתקפות שלו. – ענתה הכלבה – אל תשאלי מיד כל כך הרבה שאלות.

חשתי בגל גואה של רוגז, וכשלא מצאתי יותר מה לומר חתחתי: "אם זה ככה אז תישארי פה לבד לגמרי".

לקחתי בתנועה חדה את המגבת היבשה, שטרם השתמשתי בה, וברחתי החוצה מהברכה הזאת, מהאי השקט הזה, שכל כך הפחיד אותי היום וגרם לי להוריד את ההגנה מנפשי, שאינה מוכרת לי. רצתי ובלעתי בפה פתוח את האוויר הדביק של תל-אביב, ורק לאחר שרכבתי על הטוסטוס שלי ונתתי גז, יכולתי לקחת נשימה עמוקה. כשנסעתי במעברים הצרים, בין המכוניות, שוב חשתי עצמי רגועה. אך כשנכנסתי לרחובות החשוכים של שכונת פלורנטין, מקום בו פגשתי בבתים נוטים לנפול, עם כביסה התלויה מבעד לכל החלונות, רק אז הרגשתי את עצמי בבית. עליתי בקושי אל הקומה האחרונה, שם שכרתי דירת חדר ממש מתחת לגג. נפלתי על הספה מבלי להחליף בגדים והדלקתי טלוויזיה בשיא הווליום. הנחתי את רגלי, שהיו בתוך נעלים כבדות, אם כי כלל לא חורפיות, על השולחן, וניסיתי להתרכז בקול המוכר של מיקי  חיימוביץ. הדולר עוד פעם עלה, תאונת רכבות באמריקה הדרומית, מספר הרוגים בתאונות דרכים

ומבזקי מלחמה ללא הרף, שום דבר לא היה יכול למשוך הפעם את תשומת-ליבי,  אני קיללתי בתוככי את יום-החופש המשוגע הזה שאני לקחתי מהעבודה. עם ההרגשה הזאת מצאתי את עצמי במטבח. פתחתי את המקרר ובהיתי  בתכניו. עמדתי כמו התעוררתי, קלטו עיני את שיירי העוגה של אתמול, שטרם-מספר דקות לאחר מכן סיימתי לאכול, שמחתי על שמצאתי תרופה למצב-הרוח הרע שלי. העוגה הייתה מאוד טעימה, עשויה מספר שכבות של מוס שוקולד ואגוזים. היא עלתה לי כמו חצי יום עבודה שלי. כשישבתי במטבח שמתי את הדיסק של ה"ביטלס" שהיה אהוב עלי, ולאט לאט, בהפסקות, התחלתי ללקק את הכפית מלאת העוגה, בדיוק כפי שאני אוהבת.

בהדרגה פחת המתח ואני התרכזתי בטעם המתוק וכל-כך שוקולדי של העוגה. הלב החל לדפוק לאט יותר, ונימנום מתוק עטף את כולי. סוף סוף הגעתי למצב הרגיל שלי בערבים, שבו לא צריך לדאוג לשום דבר, ולא צריך לחשוב על כלום. לכן צלצול בדלת היה מפתיע כמו שעון מעורר באמצע הלילה, והוא גרם  לקפוץ מכיסא.

לא היו לי ממש חברים, וספק אם מישהו ישמח אותי בביקור ללא הודעה מראש ועוד בשעה כזאת. "מי זה יכול להיות? – חשבתי אני – שכן אולי?  בטח זה השכן מהקומה התחתונה. לפעמים, מרוב שעמום, הוא מזמין את עצמו לדירתי, בכל שעה של היום והלילה, וממלא  בדמגוגיה שלו את החלל הקטן של המרחב שלי, ועד שאני לא מתחילה לפהק באופן הצגתי ולזרוק מבטים לא-חסרי משמעות על שעון-הקיר, הוא אינו עוזב. חשבתי לי האם לפתוח לו את הדלת או לא. מצד אחד גם המערכת וגם הטלוויזיה מרעישים באופן כזה, שברור שאני עדיין לא ישנה, אך מצד שני אין לי כוח לשיחות הפילוסופיות הליליות הללו. הצלצול המשיך, כאילו שם, מאחורי הדלת, מישהו החליט להגיע ממש לתוך מצפוני. כל אדם אחר, מלבד השכן, כבר היה מבין את הרמז, חשבתי אני. ואולי באמת קרה לו משהו? התעורר מצפוני.  מושפעת מעקשנות של האורח הלילה, סחבתי את עצמי לאט לכיוון הדלת, פתחתי אותה, וכמעט התעלפתי ממה שראו עיני. בפתח ישבה הכלבה. אותה כלבה בשם ראי. הכלבה הסתכלה עלי בעיניה העצובות, שכל כך לא התאימו לחיוכה בשיניה הצהובות. אני לא יכולתי להוציא מילה. כל איברי גופי נמתחו, וליבי התחלו לדפוק במהירות איומה.

"ליזה, עליזה – זה אומר שמחה". – אמרה בו בזמן הכלבה. ממילים אלו אני התאוששתי ומיהרתי לענות לכלבה: "מה, החלטת לעקוב אחרי?".

"אולי בתור התחלה תזמיני אותי להיכנס?" – ענתה הכלבה כאילו לא קרה כלום, וגרדה מאחורי האוזן שלה. אני צעדתי קצת אחורה ופיניתי לכלבה את הדרך. בראש גאה נכנסה ראי לתוך החדר הנקי, אך המאוד מבולגן. היא הסתכלה מסביב והתיישבה על הכורסא, שהייתה מלאה בכל מיני בגדים לא מסודרים.

"כן, פה באמת אפשר ללכת לאיבוד בתוך כל הערימות הללו" – אמרה הכלבה ומשכה כל מילה. עמדתי באמצע החדר והסתכלתי על הכלבה בכעס רב: "עוד מילה אחת, ותצטרכי לישון על הגג".

"לא,לא,לא, אני בכלל לא רוצה מלחמות, בעצם גם את, ובמיוחד באמצע הלילה," – ענתה הכלבה ומיד עצמה את עיניה והתחילה לישון במתיקות.

נשארתי לעמוד באמצע החדר כשאני חשה דכדוך רב, על כך שראי, בחוצפה כל כך רבה, חתכה את השיחה ונרדמה מתחת לאף שלי. כעסתי על עצמי, על כך שאני רציתי, משום מה, להמשיך בשיחה עם הכלבה. יותר מידי דברים התרחשו ביום זה, ואני הרגשתי שאני חייבת לחלוק את זה עם מישהו. גם העייפות חלפה לי, כאילו לא הייתה. נזכרתי, משום מה, ביונתן, השכן שלי, שתמיד סיפר לי בהתלהבות, על כל מיני חוויות שלו. אני לא הקשבתי לרוב לדבריו, אלא חשבתי תוך כדי דיבוריו על ענייני. אחר כך קטעתי אותו, כשהייתי מתחילה לפהק חזק ולעשות פרצוף כאילו אני סובלת מאוד. עכשיו חשתי לפתע בושה על התנהגותי, ובפעם הראשונה הרגשתי כאילו אני נמצאת בנעליים שלו.

"ומה אם הוא עדיין לא ישן", חשבתי והסתכלתי על השעון. השעה הייתה שתיים בלילה. ירדתי לקומה התחתונה בחושך מוחלט. כבר כמה ימים לא היה לנו אור בחדר המדרגות. כשהגעתי לדלת של יונתן, דפקתי בדלת בזהירות. דממה לילית ענתה לי מאחורי הדלת. מבלי לאבד תקווה עדיין אני דפקתי שוב על הדלת, הפעם יותר חזק. פתחתי את אוזני בתקווה לשמוע צעדים מעבר לדלת, אך נראה שלא הייתה בדירה נפש חיה. עיני התמלאו דמעות. דווקא עכשיו, כשאני כל-כך זקוקה לו, הוא ישן. התחלתי לשוב ולנוע דרך החושך אל הגג שלי, ולהיזכר בשמות אנשים שאפשר להתקשר אליהם. פתאום גיליתי שאין לי אף אדם קרוב, שאליו יכולתי להתקשר בשעה כזו. צנחתי על המיטה והתחלתי לבכות במשך כשעתיים. אני לא זכרתי מתי לאחרונה בכיתי כך. אולי ממש בילדות. ניסיתי לפנות שוב לאלוהים אך כל סידרת המשפטים והתבניות ששלחתי לו כל הערב, איבדו לפתע את כל משמעותם. כעת נראו בעיני כל המילים הללו לא אמיתיות, לא משקפות את מה שאני מרגישה. אני לא יכולתי להבין מה קורה לי. סדר היום הרגיל שלי נהרס, ולכן, כשיבשו דמעותיי האחרונות, התחלתי להאשים בכל זה את ראי.

אני שכחתי כבר שהכל התחיל עוד לפני שגיליתי את הכלבה. הכל התחיל ליד הבריכה ההיא מתחת לשמיים מלאי הכוכבים, בזמן שנגעתי בפעם הראשונה בעצמי והייתי כל כך לא מוכרת לעצמי עד פחד. אך עכשיו הרגשתי שעל ידי נמצאת ונושמת האשמה בכל זה.  רציתי לברוח לקצה העולם ולשכוח את היום הגרוע הזה, שכבר עבר. הבנתי שאם אספר מחר למישהו על הכלבה המדברת יחשבו שהשתגעתי. בן האדם היחיד שיכול היה להאמין לי הוא יונתן. הוא בעצמו היה קצת מרוחק מהעולם הזה, ולי היה נדמה תמיד שבכל הסיפורים שלו היו רק 10% מהאמת.

אך בכל זאת, המחשבה הזאת, שמחר אני אוכל לדבר איתו על כל זה, הרגיעה אותי, ואני נרדמתי בלי לשים לב. זאת הייתה הפעם הראשונה בכל התקופה שבה עבדתי, שלא התעוררתי בזמן לעבודתי. כל הלילה חלמתי חלומות מוזרים, למשל: שאני עפה גבוה מתחת לעננים, תוך כדי רכיבה על כלב גדול. אך, ללא ספק, החלום המפחיד ביותר היה זה: אני מסתכלת במראה ורואה כלבה במקום את עצמי. בדרך כלל אני ישנתי כמו מתה, ובבוקר לא זכרתי שום חלום. לכן, כשחלמתי את החלום ההוא וזכרתי אותו, קפצתי בצעקה מהמיטה והתנשמתי בכבדות. לא הצלחתי להתאושש מיד. עברו מספר דקות עד שנזכרתי מה קרה. העברתי את מבטי על הכורסא אך ראי לא הייתה שם. קפצתי מהמיטה ורצתי למטבח, אך הכלבה לא הייתה בשום מקום. חשבתי שאולי השארתי בטעות אתמול את הדלת פתוחה...אך הדלת הייתה לא סתם סגורה, אלא גם נעולה. הכלבה נעלמה מבלי להשאיר עקבות. התחלתי להרגיש צמרמורת. האם יכול להיות שכל מה שקרה היה סתם חלום, או שמא אני ירדתי מהפסים? פתאום נעצרו עיני על השעון. או אלוהים! אני כבר איחרתי לעבודה בשעה שלימה! המחשבה הזאת לא עזבה אותי, ואני התחלתי להתארגן במהירות. לא הצלחתי למצוא את הבגדים שהיה עלי ללבוש, הכול כאילו נפל לי מהידיים. לבסוף לבשתי את הבגד הראשון שמצאתי ויצאתי כחץ מקשת מן הבית. שום דבר לא הסתדר לי ביום הזה. בתור התחלה לא הצלחתי זמן רב להפעיל את הטוסטוס...לאחר שהגעתי לעבודה באיחור של שעתיים, התחלתי לריב עם הבוס שלי. בהמשך התבלבלתי כמה פעמים בין המשלוחים והקליינטים, ובנוסף לכול כמעט ועשיתי תאונה. כל מחשבותיי היו שקועות בראי. ניסיתי להיזכר כל הזמן ביום אתמול, ובתקווה בליבי חיכיתי לסוף יום העבודה. אני מאוד לא רציתי, משום מה, שיתברר שכל מה שקרה לי אתמול היה רק חלום, ואני חשתי צורך עז לראות שוב את הכלבה. ולמה? אני בעצמי לא יכולתי להבין זאת. כמו כן חשתי בצורך עז לדבר עם יונתן בכל מחיר. כעסתי על עצמי על רצונותיי, שלא התאימו לאופי. אך לא הייתי יכולה לשנות כלום. לכן, כשהבוס ניסה לשלוח אותי לעוד מספר שליחויות נוספות, סירבתי בפירוש לכך. (זאת למרות שעוד ביום אתמול הייתי לוקחת אותן בשמחה).

קפצתי בדרך הביתה לחנות חיות וקניתי חבילה גדולה של "בונזו", עדיין מתוך תקווה שהכלבה, כפי שהופיעה בפתאומיות ונעלמה בפתאומיות, תופיע שוב בדירתי. עליתי בריצה במדרגות, מבלי להרגיש את החבילה הכבדה של ה"בונזו". המנעול לא נפתח זמן רב. בתחילה לא הצלחתי להכניס את המפתח למנעול בחשכה המוחלטת. לאחר שסוף-סוף הצלחתי לעשות זאת, לא הסתובב המפתח בתוך המנעול. התחלתי לקלל כמו "ערס" אמיתי, ופתאום הרגשתי את עצמי כמו ילדה קטנה. כשהתיישבתי על חבילת ה"בונזו" התחלתי לבכות בעצבות רבה. לפתע נפתחה הדלת באיטיות, ומעברה השני עמדה ראי. אני כל כך שמחתי, שאפילו לא הופתעתי מהשאלה באיזה אופן יכולה הייתה הכלבה לפתוח לי את הדלת. ירדתי על ברכיי וחיבקתי את גופה הרך של ראי. "ראי מתוקה שלי, אני כל כך פחדתי שאת רק חלום שלי, ושאת לא תופיעי יותר. לאן נעלמת כל היום? את בטח רעבה. תסתכלי מה הבאתי לך. אם לא תאהבי את זה אני אקנה לך בשר אמיתי, או אולי את אוהבת פירות?יש לי פירות, או אולי אקח אותך לים? מאוד כיף שם עכשיו. את יודעת לשחות? אווי, איזו טיפשה אני, כל הכלבים יודעים לשחות". אני דיברתי ודיברתי בלי סוף, כמו מכונת תפירה. קפצתי משאלה לשאלה, מבלי לתת לראי זמן לענות על השאלות. התרגשתי כל כך והייתי כה מאושרת, עד שאפילו לא שמתי לב ליונתן, שעמד לידי והתבונן בסצנה הזאת במשך כמה דקות. חיוך קל עבר על שפתיו, ובעיניו, בצבע הדבש, ניכרו בו-בזמן התפעלות וסקרנות. הוא לא הוציא מילה, משום שלא רצה להרוס את האידיליה שנכחה בקרבתי. אך כשנוכחתי בו, קפצתי וחיבקתי אותו כמו היה אח אהוב שלא ראיתי כבר הרבה שנים. תפסתי את ידיו וסחפתי אותו לתוך החדר, תוך כדי שאני מספרת לו בהתלהבות על כל מה שקרה לי ביומיים האחרונים. יונתן ישב באותה הכורסא שראי ישנה בה והקשיב לכל מילה. ראי התיישבה לידי, ושמה את ראשה הגדול על ברכיי. העברתי תוך כדי סיפורי את מבטי מיונתן לכלבה, ולא הורדתי את ידיי מפרוות המשי של ראי. לא היה לי אף צל צילו של ספק, שיונתן מאמין לכל מילה שלי ואני הודיתי לו מאוד על כך. כשסיפרתי לו על המסע בן היומיים, שמתי לב לראשונה לעיניו האלכסוניות בצבע הדבש, לנמשים הקטנים כמו טיפות יפות קטנות שעל אפו, לגומת הסירה על לחיו הימנית. שאלתי את עצמי כיצד הייתי יכולה שלא לראות את כל זה קודם לכן. כשהגעתי בתיאורי לרגעים האחרונים של היום, הרגעים שיונתן היה עד להם, הפניתי את מבטי אל הכלבה. עכשיו הייה תורה של ראי לדבר. חיכיתי שראי תפתח את פיה ותוכיח את כל דבריי. אך ראי שתקה, ולא הרימה את ראשה מברכיים שלי.

"ראי חמודה שלי, נו מה קרה לך, תגידי משהו."

מתח עז הורגש בחדר. יונתן המשיך לשתוק מבלי להסיר את מבטו ממני ומהכלבה, והחיוך לא עזב את פניו. הרגשתי שאני מתחילה להילחץ. החזקתי את ראשה של ראי בשתי ידיי והזזתי אותו קרוב לפני.

"נו, מה איתך ראי, אל תשתקי. לפחות תחייכי. הרי את יודעת את כל זה. מה קרה? את מפחדת? אל תפחדי, הרי אני איתך, תגידי לפחות מילה אחת." דמעות החלו לרדת מעיניי. הטיפות זלגו על לחיי וצנחו הישר על ראש הכלבה, אבל ראי המשיכה לשתוק, והסתכלה בעיניה העצובות בקצב הדמעות שלי היורדות למטה. פתאום התחלו שתי דמעות לזלוג מעיניה של ראי ולאט לאט החלו לזלוג על פרצופה. אני נדהמתי, וכעבור שנייה צעקתי "יונתן, בוא מהר, הנה, מה אמרתי לך, היא יודעת גם לבכות", אך כשיונתן התקרב והתיישב לידי על הספה, הדמעות בעיניה של ראי התאדו.

"הרי אני יודעת שאת אמיתית ושלא דמיינתי את כל זה. למה את עושה לי את זה" – שוב התחלתי לבכות.

ראי התחילה לילל בשקט ופתאום נעמדה על רגליה האחוריות והתחילה ללקק את הפנים שלי ולבלוע את דמעותיי.  יונתן קם בשקט ויצא מן הדירה, בלי שאנו שמו לב. רק טריקת הדלת הסיטה את תשומת ליבי מן הכלבה. כשראיתי שיונתן עזב התחלתי לבכות בהיסטריה, משום שסברתי שהוא לא האמין לאף מילה שלי.

"יש לי הפתעה בשבילך" – אמרה ראי לפתע, אני הסתכלתי היטב בכלבה, כדי להיות בטוחה שזו היא שאמרה את זה.

"שוב התחלת לדבר? אבל למה,למה כל זמן הוא היה כאן שתקת?" –שאלתי.

"מפני שאני באתי אליך ורק אליך" – ענתה ראי.

"אבל יכולת להוציא ולו רק מילה אחת, הרי הוא בכלל לא האמין לי" – המשכתי בשלי.

"את לא הבנת אותי. אני באתי אליך. וחוץ מזה מה שחשוב שאת האמנת לעצמך וראית את עצמך. ודבר נוסף ליזה, תודה רבה לך על כל מה שאמרת לי כשחזרת הביתה, גם אני נקשרתי אליך מאוד, אך כעת אני צריכה לעזוב."

"איך לעזוב?  לאן לעזוב? מה, את לא נשארת אצלי?"

"אני חושבת שאת לא זקוקה לי יותר" – אמרה ראי וחייכה.

"איך לא זקוקה, רק עכשיו הבנתי כמה את יקרה לי" – עניתי.

"אם הבנת את זה, אז את יקרה עכשיו גם לעצמך. ולי מחכות פגישות אחרות, נשמות אחרות, אנשים אחרים שזקוקים לי עכשיו יותר מאשר את זקוקה לי."

"אנחנו נוכל להיפגש לפעמים?" – שאלתי ותקווה בקולי. "אך את לא הולכת לתמיד"

הכלבה שוב חייכה. "למה להחליט עכשיו? – היא אמרה – כשנהיה רעבים נאכל, כשנהיה צמאים נשתה."

חיבקתי את הפרווה הרכה של הכלבה, ואנו נשארנו מחובקות לכמה דקות. אני לא רציתי לעזוב את ראי. רציתי שהרגע הזה אף פעם לא ייגמר.

"הזמן שלי נגמר" – הפסיקה הכלבה את הנשיקה.

"את תמיד תישארי בלבי, ראי" – אמרתי בעצבות.

"אני אשמח לגור בליבך ולהשתקף בו" – חייכה הכלבה ונעלמה כך, באופן פתאומי כמו שהופיעה.

נזכרתי שראי אמרה משהו על הפתעה כלשהי אך, כנראה, שכחה את זה. התיישבתי על הספה והנחתי את רגליי בישיבה מזרחית. כך ישבתי וחשבתי בערך חמש דקות. אני חשבתי על כך שאני כבר מתגעגעת לראי, ועל זה שהיה לי מזל שפגשתי אותה בכלל. העברתי מבט על החדר, וראיתי את הבגדים הזרוקים בכל מקום. לפתע התחשק לי לעשות סדר. מוזר אף פעם לא הפריע לי שיש בלאגן. התחלתי מהכורסא, אותה כורסא שבה ראי עברה את הלילה הראשון והיחיד שלה אצלי. כשהסרתי מעל הכורסא ערימות של בגדים, ראיתי לפתע ספר גדול עם כריכה מבריקה וצבעונית. לא ראיתי אף פעם לפני כן את הספר, ולא הבנתי מאיפה הוא הגיע אלי. על הכריכה היה מצויר כלב גדול עף מתחת לעננים, ועליו רוכבת ילדה קטנה. העפתי מבט בשם הספר: "עיניה של נשמה" קראתי בלחש, ואז התחיל ליבי לדפוק חזק. "זאת הפתעה של ראי" חשבתי. בזהירות, כמעט בלי נשימה פתחתי את הספר וראיתי את ההקדשה "לליזה מראי. ברגעים ששוב תיבהלי מדעותיך, הסתכלי לשמיים, שבי ליד מים, קראי את הספר מחדש והסיפור הזה לא ייגמר לעד." גל חום עבר בכל גופי. התיישבתי על הכורסא והתחלתי להתבונן בתמונות הצבעוניות שהספר היה מלא בהן. הייתי כל כך שקועה בתמונות, עד שלא שמעתי את הצלצול בדלת. אחרי ששמעתי את הצלצול סוף סוף, רצתי לדלת, מתוך תקווה שאולי ראי חזרה. בפתח עמד יונתן.

"רציתי לומר לך שהאמנתי לכל מילה שלך. – הוא אמר – פשוט הרגשתי שצריך להשאיר אתכן לבד." חייך ועיניו האלכסוניות בצבע הדבש נעשו עוד יותר אלכסוניות. כשהסתכלתי עליו הרגשתי שאני טובעת בגומה שלו.

"אני הולך עכשיו לים. אני הולך לשם, למעשה, כל ערב. בעצם את יודעת את זה. סיפרתי לך לא פעם ," – אמר יונתן, קצת מגמגם. מוזר, אך לא זכרתי שהוא סיפר לי את זה. שאלתי את עצמי היכן היו אוזניי ועיניי קודם, אך לא אמרתי כלום בקול רם רק חייכתי ואמרתי: "טיול נעים,"

"תודה," – אמר יונתן במבוכה – "אם את רוצה אפשר ללכת ביחד. מאוד נעים עכשיו בים"

"אני?...בשמחה" – אמרתי. כל כך לא רציתי שיונתן ילך. יד ביד הלכנו ברגל לים. אני לא זכרתי מתי בפעם האחרונה טיילתי ברגל, מבלי למהר לשום מקום. כף ידי הייתה מונחת בכף היד העדינה של יונתן ובדרך דיברנו עוד ועוד. כשהגענו לים וישבנו על חופו כשרגלינו בתוך הגלים החמים, שליטפו אותנו, הרמתי את ראשי אל השמים. השמים היו מלאים בכוכבים נוצצים, ורק ענן אחד היה שם באותו הערב. לפתע ראיתי משהו ולא האמנתי למראה עיני: מתחת לענן עפה ראי ועל גבה ישבה ילדה קטנה וחיבקה בשתי ידיה את צווארה.

"ראי, ראי" – התחלתי לצעוק.

"ליזה, עליזה, זה אומר שמחה" – צעקה ראי בתשובה ותוך שהיא מחייכת בעיניה העצובות המשיכה לעוף הלאה.

חזרה

תגובות

1.    יפה כתבת [ציון: 3]

   מתחרה03401   16/08/2006

2.    כתוב נחמד [ציון: 2]

   מתחרה13001   19/08/2006

3.    רעיון טוב [ציון: 2]

   מתחרה03301   24/08/2006

4.    רעיון נחמד [ציון: 1]

   מתחרה11501   27/08/2006