חזרה לדף הראשי

שם משתמש:

סיסמא:




כוחו של מבט - מתחרה08501

סיפור ארוך (14/08/2006 18:54:48)

ציון כולל ליצירה: 3

הייתי רק בת חמש עשרה כשנכנסתי לראשונה למנזר. נערה מפוחדת, יתומה מהורים, חסרת כל אמצעים לשרוד. ואם כל זה לא מספיק- גם הייתי בהריון. את הבחור הכרתי בעבודה שלי, כתופרת. אישה זקנה ונחמדה העסיקה אותי כשסבא וסבתא נפטרו. עבדתי לצדה ולמדתי הכל אודות אומנות התפירה. בשעת הצהריים היא נהגה להכין תבשילים טעימים, ריח המאכלים מילא את ביתה והשרה אווירה משפחתית חמה, כזאת שמעולם לא חוויתי. אהבתי לשבת לידה, לבהות בה כשעבדה. עיניה הכחולות ממוקדות בפיסות הבד, במכונת התפירה, בחוטים הצבעוניים ובכפתורים המסוגננים. בעיירה הקטנה הזו, לא היה לי איש. שמחתי שמצאתי את האישה הזאת, אשר שימשה לי כאם. באחד מימי העבודה הרגילים, השעה היתה מאוחרת ונאלצתי לחזור הביתה ברגל. כשהתכוונתי לצאת לכיוון ביתי, המעסיקה שלי הציעה שהשכן ילווה אותי. נער טוב, כך אמרה, ואני הסכמתי. לא אשכח את חיוכו, כשביקשתי ממנו שילווה אותי. החיוך שלו היה אמיתי, כזה שיוצר קמטים קטנטנים סביב העיניים. הכימיה בנינו היתה מידית כל כך, עד שהרגשתי שאני מכירה אותו שנים. משם והלאה התגלגלו העניינים. ומה אני, נערה בת חמש עשרה, יודעת על מה שמותר ומה שאסור לעשות? איש לא הדריך אותי. גם הבחור שלי לא היה בקיא בנושא וכך נכנסתי להריון, בלי שום סיכוי לשרוד לבדי בעולם הזה.

 

הגעתי למנזר והייתי מבוהלת. מראה הנזירות איים עלי. פניהן חתומות ורציניות, מעולם לא העלו על שפתיהן חיוך. אף פעם הן לא יישרו אלי מבט, ונראה היה לי כי הן מפחדות להסתכל בתוך עיניי. אם-הבית קיבלה אותי בסבר פנים חמור. היא הזמינה אותי לשבת במשרדה הקטן והמעופש. ספרייה ענקית הסתירה את אחד הקירות. מדפים גדושים בספרים עבים בכריכות כהות. על שולחן העץ שלה נחו כמה עפרונות, מעטפות מצהיבות ועוד ערימת ספרים. תהיתי אם היא באמת קוראת את הכל, אבל ידעתי שאסור לי לשאול אותה כזה דבר. התיישבתי על כיסא שחור ושתקתי. אם-הבית סגרה את הדלת הכבדה ונעלה אותה במפתח חלוד. צעדיה האיטיים לכיווני גרמו לבטן שלי להתכווץ. היא נעמדה מאחוריי וראיתי את הצללית שלה מרצדת מולי. פחדתי להסתכל לאחור והמשכתי לשתוק. כעבור דקות אחדות, הרגשתי את אצבעותיה מלטפות את שיערי הארוך, וידעתי שהוא לא יחזיק מעמד עוד הרבה זמן. היא הוציאה באלגנטיות מספרים גדולות ממתכת, וגזרה את הצמה שלי. התאמצתי לא לפרוץ בבכי, ורק עצמתי את עיני ודמיינתי מקום שכולו רק טוב. לאחר הפגישה עם אם-הבית, וכמה הסברים טכניים לגבי שהייתי במנזר, יצאתי לכיוון הקומה השלישית. בתוך חדר קטן ומעופש, נזירה אחת ישבה וקראה ספר. עיניה מרוכזות בשורות הכתובות, מנסה להפסיק למצמץ כל כך הרבה. כשהבחינה בי, היא התרוממה ישר והגישה לי שתי שמלות חומות מקופלות. היא הורתה לי לגשת לקומה הרביעית, שם נמצא החדר שלי. עליתי למעלה ונכנסתי לחדר ארוך וצר, מלא במיטות ברזל. המזרן האפור היה דק כל כך, וכשהתיישבתי עליו יכולתי להרגיש את מוטות המתכת חודרות אל בשרי. שותפותיי קיבלו אותי באהבה. חלקן היו עם בטן גדולה, חלקן לא. הנחתי שחלק ילדו כבר וחלק עדיין בהריון. היה משהו מנחם במחשבה הזו, לגור עם בנות כמוני, שנכנסו להריון בגיל צעיר. אך דבר אחד הטריד אותי- מבטם של הבנות, היה מבט חלול ועצוב. פחדתי לדמיין מדוע הן עצובות כל כך, ותהיתי לאן כל התינוקות הולכים, אך הדחקתי את המחשבות. ההתאקלמות שלי היתה מהירה. השתדלתי לחשוב כמה שפחות, להרגיש הרבה פחות ולהתמסר לעבודה. במכבסה הייתי החרוצה ביותר, ועל עבודתי היעילה קיבלתי שעה חופשית מדי פעם, בה הייתי נוהגת לצאת לחצר, לשבת על הדשא המצהיב ולנסות להירגע. הנזירות במנזר ידעו על הריוני אך נמנעו מלהעלות את הנושא בקול. ערב אחד, נכנסה נזירה אקראית לחדר. כל הבנות היו בחדר האוכל, מלבדי. כיוון שחשתי בחילה, קיבלתי אישור מיוחד לעלות לחדר ולנוח. הנזירה נכנסה וראתה אותי שוכבת על מיטת האימה שעשויה ברזל. שכבתי על הגב וליטפתי את הבטן הקטנה שצמחה לי. תחושת הבחילה לא עזבה אותי. היו לי המון שאלות לגבי ההיריון, לגבי עתידי, וחסרה היתה לי אוזן קשבת. קיוויתי למצוא תשובות אצל הנזירה, אך בתוך ליבי ידעתי שזה לא יקרה. כשניסיתי לפתח איתה שיחה, היא הסתכלה על הבטן שלי במבט של גועל. "את ילדה מלוכלכת, חטאת ועוד תגיעי לגיהינום". כך היא יצאה מהחדר בסערה, מותירה אותי לבדי, עם דמעות בעיניים, בחילה וסחרחורת. לא הרגשתי שחטאתי עם ההיריון, כי ידעתי שלהביא ילד לעולם זה אף פעם לא יכול להיות חטא, בייחוד כשזה קורה בעקבות חוסר הבנה בסיסי. עדיין היו לי המון שאלות, אך ידעתי שאני לא אקבל תשובות מהנזירות. אין להן לב והן לא אנושיות. חיכיתי עם אותן שאלות מטרידות עד יום ההיריון עצמו, מפחדת יותר ויותר ממה שצופה לי העתיד.

 

יום הלידה חרוט לי בכל איבר בגוף. בזיכרון, בלב, בבטן, בעיניים. גם לאחר שחלף זמן רב, עדיין איני שוכחת את מהלך האירועים, הריחות, הרעשים, הכאב, האושר, האהבה, התקווה, המבטים. היה זה יום עבודה רגיל במכבסה. במהלך עבודתי, חשתי תזוזה מכאיבה בבטן. אמנם ידעתי שהבטן גדולה ואני עתידה ללדת בקרוב, אך הדחקתי את המחשבות הללו. בזמן שעמדתי, הרגשתי רטיבות באזור הרגליים. לא הבנתי מאיפה כל המים האלו הגיעו. אחת הנערות שהיתה לידי, צעקה לעזרה. כששתי נזירות רצו לכיווני ועזרו לי ללכת, הבנתי שהלידה קרבה ובאה. נכנסתי לחדר המרפאה, לבן לגמרי. השכיבו אותי בעדינות על המיטה והפשיטו אותי. הכאבים בבטן הגיעו במכה אחת, וגרמו לי לצרוח. הנזירות הזריקו לי חומר מסוים, ומאז אני לא זוכרת כמעט כלום. הכל מטושטש לי, מעורפל. צרחות, בכי, ולבסוף מגע של תינוק בין הידיים שלי. הזעתי לגמרי, הייתי עייפה, פחדתי, אך הכל נמוג ברגע שהבטתי בעיניה של התינוקת שלי. הנזירות ניקו אותה בגיגית קטנה של מים והלבישו אותה באוברול קטן ולבן. כך הן הגישו לי אותה ויצאו מהחדר, לא לפני שהן הצהירו שיש לי איתה זמן מוגבל. ברגע שנסגרה הדלת מאחוריהן, פניתי להסתכל באוצר שיש לי בידיים. היא היתה קטנה כל כך, וורודה. ראשה קירח ולחייה סמוקות. לפי הסיפורים של חברותיי לחדר, הבנתי שתינוק אמור להיראות מוזר ביומו הראשון. הן תיארו לי עיניים עצומות למחצה, בכי בלתי פוסק, פנים מעוותות וגוף רועד. אך כשהבטתי בתינוקת שלי, לא ראיתי אף אחד מהתסמינים הללו. גופה נח יציב על גופי, פניה חלקות ומושלמות, שפתיה הוורדרדות קמוצות ועיניה פקוחות לרווחה. לא תיארתי לעצמי שחיי יכולים להשתנות רק על ידי מבט. ברגע שהבטתי בעיניה של התינוקת שלי, חיי השתנו. הרגשתי איך נשמתי נקשרת אל נשמתה, ואני יודעת שזה היה הדדי. הקטנה הסתכלה עלי עם עיניה הגדולות, ואני לא יכולתי אפילו למצמץ, על מנת לא להפסיד חלקיק שניה של המחזה המרהיב הזה. צבע עיניה היה מיוחד במינו. שילוב של ירוק עם דבש, וסביב גוונים של זהב. מבטה הפנט אותי לגמרי. למרות שהתינוקת רק נולדה, והיא לא יודעת דבר על העולם, יכולתי לחוש אותה. הרגשתי שהיא מבינה אותי דרך העיניים. לתינוקת קראתי לוק, כי רק דרך מבטה חשתי שאני חיה, ששווה לי לחיות, ואין דבר שאהבתי יותר מאשר את מבטה את הקטנטונת שלי. ההנקה הראשונה היתה מרגשת. אהבתי לחוש את שפתיה הקטנות טועמות את החלב, לראות איך עיניה נעצמות אט אט ולהרגיש את נשימותיה האיטיות כשהיא נרדמת. הנזירות נכנסו לחדר ושאלו אותי איך אני מרגישה. הופתעתי לגלות בהן צד אנושי, אך כשהן חטפו ממני את לוק באגרסיביות, הבנתי שטעיתי. הן אמרו שלוק תישן בחדר התינוקות, ואני אשאר פה במהלך הלילה. קשה היה לי להיפרד מהקטנה שלי, אך התנחמתי בעובדה שאראה אותה בבוקר. נזירה אחת יצאה מהחדר עם לוק בידיה, ואחת מהן נשארה לידי. היא החליפה לי את הסדין הדק שכיסה אותי ונתנה לי מים לשתות. לאחר מכן יצאה מהחדר ואני נותרתי במיטה, מתחילה לחוש כאבים עזים. הבנתי שהחומר שהזריקו לי כנראה היה סם הרגעה או הרדמה, וכעת הוא מתפוגג. ניסיתי ללכת לישון ולשכוח מהכאב, אך דבר זה היה בלתי אפשרי. שחררתי קולות דקים של כאב וזיעה נטפה על עיני. אף אחד לא בא לעזרתי וידעתי שאת הלילה אני אעבור בייסורים. לפתע נזכרתי במה שסבא תמיד היה אומר לי. לנשום עמוק, ולשכוח מהכל. "העולם יחכה לך", אמר לי בעיניים נוצצות, "תנשמי עמוק מיידלה, את תראי שעוד יהיה בסדר".

קיוויתי בכל לבי שיהיה בסדר, עצמתי את עיני וכך נרדמתי. בבוקר למחרת ביקרו אותי כמה מחברותיי לחדר. הן אמרו שיצא להן לראות את לוק, ושהיא מדהימה. חייכתי באושר, רציתי לחוש אותה בזרועותיי, להביט בתוך עיניה. אחת הבנות, שאלה אותי בטבעיות שאלה שזעזעה אותי. "למי את מתכוונת למסור אותה?". חטפתי הלם ולא האמנתי למשמע אוזניי. התקשיתי לנשום וראשי הכביד עלי. הבנות הבחינו בתגובתי, וידעו שהאינפורמציה הזו חדשה לי. ראיתי שהן מחליפות מבטים חוששים, והעצב לא נעלם משם. "את... לא ידעת... שתצטרכי למסור את התינוקת?" שאלה אותה אחת, על פניה מתח ועיניה מרצדות. נשכבתי לאחור על המיטה ודברים החלו להתחבר לי בראש. העצב של הבנות, היעדר התינוקות, התנגדותן של הנזירות שאראה את התינוקת למשך פרק זמן ארוך.... הרגשתי שעולמי חרב עלי ופרצתי בבכי. זו היתה הפעם הראשונה שבכיתי כך, מאז מות הסבים שלי. הדמעות המלוחות נכנסו לי לתוך השפתיים וטעמן עשה לי תחושה רעה. ראשי הסתחרר והדבר היחיד שיכולתי לראות- זה את עיניה של ביתי. המחשבה על למסור את לוק זעזעה אותי לחלוטין. צמרמורת חלפה בגבי והבכי רק הלך וגבר. חלק מהבנות קרבו אלי וחיבקו אותי, חיבוק ללא מילים. המגע האנושי קסם לי. עברה תקופה ארוכה כל כך, בה לא חשתי אף מגע אדם. נשמתי עמוק ועצמתי את עיני, נהנית מהחיבוק החמים שהעניקו לי חברותיי. לא רציתי שהרגע ייגמר, לצערי הוא נגמר מהר משחשבתי. במהלך היום הזדמן לי לראות את התינוקת רק בזמן ההנקה. הנזירות לא אמרו לי דבר לגבי מסירה קרובה, אך ידעתי שהן רק מחכות לרגע שלוק כבר לא תנוח בזרועותיי. לכן ניצלתי כל שניה שניתנה לי בחברת הילדה שלי. חששתי מרגע הפרידה אך הייתי מציאותית. הבנות סיפרו לי שאף אחת מהן לא הצליחה לצאת מהמנזר ולגדל את התינוק שלה. גם בגלל חוסר כסף או תמיכה כלשהי מגורם חיצוני, וגם בגלל שהנזירות מקשות מאוד על היציאה. החלטתי שאני עוד אגדל את הבת שלי. אולי לא בשנים הקרובות, אך בעתיד הרחוק. נאלצתי למצוא דרך שתחבר אותי אליה. היה לי ברור שיהיה לי קשה מאוד למצוא אותה אחרי כמה שנים, ואפילו אם אמצא אותה- כיצד אזהה אותה? לכן בניתי תכנית. זמן ההנקה הממוצע באותו מנזר, היה כשלושה חודשים. בזמן הזה, תכננתי להביט בעיניה של התינוקת וליצור איתה קשר מיוחד, להיכנס לתוך עולמה הפנימי ולקשור אותו לעולמי שלי. קיוויתי שכך, מבטי יחדור אליה והיא תזכור אותי לעד, אפילו בתת המודע שלה. התינוקת שלי שיתפה פעולה בצורה יוצאת דופן. היא אהבה להביט בתוך עיני כאשר ינקה את החלב המתוק, או בזמן שהייתי מלטפת את ראשה הרך ומנסה להרדים אותה. למרות גילה הצעיר, היא התנהגה כבוגרת. עיניה שיקפו את כל הטוב שבעולם. עיניים חכמות, פיקחיות ונבונות, כאלה שרוצות לדעת ולחקור. לא היו לי צעצועים בשבילה, והיא היתה קטנה מדי בשביל לצאת החוצה, אבל בכל זאת מצאתי שיטות לעניין אותה. הייתי משכיבה אותה על המיטה ומראה לה פרחים, מטבעות, מפתחות וכל מיני חפצים קטנים. עיניה בוחנות וצמאות לידע. אהבתי להחזיק אותה, להסתכל עליה ולדמיין את עתידנו. מצד אחד כאב לי שלא אוכל ללמד אותה את הדברים הבסיסיים של החיים. נקרע לי הלב מהמחשבה שלא אהיה איתה בימי ההולדת הראשונים שלה, שלא אתן לה מתנות ושלא אראה אותה רצה, קופצת, קוראת וצוחקת. אך מצד שני, ידעתי בתוך ליבי, שאנחנו עוד ניפגש. משהו עמוק בתוכי עזר לי להתחזק, ולקוות לטוב.  מיום ליום הקשר בנינו התחזק. המבטים שלנו היו עמוקים כל כך, לפעמים הרגשתי שהיא זו שחודרת אל תוך נשמתי, ולא להיפך. ראיתי בעיני רוחי את מחשבותיה של הקטנה, את השקפת עולמה. תמימה כל כך, חשבתי לעצמי. בכל פעם שהיו תוקפות אותי מחשבות שכאלו, הייתי מדחיקה אותן. היתה לי תחושה שאני מעבירה ללוק את המחשבות שלי בעזרת המבט, לכן השתדלתי לחשוב רק על דברים טובים. הקטנה שלי למדה להסתכל עלי כמעט בלי למצמץ. נדהמתי מיכולת הריכוז שלה, מהסבלנות שיש לתינוקת בגילה, ולהבנה שלה. אך בשלב מסוים של החיים, הבנתי שאין קשר לגיל. הנשמה של התינוקת שלי היתה טהורה, מבינה, בוגרת כל כך, והיא נשאה איתה ידע ויכולות מגלגולים קודמים. הנזירות קצת הקשו על הקשר שלי עם לוק. אם-המנזר זימנה אותי לכמה שיחות, ואמרה שהמבטים האלו יכולים לשגע את הילדה. "הנזירות באו אלי כבר המון פעמים ואמרו שאת מתעללת בילדה. נועצת בה מבטים ולא מניחה לה לישון. אנחנו נאלץ לקחת אותה מוקדם מהרגיל, אם תמשיכי עם ההתנהגות הזאת". לא עלה בדעתי אפילו לנסות להסביר לה שאני בסך הכל בונה קשר מיוחד, כזה שיישאר לאורך ימים, חודשים, שנים ואולי גם גלגולים. לכן רק הנהנתי, אמרתי שאני אנהג אחרת, והלכתי.

שלושת החודשים חלפו לי מהר מדי. אמנם הקשר שלי ושל לוק היה חזק מן הרגיל, אך לא ציפיתי שאותה פרידה תגיע כך פתאום, ללא כל הכנה מראש. היה זה לילה שחור וקר. הגשם ירד על העולם בצורת טיפות ענקיות ואכזריות, אשר הרטיבו ופגעו בכל מה שעמד בדרכן. ברקים ורעמים הרעידו את השמיים ונראה היה כאילו הכוכבים עומדים ליפול. הרוח חדרה עמוק בתוך קירות המנזר, דופקות על חלון חדר ההנקה הקטן. הנזירות פתחו את הדלת ברעש גדול, מתפרצות אל עבר המיטה שלי. בדיוק סיימתי להיניק את לוק והיינו עסוקות במבטים שלנו. היא התרגלה שכמעט אחרי כל הנקה, אנחנו מדברות עם העיניים. אם-המנזר לבשה כותונת לילה לבנה ענקית, ואת ראשה עיטר כובע לילה מכווץ אשר החזיק את שיערה הדליל בתוכו. פעימות ליבי השתגעו, והטבתי את אחיזתי בלוק. היא המשיכה להביט בי, מתעלמת מכל הרעש וההמולה שהיו מסביב. אם-הבית מלמלה לעברי שהגיע הזמן, ושמשפחה אומנת כבר מחכה לתינוקת. הרגשתי מוזר. הייתי בטוחה שכשתגיע הפרידה, אני אבכה ואשתגע. אך לא, לא חשתי צורך לבכות. הבטתי בלוק, והיא הביטה בי בחזרה עם עיניה הגדולות. היא היתה שקטה כל כך, כמו תמיד. עולמה הפנימי מלא תוכן וסוער, אך היא לא שדרה זאת כלפי חוץ. אני היחידה שהצליחה לחדור אל תוך מחשבותיה של הקטנה, ללמוד את עולמה. ידעתי שאני לא אראה אותה במשך שנים, אך העצב נמהל בגאווה שלי, על הבת הקטנה והאמיצה שהיקום נתן לי במתנה. אהבתי אליה לא ידעה מנוח, עיני העבירו אליה אנרגיות וחצי מהלב שלי. כמובן שבאותה מידה, גם היא העבירה אלי תחושות מדהימות שלא ידעתי שהן קיימות. חברות אמיתית, קשר שבין אם לביתה, אהבה אנושית. הנזירות נכנסו בעקבות אם-הבית, אשר כבר עמדה בצד מיטתי. היא לקחה ממני את לוק מבלי להסתכל עלי. הנזירות יצאו החוצה ופינו לה מעבר, וזהו בעצם הרגע שלא אשכח בחיי. אם-המנזר החזיקה את לוק כשפניה מופנות אלי. היא התקדמה לעבר הדלת, כשראשה של הקטנה שלי מונח על כתפה. ניסיתי לגנוב מבט אחרון, ציפיתי שהיא תבכה בגלל שלקחו אותה ממני, או בגלל משב הרוח מקפיא העצמות שפרץ דרך החלון. אך לוק לא בכתה, לא השתוללה, ונשארה רגועה, מביטה בי את המבט הקבוע שלנו. היא זו שעזרה לי להיות חזקה באותו רגע קשה, היא זו שעצרה את הבכי שלי. היא לא בכתה, התינוקת האמיצה שלי, רק הביטה בי. לאט לאט היא נעלמה לי והדלת נטרקה בחוזקה. ישבתי המומה על המיטה, מנסה לשחזר את עיניה המדהימות. הבכי לא אחר לבוא. כעסתי על עצמי שאני בוכה, הרגשתי שאני מפרה את ההסכם שלי עם לוק, אך לא יכולתי לעצור את הדמעות. באותו לילה גורלי, נדרתי נדר- אני עוד אמצא אותה. תקופה קשה עברה עלי לאחר הפרידה. לא הייתי מסוגלת לצאת מהמיטה ולבצע את עבודותיי. הנזירות ניסו לדחוק בי, חברותיי ניסו לנחם אותי, אך לי היתה מטרה- למצוא את הילדה שלי, להעביר את חיי לצדה. באחד הלילות, שתי נזירות נכנסו לחדר השינה. הן חיפשו דבר מה בין המיטות, ואני הייתי מנומנמת. שמעתי אותן מדברות על תינוקות, על משפחות מאמצות, אך הייתי חלשה ולא הצלחתי להתרכז בשיחתן. כשהתחלתי לשקוע לתוך החלום, שמעתי את שם העיירה הישנה שלי. כשפקחתי את עיני, הן כבר לא היו שם. אולי דמיינתי? לא, הייתי בטוחה כי שמעתי את שם העיירה שלי, בתוך שיחתן על משפחות אומנות. זקיק תקווה התעורר בליבי. כעבור מספר שבועות, המנזר החליט שאין לו צורך בי. ארזתי את חפציי הדלים וירדתי לקומת הכניסה. חברותיי חיבקו אותי, חלקן בכו. הנזירות איחלו לי שאצליח לכפר על חטאיי ולהתחמק מהגיהינום. וכך יצאתי אל עבר חיים חדשים, עם מטרה אחת מולי- למצוא את לוק. חיפושיי נמשכו כשלוש שנים. בזמן הזה מצאתי עבודה בתוך גננת-מורה בעיירה הישנה שלי. לא שכחתי את שיחתן של הנזירות, וידעתי שאולי כאן אמצא את לוק. גרתי בחדר שכור במלון, מנסה לחסוך כל פרוטה, על מנת להבטיח לביתי עתיד טוב ככל האפשר. החיפושים אחריה היו ממושכים ומייגעים. הייתי בוחנת כל ילדה קטנה שעברה ברחוב, במכולת ובמלון. לא הסתכלתי על צבע שיערה של הילדה, על משפחתה או על המראה הכללי שלה. פשוט הבטתי בעיניים, וישר ידעתי אם זו היא או לא. למרות האכזבות הקשות, הציפייה שהתנפצה בכל פעם מחדש, לא איבדתי תקווה. זכרתי כמה חזקה היתה לוק בעודה תינוקת רכה, וידעתי שעכשיו היא אפילו יותר חזקה. בשנה השניה שלי בגן הילדים, קיבלתי כיתה חדשה. מיד בחנתי את עיניהן של כל הבנות, והתעצבתי לגלות שלוק לא שם. אך בדף הנוכחות, גיליתי שיש שם אחד של ילד או ילדה, אשר לא נמצאים בגן. שאלתי את המנהלת לגבי השם הזה, והיא הפנתה אותי לכתובת. לא אשכח את הערב הזה. יצאתי לעבר הבית, עם פתק ועליו כתוב שם המשפחה. בתור הגננת, חובתי היתה לראות מדוע הילד או הילדה אינם מגיעים לגן. אך המניע העיקרי שלי, היה בעצם הרצון למצוא את לוק. דפקתי בדלת ופתחה לי אישה מבוגרת. "מה את רוצה?" תקפה אותי. הצגתי את עצמי ושאלתי לגבי הילד. "הילדה שלי לא צריכה חינוך, עכשיו לכי מכאן". הדלת נטרקה לי בפנים, ואני הרגשתי שמשהו כאן לא כשורה. מדי יום הייתי עוברת ליד הבית ההוא, מנסה להציץ לסלון או לחפש זכר לילדה. יום אחד התמזל מזלי, ואכן ראיתי ילדה קטנה משחקת בחוץ. היא לבשה שמלה כתומה דהויה מעט, ואת שיערה הארוך עיטרו שתי צמות. התקרבתי אל הילדה וחייכתי. היא היתה עסוקה עם הבובה שלה, אך ברגע שראתה אותי, הרימה את מבטה. מעולם לא ידעתי אושר רב כל כך. עיננו נפגשו בברק זוהר, וכל העולם קפא. התחלתי לבכות מרוב אושר, כשמבטה חדר אל תוך מבטי. הילדה חייכה אלי ורצה הביתה, מותירה אותי עומדת שם, בוכה ומאושרת. ימים ארוכים חלפו עלי בנסיונות להשיג אותה בחזרה. בבית המשפט לא רק שלא האמינו שאני האם הביולוגית, גם טענו שאין לי את מה שדרוש בשביל לגדל ילדה. הבכי שלי לא עזר, וגם הבכי של הקטנה. ריחמתי עליה. היא לא ידעה מדוע הרגישה קירבה גדולה כל כך אלי, בכל פעם שהיתה מסתכלת עלי. אך אני ידעתי, שיום יגיע ואגדל את הבת שלי. הקשר שלנו היה חזק יותר מכל בית משפט. קשר שהראה לי מהו כוחו של מבט.

 

חזרה

תגובות

1.    כוחו של מבט [ציון: 3]

   מתחרה08801   15/08/2006

2.    סיפור מרגש מאוד [ציון: 4]

   מתחרה05701   22/08/2006

3.    מעניין [ציון: 3]

   מתחרה03301   24/08/2006

4.    סיפור טוב לדעתי [ציון: 2]

   מתחרה15001   28/08/2006