חזרה לדף הראשי

שם משתמש:

סיסמא:




בלי מבט עינייך אמות - מתחרה04101

סיפור ארוך (16/08/2006 18:12:08)

ציון כולל ליצירה: 3.5

גבירתי הנכבדה,

ישבת באוטובוס מושב אחד לפניי, ותיקך נשכח ברגע. ארזתי אותו בנייר עיתון מפני שחששתי לבקבוקון החרס, שעשית כנראה במו ידייך, צבוע פסים פסים, אדום, לבן, כחול. תראי, אינני חטטן ולא נוהג לנבור בתיקים של אחרים, אלא שהפעם זו הייתה הדרך היחידה להשיב את האבדה לבעליה. בתחילה חשבתי שאתקשה לאתר את כתובתך בין פיסות הנייר התחובות בארנקך התפוח, אבל עד מהרה מצאתי את הכרטיס המודבק שבו בלטו הפרטים. כתב יד מסולסל כזה מעולם לא ראיתי. מעיד ודאי על כשרון האומנות הטמון בך. אותו הכשרון שניכר גם בעבודת הקדרות. משיכות מכחול נחושות השאירו על הכד את טביעת ידך. שערות המכחול כמעט חרטו בחומר כאומרות, גם לנו הזכות להשפיע, גם עלינו להשאיר חותם. ובמומחיות נתת זכויות רבות לצבע ולמכחול מבלי לגרוע מכד החרס עצמו, שכן צורתו כה יוצאת דופן, עד שאיני יודע לומר מה משך את תשומת לבי בתחילה, צוואר האווז המעוקם המזדקר ממנו או בטנו התפוחה.

דעי לך שלא החסרתי דבר מארנקך. רק פשפשתי בו מעט. הבטתי בתמונה עם הנער העומד לידך תחת עץ הדולב. מבטו חולמני מעט, ומבטך, מנגד, חודרני ומכווץ. אולי קרני השמש הלמו בך ועיוותו את פניך, ואולי היה זה חיוך מאולץ שניסית להסתיר בו את המתרחש בפנים. פני הנער המוצלות רכות כל כך ופרושה בהם נינוחות. ודאי הוגה דעות הוא או כותב שירה. אומרים שהכתיבה מקורה בסריטה בלבו של האדם, סריטה שהכותב מרגיש צורך לגעת בה שוב ושוב. בתחילה כואב המגע, והוא נזהר מלגעת, אחר כך, כשמגלידה הסריטה, הוא מגרד סביב, ולבסוף נותרת צלקת שרק מדי פעם נתקל בה האדם. אך למעשה כל עיסוקו בכתיבה הן נגיעות, נבירות, גירודים, ליטופים וגם דקירות בסריטה ההיא הרובצת בנפשו. אני איני שותף למחשבה זו. ודאי לא לגבי אותו הילד שכולו אומר שלווה, ששירתו מבעבעת משמחה ומאושר על היותו לצדך, מוגן ועטוף בנתינתך. אפילו את צל הדולב נתת לו, ולעצמך בחרת בחלקה המוארת ומכָווצת הפנים. אין כמו אהבת אם את בנה. אהבה ללא גבולות, נתינה ללא קץ. וזאת אני אומר לך עליך, על אף שאת מבטך לא פגשתי מעולם. יישר כוח גברתי.

 

 

לגבירתי שלום,

אין זה ממנהגי להטריד אנשים, אך אינני מצליח לכבוש את סקרנותי המתפרצת ורוצה אני לדעת האם תיקך הגיע אלייך בשלום. ודאי היית עסוקה ולא היה באמתחתך אפילו רגע אחד של מנוחה, שאם לא כן, סמוך ובטוח אני שהיית שולחת את תודתך ואולי אף מתנה צנועה. לא, לא נעלבתי חלילה, ואינני נזקק למתנות, ובכל זאת הרהרתי במתנה שאחזיר לך בתמורה לזו שלך. הערב, כשיצאתי את סניף הבנק בו אני עובד, בדרכי אל תחנת האוטובוס, חלפתי על פני חלונות הראווה המוארים ברחוב וראיתי באחת החנויות צעיף שוודאי היה הולם את צווארך, דומה במעט לצעיף שכרכת באוטובוס סביב צווארך כשנסעת חזרה אל ביתך מהעבודה ביום בו נשכח תיקך.

אודה ואומר כי הדרך בה ניסה לחפות הצעיף על כתפייך השמוטות לא הועילה. יכולתי לראות את תשישותך בכפיפות הגוף, וכמעט לשמוע את רעש דפיקות גלגלי מכונת התפירה המניעים את המחט שתחתיה ידיך מעבירות בד אחר בד ללא הפסקה. אולי היו אלו קולות מכונות הדפוס וקריאות הסָדר, אך נדמה לי שלא אחטא אם אומר כי הקולות שהתרוצצו בראשך היו צעקותיו של מנהל המשמרת הצועד באולם הייצור בין שורות הפועלות ורודה בהן ומאיץ בהן לסיים עוד זוג מכנסיים או עוד חולצה. אבל ברצוני לעודד את רוחך ולומר לך שיהיה שכר לעמלך. בנך. הוא יקבל השכלה נאותה ויוכל להיות משורר מפורסם שיעניק לך כבוד גדול. לא, אינני מזלזל ברגשותייך או בז לדמעות הזולגות מעינייך. נהפוך הוא. אני מבין את ייסורייך ורוצה לומר לך שאין זו גזרה משמים, ולא לעולם ועד המנהל ירדה בכן. חברותייך, ואת בראשן, יכולות להקים מהומה ולהתמרד במלוא המרץ. הרי מרידות היו חלק מילדותך, והן חלק מהווייתך וממהותך. די לי בהבעת פנייך המרירה למשמע הודעתו של נהג האוטובוס על העיכוב הצפוי בלוחות הזמנים כדי לומר לך זאת. אני עצמי הייתי מרדן הבועט בכל סמכות ובכל מסגרת, ויכול לזהות אנשים כמונו ממרחק. אבל את שונה ממני. בך יש את ניצוץ המנהיגות. אנשים הולכים אחריך מבלי שתעשי דבר. וכשתנאמי מעל הדוכן בעצרת המחאה, ניצוץ יבהק בעינייך, שיערך הפזור יתנופף ברוח, והקהל יריע. את תאמרי דברים של טעם, מסודרים נדבך על נדבך ואיש לא יפצה פה מרוב השתוממות. אין לי ספק בכך, על אף שאת עינייך היפות לא ראיתי מעולם. עלי והצליחי גברתי.

 

 

לוחמת יקרה,

לפני שתתחילי את קריאתו של מכתב זה, ברצוני לתת לך כמה הוראות הפעלה פשוטות. כפי שאינך מחברת מכשיר חשמלי חדש אל רשת החשמל טרם קראת את חוברת ההוראות, אל לך לקרוא את המכתב טרם נתת דעתך להוראות המצורפות אליו.

הניחי את המכתב על השולחן והרחיקי מעט את ידך ממנו. כעת, קומי מהכיסא היעמדי, ופסעי בצעדים נינוחים אל המטבח. הכיני לך כוס משקה חם מטובל בקוביית שוקולד מתקתקה. חזרי לאט והתרווחי על הכיסא מול שולחן העבודה, כשראשך נינוח ונשען מעט לאחור, והידיים משולבות על החזה.

אם בקריאתך הגעת עד לשורה זו, ודאי הצלחת להתגבר על הדחף הבסיסי והבלתי נשלט שלך לקמט את המכתב ולהשליכו אל פח האשפה, ובזה כבר השגת דבר מה. 

אני שואל את עצמי מדוע עיקש אני ושוב כותב אלייך. אין זה מתוך האתגר לשרוד את פעולת ההשמדה. לא, לא, מכתביי אינם לוחמי גרילה הששים למות בקרב. ברצוני להעביר אלייך מסר: יש אדם המאמין בך וחושב על מאבקך הצודק בהנהלת המתפרה.

אבל דעי לך, הדבר לא יקרה בין לילה. כל מסע מתחיל בצעד קטן, ולעולם אינך יודעת לאן יובילו אותך רגלייך. הנה, ראי אותי לדוגמה, כל שנותיי אני משרת בלב שלם וללא דופי עמי ארצות כמו גם שמנהּ וסולתהּ, ורק לאחרונה קודמתי בבנק בו אני עובד וניתנה לי הגישה אל כספת הבנק, דבר שרק אלה המטפסים מעלה זוכים בו. אתן לך עצה שיש בה כדי לקצר מעט את דרכך מעלה: עלייך להיפטר מהישירות בה את נוהגת לבטא את מחשבותיך. אין לי ספק שמנהג זה דבק בך מכורח הנסיבות, הרי זוהי מחלה שרבים הרצים מעלה חולים בה. ברור לי כי ברגעים אלו את לוגמת מן המשקה שכבר הספיק להתקרר, קוראת שוב ושוב את השורה האחרונה, ואומרת בלבך: מהיכן התעוזה להטיף על פתיחות וישירות?! תחילה שייפטר אותו כותב מההרגל לחשוף את צפונות לבו בפני בני אדם שמעולם לא ישב איתם פנים אל פנים ולא הביט עמוק בעיניהם ואף לא לגם איתם כוס של משקה. ובכן, הצדק איתך. גם אני לוקה בחסר, אך אנסה לחדד את דבריי ולהבדיל בין הפתיחות בה אני חוטא לישירות בה את חוטאת. לכאורה אלו מילים המשדרות את אותו המסר, אבל אל תטעי בין השתיים. ישירות היא היכולת להגיד את הדברים בפניו של העומד מולך, בלי עכבות ובלי היסוס, ואילו פתיחות היא בראש ובראשונה כלפי עצמך ולא כלפי העומד מולך. דעי לך שהזרקורים יופנו אלייך, ולא תוכלי להסתתר בחושך. יעמתו אותך עם עצמך ועם דמותך, מצאת החמה ועד רדת הליל, לכן בהתיידדותך עם עצמך תסללי את דרכך אל שערי האולימפוס, שהם בראש ובראשונה שערייך שלך, גברתי.

 

 

שלום,

אינני מבין מדוע אינך משיבה למכתביי. על פי כל כללי הנימוס המוכרים לי, מילת תודה חסרה כאן. אולי טעיתי לגביך, והעווית בזווית הפה, שעיטרה את פנייך בתמונה, מקורה היה בחיוך מאולץ שניסה להסתיר את שהלב חש. איך תוכלי למצוא לעצמך בן זוג ראוי שונה מכל הגברים שאת נפגשת איתם בחטף בבית המרזח או בגן הציבורי? אלו אינם ראויים לך, הם מחפשים רגע של פורקן בין רגלייך ותו לא. ואת, ראויה את לאדם שיאהב אותך, שימלא את חייך בטעם מתוק של ורדים ובצבע זועק של חיוּת ונגיעה בקצה. מה ייתנו לך כל אותם אפסים? רק אחיזת עיניים. אחיזת עיניים היא שורש הרע, ותוצאותיה הרסניות וקשות. והרע מכל, היא יוצרת חומות ומרחק בינך ובין מכרייך וקרובייך.

אינני בא אלייך בתלונה, יודע אני כי מאחורייך שנים של עבר ושלא קל לך להניח חוצץ בינך לבין עברך ולשנות את ההרגל הרע. ודאי תאמרי לי כי העבר שלנו כמוהו כצל שמעלינו, קצת מקרר אותנו וקצת גם מגן עלינו מפני כוויה וחום הקרבה. כל זה נכון, אך דעי לך, לא אשרוף אותך בחומי, הרשי לי להתקרב אלייך אך מעט.

בנך יודה לך על כך, כי אם לא כן, ילמד ממך את מלאכת יצירת החומות ויעתיק אותה ממך כפי שהעתיק הוא את שאר חולשותייך. ראי, עמידתך הגמלונית חסרת החן כבר דבקה בו. התמונה ליד עץ הדולב היא עדות ברורה לכך, אך זוהי רק מהקלות שבחולשותייך. עלייך פסח המשפט, מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, שכן נוטשת אָת אֵת פרי עמלך תלוי על ענפי העץ ברגע בשלותו. וכי מדוע לא תושיטי יד לאסוף את הפירות אל שולחנך? הרי יבוא אחר ויעשה זאת במקומך! יודע אני שתאמרי לי שאין זו חולשה, ושכך בורחת את מחטא היוהרה, אך שקר הוא, מהבושה ומהמבוכה את בורחת. מנקר בך החשש שמא יאדימו פנייך למשמע המחמאות כאשר ייוודעו לכל מעשי העוז שעשית למען חברותייך במתפרה, ומעדיפה את להישאר בלי כל ובלבד שלא תצטרכי לחשוף את מבוכתך.

גברתי, היש חולשה גדולה מזו? אינך רוצה שיתווספו לכל החולשות הללו גם ההסתגרות ויצירת המרחק. חשבי עליו, על בנך. איזה אדם יצא הוא? האם רוצה את שיהיה אסיר תודה על החום והקרבה שעתיד הוא לקבל, או אסיר הסגור מאחורי חומות אחיזת העיניים? חשבי על כך, גברתי.

 

 

לידידתי שלומות,

אני חייב לך התנצלות. ודאי שאינך עונה למכתביי, גס רוח הייתי. למרות התעלמותך ממכתביי מבין אני לרוחך. אגלה ואתוודה, גם אני עצמי כמותך, שומר מרחק מחבריי וממכריי הטובים ביותר, ולכן אין בלבי עליהם כשהם מתרחקים ממני, ואילו צִלי, גם כשאני מתעלם ממנו או לוחש לו מילות פרידה, ממשיך לרחוש לי אהבה כאילו שהוא ידידי הקרוב ביותר. אז הרגישי נינוחה ורגועה לפָנָי וחשבי שדאגותייך הן דאגותיי. בנוסעי באוטובוס, גם אני משעין מעט את ראשי על שמשת החלון הקרה ומהרהר מול טיפות הגשם הנוטפות על החלון, וכמוך כותב אותיות באדי הקור ומביט בהן כשהן נוזלות מטה אל מסילת השמשה. ואם אינך כותבת אותיות, ודאי נצמדת את אל החלון מביטה בדממה בנוף המשתרך מאחור. בדמיוני לא פעם נראה הנוף המתרחק כקוביות נוף המושלכות מהחלון כאבנים. האם גם בעינייך נראים כך הדברים? זהו כמובן רק תעתוע, שכן אני הוא זה המתרחק. אך אומר לך דבר מה: אין זה חשוב מי המתרחק, חשוב מהו המרחק, ובינינו המרחק קטן, לפיכך מרשה אני לעצמי לומר לך דברים שלא אומר לאיש. דעי לך כי ממצוקות באתי ואליהן ודאי עוד אחזור, לכן יודע אני כי במעט הכסף השמור אצלך, תחת המרצפת הרועדת במטבח או מתחת לכר במיטתך, לא תוכלי להוביל את המהפכה. על כן אגלה לך סוד. יודעת את כי פקיד בנק אנוכי. כל שנותיי נאמן ומסור אני, אך בראותי את סבלך ואת מצוקותייך, עומד אני כשבר כלי. לא אוכל עוד לשבת מנגד ולהביט מנוכר ממרחק אליך כשסבלך מביט בי כפרצופי הנשקף אליי מהמראה. איך תוכלי לתת לחם לבנך, ואיך יגדל ויהיה למשורר מפורסם, כאשר פרנסתך הדלה נגזלת כולה ממך בהוצאות הכבירות שעליך לממן בהן את מאבקך הצודק במנהליה המושחתים של המתפרה? ודאי אין לך תשובה, אך שתיקתך הרמה זועקת ומנפצת לרסיסים את נאמנותי רבת השנים אל הבנק. ואין זה אומר שאינני קרוע ושסוע בתוכי. את המילים האלה שאני כותב לך, דולה אני מתוך שלולית הדמעות המתמלאת כאן לצדי. ובכל זאת, כולי נחוש להושיט לך יד לעזרה ולסייע לך להוציא מהבנק את הכסף הדרוש כדי שתוכלי לנצח בקרב. הייתי רוצה להביט בעיניך ברגע זה בו את קוראת מן הדף שורות אלו, ולראות את הניצוץ שוודאי מאיר לפתע את פניך. משוכנע אני כי ניצחונך מובטח, לכן אל תהססי, ובאישון הלילה עקבי אחר הוראותיי הפשוטות.

המפתח יונח על אדן החלון, וכל שתצטרכי לעשות הוא לסובב אותו בחור המנעול, לפתוח את דלת הכניסה, לסובב את חוגת המספרים שעל הכספת שלוש פעמים, שש לימין, ארבע לשמאל ושבע חזרה לימין, ודרכך אל גן העדן מובטחת, גברתי.

 

 

יקירתי

מה עשיתי?! גם אם כעת אאסוף את הרוק בכפית ואשיב אותו חזרה אל גרוני, לא תתנקה הבאר. הרי רפש כולי, טינופת אדם. מועל באמון, כפוי טובה, מנצל את מעמדי ועושה בו שררה.

אין מילים לתאר בפנייך את גודל החרפה, אך כל זה מתגמד אל מול המעשה הנורא שעליו אין כל כפרה. איך יכולתי לקחת נפש זכה, נפש אוהבת אדם, ולגרום לה לבזוז ולפשוע. עתה תשב ודאי מאחורי סורג ובריח ובנה יהלך יחף ברחובות, יושיט יד לנדבה וינבור בפחי האשפה. אוי לי, מה עשיתי!

גברתי, אל תדאגי לעונשי, אלוהים לבטח יעניש אותי שם למעלה, ובקרוב ודאי על גחוני עוד אזחל ואתפתל מכאב צריבת אש הכבשן. עלייך לנקות כעת את שמך שהוכתם. אינני יודע היכן מתקיים משפטך, אך גשי לשם כבר מחר עם כל מכתביי והציגי אותם לראווה בפני הכבודה. זוהי זכותך. אמרי ששידלתי אותך לדבר עבירה, שאנסתי אותך לעשות את השוד הנתעב. הכפישי את שמי ובגב זקוף ובמצפון נקי תהלכי. הרי כל שתאמרי אין בו די כדי לתאר נאמנה את גודל אפסותי. והבטיחי לי רק דבר אחד, גברתי, כי לא אמצא אותך יושבת בתאך חבוקת ידיים משלימה אט אט עם גורלך. חשוב הדבר, אחרת תהיי קבורה בין החומות, בנך יביט בך מבעד לָסורג, ובלילה תשגי בחלומות, תקברי ראשך תחת הכר ותתהפכי על משכבך. דעי לך כי לא כל דמיון הופך למציאות. עלייך לנטוש את עולם החלומות ולפעול בעיניים פקוחות כדי להשיג את החופש המגיע לך. מחובתך לעשות כן, אחרת תישאבי אל הזיותיך. יום אחר יום תחזי ברגע שחרורך מהתא האפל, אך הוא יימוג כהרף עין כלא היה. יום יום תשמעי את רשרוש צרור המפתחות התלוי על חגורת הסוהר הקרב אל חדרך, וצליל פתיחת הבריחים יישמע כניגון באוזנייך, ובדמיונך יופיע אז בנך, ממתין שלוו בחדר המתנה גדול ומואר, נושא בידיו זר של ורדים. אבל אז תהדהד במסדרון קריאת סוהר עצבני המנסה להשליט מעט סדר וחוק, ועינייך ייפקחו וריח הטחב יחדור אל אפך, ותדעי שהצדק עמי, ושעלייך לפעול ומהר למרות הקושי הרב הכרוך בדבר. ודעי לך כי אין איש היודע זאת טוב ממני. גם אני, כמוך, מנסה לברוח לא פעם מכל המתרחש סביבי אל דמיונות שווא שממלאים את ראשי. כך הם חלומותינו, גברתי, משתלטים לא פעם על חיינו, אך אל לך לוותר, עלייך לגייס את כל הכוחות ולעשות את המעשה הדרוש שיפדך מכלאך.

כעת עליי להיפרד ממך, גברתי. לא אשקר לך, אכן ייסורי קשים הם מנשוא, אך חשוב לי לומר כי הדמעות הספוגות בדף המונח לפניך לא דמעות של ייסורי אשם הן, כי אם דמעות של כאב הפרידה. פרידה מידידה קרובה, ידידה שהיא ממש כבשר מבשרי. ובכל זאת, אין לי ברירה, הרי כשתתגלה האמת אתפס ואשב כשידי כבולות באזיקים למשך כל ימות חיי. לכן אפעל עכשיו ואעשה את הדבר שנכון לעשותו. כל אדם במקומי, אילו היה מתבונן אל העתיד הצפוי לו, היה מסכים ומודה כי מוטב שאבחר עתה בקץ בלי ייסורים מאשר בייסורים עד בלי קץ. ורק על דבר אחד אצטער, שבעיניך לא זכיתי להביט וגם לא אזכה לראותם כבר לעולם.

שלך,

ידידך הנאמן.

חזרה

תגובות

1.    כתיבה יפה [ציון: 2]

   מתחרה01601   18/08/2006

2.    כתיבה מהממת [ציון: 4]

   מתחרה03301   19/08/2006

3.    יופי יופי יופי. [ציון: 4]

   מתחרה15201   24/08/2006

4.    כמעיין המתגבר [ציון: 4]

   מתחרה14001   23/08/2006

5.    כתיבה מעניינת [ציון: 3]

   מתחרה08101   28/08/2006

6.    כתיבה מהפנטת! [ציון: 4]

   מתחרה10301   28/08/2006