חזרה לדף הראשי

שם משתמש:

סיסמא:




מלנכולית חורף. - מתחרה04901

סיפור ארוך (18/08/2006 14:13:54)

ציון כולל ליצירה: 3

מלנכולית חורף.

 

מה יועיל לנו לראות מבעד לעיניים, כשאתה אפילו לא מעריך מספיק את המראות שאתה אכן רואה...

 

בחוץ ירד שלג לבנבן, נתלה ברכות על ענפי העצים – כמשלים לעלים שנתלשו מהם עם בוא הסתיו. הפתיתים הצחורים בכו בעדינות על זגוגית החלון והותירו סימני רטיבות במרכזה, עד שהתהוו למים קרירים וזלגו מטה, משאירים תווית ברורה של אותו האדם שנכנס בדיוק באותו רגע מחלון הזכוכית אל החדר המעוגל.

הוא דרך על ריצפת העץ בזהירות ובדממה, לא מניח אפילו ליצור הכי זעיר בעליית הגג לשמוע אותו, משום שאם ישמעו אותו, יהיה זה הסוף של כל העניין שגרם לו לבוא ולפרוץ לכאן מההתחלה עצמה.

ערמות של שלג נערמו על שולי המרזבים ונפלו לאיטן על מדרכות הרחוב משום שהיו כה כבדות ומגושמות. רפאל ניער את בגדיו הכהים מפתיתי השלג הצחורים והביט סביבו בחוסר עניין.

עליית הגג, אם לשפוט לפי הקופסאות הרבות שאוחסנו בכל פינה על גבי משטח העץ, וריח האבק המחניק ששרר בה, לא נוקתה כבר שנים. המידע שניתן לו מידי המעסיק שלו, הבטיח לו שהדבר הכה יקר שהוא צריך לגנוב, אמור להיות במקום לא צפוי. רפאל כבר למד מכל הניסיונות שלו בעבר שהחבאת דברים יקרים ועתיקים לא נעשית בעליית גג עלובה.

הוא גיחך לעצמו, ובעודו חובש את כובע החורף השחור כך שכיסה את שיערו השחור והמבולגן, פנה אל דלת העץ המוחבאת בריצפת עליית הגג ופתח אותה בחריקה איטית. כעת, זו הייתה הפעם הראשונה שהיה מופתע, ועיניו נפערו בבהלה כשסולם קטן החל להשתלשל מדלת העץ אל הקרקע לפנים.

הוא עצר את נשימתו, ממתין לצעדים חרישיים שעתידים לבוא ברגע זה או אחר; מישהו בוודאי עתיד לעלות לקומה השניה ולבדוק מה פשר החריקה האיטית ששמע כעת; אך טיפות השלג הכבדות שהתדפקו קלילות על חלונות הזכוכית היו הצליל החרישי היחיד שנשמע בכל מקום המגורים המוזר. הוא נאנח בהקלה. זה לא היה חכם אם היו תופסים אותו בדיוק בשלב כה מוקדם.

הוא ירד במהירות בסולם החבלים המשתלשל וקפץ בקפיצה חתולית על הקרקע החומה.

המסדרון, היה חשוך יותר מכפי שציפה וארוך יותר מכפי שדפי הסרטוטים עצמם הראו לו. הוא חשב בחוסר אונים על כמה המשימה שלו הייתה בלתי אפשרית. איך לעזאזל הוא אמור לקחת משהו בשקט מבלי שבעלת הבית תשים לב, כשיש כל כך הרבה טעויות בכל צעד שהוא מנסה לעשות?

הוא רטן.

בחוץ, נדמה הקור להעמיק יותר ויותר. השלג עטה כעת על הבתים הירושלמיים בעוז וכקורא תיגר המשיך להעמיס על העצים הערומים שלא יכלו לשאת יותר את המשקל, ונתנו לשלג לצנוח ארצה על הרחובות.

ירושלים, בעונה הזאת של השנה, הייתה קסומה ומושכת גם לאלה שלא ידעו להביט עליה כך, במיוחד לגנבים הפורצים לבתיהם של אנשים אחרים באישון לילה ומקללים על מזג האוויר המחורבן שגורם להם לקפוא בכל רמ"ח איבריהם הארורים.

רפאל נענע בראשו בצער. הציניות שוב החלה להשתלט עליו.

הוא עבר במהירות לצד הימני של המסדרון, ולאחר כמה שניות, הביט אל גרם מדרגות העץ הצר שירד במעגלים כלפי מטה.

אור קלוש וצהוב בקע מתוך הסלון והוא התכופף בזהירות כנגד הסורג על מנת לראות את המתרחש בקומת הקרקע.

לונה רוברטס הייתה טרודה בקישוט סלסלת תפוחים אדומים על שולחן העץ מול עץ חג מולד עירום וענקי. היא הייתה עטופה במעיל עבה וחם עם כובע גשם שהסתיר את פניה. נראה היה שהיא בדיוק חזרה מהקיפאון בחוץ אל הבית.

רפאל התמוטט על הרצפה בבת אחת, גבו התקמר כנגד הסוגר של גרם המדרגות, הוא קיפל את ברכיו אל חזהו והעביר את אצבעותיו בראשו בעצבנות.

זה חייב להיות חג המולד אם כן, הוא ציין לעצמו ביובש. כל הכבוד רפאל, הוא חשב לעצמו בציניות, מצאת לעצמך חג טיפוסי לגנוב בו.

אם היה יכול, היה טופח לעצמו בשכם, אך כעת, הוא הסתפק רק בניד ראש עגמומי.

המעסיק שלו, יצטרך לשלם לו אם כן, כפול. גם על התזמון הגרוע וגם על העובדה שלא סיפר לו שזה חג המולד. הוא עצמו יהודי, אז איך לכל הרוחות היה אמור לדעת שהיום זה חג? לעזאזל. הוא בקושי ידע מה זה חנוכה.

מעסיק מטומטם.

הוא נשם עמוקות, קם פעם נוספת לפני הסורגים והביט מטה אל הסלון שהואר על ידי אח האבן הגדולה שבערה בקצה השני. עיניו האפורות היו קרות משום מה וסרקו את כל המסדרון בחיפוש אחר אנשים נוספים שעלולים אם כן, להפריע לתוכנית או לפחות-למה שנשאר ממנה.

למטה בסלון, הניחה לונה מלאך חרסינה לבן מעל האח ונגעה בו קלות, כמעט בחיבה. היא הייתה שלווה באופן לא נורמלי, וכשעיניו האפורות בחנו אותה בזהירות, היא התמתחה באיטיות, פיהקה בשקט ולאחר מכן, נכנסה לחדרון הימני שליד גרם המדרגות.

הסלון היה כעת, ריק מאדם..

רפאל חייך בניצחון. זהו, אם כן. הרגע המתאים.

הוא ירד במהירות במדרגות, מדלג על שתים בכל פעם, נזהר שלא לעשות רעש אחד קטן, ופנה במהירות אל אח האבן בתקווה שהדבר היקר שהיה מוחבא שם יהיה גלוי לעין יותר ממה שקיווה. המעסיק לא הזכיר מהו הדבר שעליו לגנוב. הוא רק הזכיר שהוא מוחבא בסביבות האח בסלון, אולי ממש לנגד עיניו. רפאל לא ידע איך המעסיק ידע שהאוצר הקטן אכן נמצא בסביבות האח. זה גם לא היה מתפקידו לדעת את זה. גנבים, עם כל הכישורים שלהם בעולם הפשע, לא אמורים להתערב בעניינים שלא שלהם.

אח האבן הייתה אדומה כהה, בצבע כמעט מצמרר של דם. רפאל ניער את עצמו וניסה לא לחשוב על זה יותר מדי. הוא החל למשש מעברים סודיים שאולי לא ידע עליהם ולבדוק את תוכנם של הספלים והפסלים שניצבו בראש האח.

זה לא הולך להיות קל, הוא חשב ביאוש. לונה רוברטס עלולה לשוב בכל רגע ולמצוא אותו מנסה לשדוד אותה. הוא לא רצה לחשוב מה יקרה אם היא באמת תתפוס אותו. למרות שזו לא תהיה בעיה גדולה במיוחד. הוא פשוט יכול לעלף אותה ולברוח–  בלי השלל.

כעת, הפסיקו העננים להניח לשלג ליפול, ועכשיו היה זה הגשם שבכה לרחובות, אבל בבית רוברטס היה חמים ונעים.

אור הלהבות באח בער כעת ביתר שאת והאיר את מרחבי הסלון בצורה שלא הועילה כלל. רפאל הביט בלהבות בבקשה אילמת, כמתחנן בחוסר אונים שיפסיקו לבעור בצורה שכל כך לא מועילה לו. הצללים, גם אם הם אכזריים בדרך מסוימת, הם החברים הכי טובים לגנבים עלובים שכמוהו. האור לא יועיל לו כעת.

זוהר אחד הלהבות האיר בצורה פתאומית את מלאך החרסינה שניצב אחרון על האח. הוא היה האחרון בבדיקתו של רפאל והוא הושיט אליו את ידו בחמדנות, חושב מחשבה אחרונה שזהו היה המלאך שלונה רוברטס ליטפה בחיבה בטרם נכנסה לחדר.

"האם אני... מפריעה?"

הוא הסתובב בבהלה.

יותר מאוחר, כשיוכל לחשוב על זה בשקט, היה רפאל חושב לעצמו שהדמות שנראתה לפניו באותו רגע הייתה כמעט לא אמיתית. הוא לא ידע איך לונה רוברטס, בעלת הבית עצמה, נראתה לו בהירה כל כך. אור האח, עם הלהבות העליזות שבערו בו, עדיין לא הספיקו להאיר אדם בבהירות שכזו.

היא הורידה את כובע הגשם החום מראשה וחשפה פנים חלקות ולבנות, צמה בלונדינית שהשתלשלה עד ברכיה ועיניים לא לגמרי ממוקדות. כמעט בהירות מדיי. ידיה נגעו קלות בשולחן העץ ופניה היו מופנות ישירות לרפאל. הוא לא ידע מה לומר. מחשבות כמו לברוח התרוצצו במוחו מהר מדיי, אך אף אחת מהן לא הציעה דרך הגיונית במיוחד לעשות זאת.

הוא התרחק במהירות אחורנית ונתקל בקיר שמאחוריו. עיניו היו מבוהלות משהו, אך לונה נדמתה שלווה מתמיד. היא חייכה אליו כשאצבעותיה הארוכות נגעו קלות בסלסילת התפוחים האדומים.

"אני לא יודעת מי אתה," היא אמרה בקול עדין, שליו. " אבל אני לא חושבת שיש פה דבר שתרצה לקחת."

רפאל עצר המום, ובעוד לונה רוברטס המשיכה להביט לכיוונו בטבעיות, הוא הביט בה בכעס. הוא לא ידע למה, אבל ההכרזה הזאת, גם אם הייתה תמימה לחלוטין, נראתה בפניו כמכה בפרצוף.

"את..." הוא פנה לומר, מנסה למצוא מילים גם אם היו כל כך קשות לביטוי עבורו, " איך-ידעת שאני פה?"

לונה הרימה גבה שואלת ולאחר מכן צמצמה את עיניה. "אני יודעת דברים שאתה כנראה, לא תדע לעולם." לאחר מכן עצרה וכאילו הרהרה במקצת, חייכה אליו. "שמך?"

רפאל לא ענה. הוא הביט בה בחשדנות וחשב במהירות על אפשרות בריחה. לגניבה לא היה קשר לכך. המשימה שהטילו עליו נכשלה. בין אם היה מצליח לגנוב משהו או לא, לונה רוברטס גילתה אותו.

הוא הביט בה בשתיקה והרים את ראשו בהתנשאות. לונה, הרימה גבה נוספת כאילו ידעה מה בדיוק עובר בראשו ולאחר מכן הפנתה לו את גבה והחלה ללכת באיטיות לכיוון החדרון שיצאה ממנו שניות ספורות קודם לכן.

"אתה מוזמן לבוא אחריי," היא אמרה לו כשצמתה הבלונדינית נעלמה בחדרון מימין למעקה המדרגות.

רפאל נשאר בסלון ונשם באיטיות. גורל או לא גורל, כישלון או לא כישלון, הוא לא יזוז מפה. הוא לא ייתן לבעלת הבית להתקשר למשטרה או להוביל אותו למלכודת כלשהי שלבסוף תוביל אותו לכלא.

הו לא. הוא לא עד כדי כך טיפש.

רעש של התנגשות כלים מלווה במים זורמים נשמע בסמוך לו והסיט את תשומת ליבו של רפאל ברעש כמעט מפתה.

מה לעזאזל היא עושה שם? הוא חשב בעצבים.

הגשם הכבד הכה בחלונות וברחובות ובכל בניין ארור ברחובות ירושלים. רפאל, הסיט את הוילונות מלאי האבק שניצבו ליד האח והביט כמעט בצער על הכבישים שמולו. כעת, הם היו כה מוצפים עד שנפש חיה לא צצה בחוץ. במבט מרחוק היה יכול להעריך שהיו בגובה מטר בלבד וכשהגשם עוד המשיך לרדת, הוא ידע שזה לא יהיה הסוף.

הוא היטיב את הכפפות לידיו, רעד מעט, והביט בחוסר דעת אל הלהבות העליזות שרקדו באח.

אולי, הוא חשב בחוסר אמון בעוד מחשבתו נתונה ללהבות המחממות, זה לא יהיה כה נורא. הוא יוכל להישאר לזמן קצר. לפחות, עד שהגשם יפסק.

הוא צעד באיטיות אל עבר החדרון שליד והציץ לעבר הדלת שלונה נכנסה דרכה. הוא מצא אותה יושבת ליד השולחן עם ספל מהביל בשתי כפות ידיה. היא נשפה ברכות לתוך האדים ושתתה באיטיות. בעודה שותה, הצביעה בידה על הקומקום שנח ליד הכיור. אדים עלו ממנו, ובעוד רפאל מביט בה בחשדנות מסוימת, הוא פנה לעבר הכיור ומזג תה מהביל לעבר הספל הצהוב והמאובק.שניצב לצידו.

הוא הביט לעבר לונה בחשש. לא משנה מה, הוא יהיה מוכן לכל פעולה שלה. הוא לא יהיה כל כך תמים. הוא ישחק את המשחק שלה, לפחות עד שהגשם יפסק.

לונה סימנה לו לשבת מולה ובעודה מחייכת לעברו חיוך קצר, היא פנתה להדליק את הסטריאו הישן שעמד בפינת המטבח.

בלל של מילים לא מובנות חלף באוויר כשלחצה על הכפתור ובפעם הראשונה מזה זמן רב, שמע רפאל מוזיקה. לא כזו שהיה בדרך כלל מעדיף, אלא יותר מתנגנת ומסתלסלת ו-שמחה.

שיר מסורתי ושקט של חג המולד החל לשטוף את המטבח. לונה פנתה לשבת בחזרה בכיסא שלה, אחזה שוב בספל המהביל שלה בשתי כפות ידיה והתעלמה מרפאל העומד עדיין. היא נקשה קלות עם כפית הסוכר על הכוס לפי קצב השיר בזמן שרפאל אזר אומץ והתיישב מולה. הוא הרכין את ראשו והביט בספל בשאלה, מחכה שיתקרר. לראשונה, הבחין כי כתם שחור מכסה את סביב הספל.

הוא ניסה להעביר את אגודלו מספר פעמים לצד הספל בכדי לטשטש את הכתם או להסירו. הוא לא ידע מדוע הוא עושה את זה. לאחרונה, היה נדמה לו שהוא כל הזמן מנסה להסיר דברים לא רצויים מדרכו.

להפתעתו של רפאל, ניקוי הספל אכן הצליח. סמל פסל החירות... הוא סלד מהרעיון ודחה את הכוס מעליו. חירות, גם אם תוכל להיות נפלאה, יכולה להיות הדבר האחרון שיהיה לו בחייו.

"מה קרה?" שאלה לונה למשמע הרעש של גרירת הכוס. "לא טעים? קר?"

רפאל הביט בה בהפתעה. עיניה הבהירות-חומות היו פעורות בשאלה לעברו, והוא נכח לדעת בחרדה שהיא מביטה כשני סנטימטרים מימין לו.

"לא...זה-" הוא נעצר. "-לא משנה."

לונה שתקה דקה ארוכה וערבבה את התה שלה בתנועה מעגלית. רפאל בהה בה בחזרה, משנן במוחו את המילים הספורות שהחליפו ביניהם.

היא באמת הלחיצה אותו בצורה שאף אחד לא עשה לפני כן. הרגע הראשון שראה אותה מקרוב הייתה יותר ממוזרה. עכשיו שחשב על זה, הוא לא שמע אותה מגיעה מאחוריו. אך למרות זאת, אפילו שהתגנב לביתה בצורה כזאת, היא הזמינה אותו, מבלי שום חששות או דאגות. למה?

"את... לא סומכת עלי, נכון?" אמר רפאל לפתע. ובאותו שבריר שניה הוא גם ידע למה. אדם מופיע בתוך הבית שלך, מנסה לגנוב משהו שהוא אפילו לא יודע בבירור מה זה. עצם המחשבה שהוא עצמו יזמין אדם כזה לתה, הייתה נלעגת.

לונה הורידה את הכוס משפתיה וחייכה בעדינות. "לפעמים בשביל למצוא את הנכון עליך לבטוח בדבר הלא נכון. ואולי להאמין בו. אבל רק קצת."

"מה זאת אומרת?"

היא משכה בכתפיה בחיוך והסיטה את צמתה הבלונדינית לאחור בעודה מלטפת את ספל התה באצבעותיה. "אמא שלי אמרה לי את זה פעם. אני מנחשת שהיא רצתה שאוכל לבטוח באנשים ולא אאבד בהם את האמון. היא תמיד אמרה שאפשר למצוא את הטוב באנשים שסטו מדרכם, משום שזה עדיין לא מאוחר בשבילם. משום שיש מקרים שאנשים מביטים על החיים בצורה יותר פסימית ולא מוצאים להם נקודת מפלט אחרת. משום כך, הם הופכים להיות האנשים שהם היום. אבל גם אם הם עצמם לא יאמינו בכך, העתיד שלהם לא לגמרי אבוד." לונה חייכה אליו. "הם יכולים לתקן אותו. אף פעם לא יותר מדיי מאוחר."

רפאל בהה בה כמה שניות לפני שפנה להביט בחלון מעל הכיור. שכבה נוספת של שלג הצטברה בשולי המרזבים. לונה קמה ממקומה ופנתה להחזיר את הספל לכיור.

היא הניחה את הספל בכיור ופנתה לחזור בחזרה כשמעדה על שרפרף העץ שניצב מתחת לכיור. הרגע היה כה מהיר עד שרפאל בקושי הצליח לתפוס אותה בזמן. הוא אחז בה בשתי זרועותיו כשהיא הרימה את מבטה מעלה והתבוננה לעבר שפתיו בבלבול.

"תודה," היא אמרה ויצאה מתחום זרועותיו בזמן שרעדה מעט והלכה לעבר הקצה השני של המטבח, "לא זכרתי ששמתי את הכיסא שם."

"את עיוורת," הוא אמר וקולו המופתע נשמע בכל רחבי המטבח. מחשבותיו על לונה מביטה לעברו בפעם הראשונה שפגש אותה; מסמנת לו עם ידיה שייקח ספל; מחייכת לעברו; כל אלה נהפכו לאשליה. "-איך זה יכול להיות?"

לונה הסתובבה לעברו באיטיות ושפתיה חייכו חיוך מעט מר בעוד עיניה נעצמו באיטיות. "אני מכירה כל פינה בבית הזה. כל חור ואבק. אני יכולה להרגיש באנשים על פי הנוכחות שלהם והצלילים שהם משמיעים." היא התקרבה לרפאל שהביט בה בחוסר אונים מסוים. "הבחנתי בך, משום שהנוכחות שלך הייתה מורגשת חזק מדיי. אתה אדם טוב. אחיו של אבי, לימד אותי להבחין באנשים שחושבים שהם אבודים. הוא אדם טוב. יש לו השקפה שאני חושבת שתמצא חן בעיניך." היא שלחה לעברו חיוך קצר ועברה לידו כשיצאה מהמטבח לעבר הסלון.

לונה פיזזה לצד עץ המולד, מזמזמת לעצמה כמה שירי חג מולד ישנים. אור הלהבות באח האיר את שיערה הזהוב והשתקף בעיניה באור זהוב וכתמתם.

רפאל נשען על הקיר הנגדי ושילב את ידיו בזמן שצפה בלונה. יום אחד, הוא חשב בעוד הלהבות באח מאירות את עיניו, לונה תמצא אדם שיאהב אותה ויגן עליה, מאילו החושבים שזה כל כך קל להתנכל לאילו החלשים מהם. כעת, מבלי לחשוב על כך יותר מדיי, הוא ידע מיהו אותו הדוד...

" בשביל מה אתה חושב שאנחנו נולדים עם עיניים?"

רפאל הביט בהפתעה אל לונה שהמשיכה לנסות לקשט את העץ. עיניה לא היו מופנות לעברו ולמרות זאת, הוא חש שהיא מצפה ממנו לתשובה. הוא לא ידע מה לומר, משום שכל דבר שיאמר, עלול להתפרש כדבר לא טוב.

"אני לא יודע," הוא אמר לבסוף בהתלבטות. "אני מנחש שהדבר הכי חשוב זה שאתה רואה את המראות מסב-"

"אתה טועה." קטעה אותו לונה בשקט. היא עצרה לפתע והניחה את השרשראות הכסופות על הקרטון. אז, נשמה באיטיות והביטה לכיוון האח. עיניה זהרו באור הלהבות, אך כלל לא הביטו בהן, ורפאל חשב בכאב, שהיא לעולם לא תזכה לראות דבר מאלה.

היא הסתובבה אליו וחייכה בעדינות."הרגע הראשון שהתאהבת; הרגע הראשון שהתחתנת; הפעם הראשונה שתינוקך צעד על רגליו; הפעם הראשונה שהחלטת לעשות מעשה טוב; כל אלה יכולים להיות רגעים כל כך חשובים בחיים שלנו. אם לא נוכל לראות אותם ולנצור אותם בדיוק כפי שהם קרו ואיך שהם קרו, מה יועיל לנו לחיות בעולם הזה?"

חיוכה של לונה פסק. עיניה החומות נצצו והיא פנתה לחזור אל העץ, אך רפאל צעד לעברה ותפס בפרק ידה בחוזקה.

"אני מאמין," הוא אמר בקול שקט בעוד היא מביטה לעבר זרועה בחשש, "שאת לא חייבת לראות את העולם מנקודת מבט שכזו. את מבינה," הוא אמר, ובנקודה הזאת הוא עזב את זרועה בעדינות, "אנשים בוחרים לחיות, כפי שהם רוצים לחיות. בוחרים לראות את העולם מנקודת המבט שלהם, כפי שהם רוצים לראות אותה מנקודת המבט שלהם. יש אנשים, שאפילו לא מעריכים את העובדה שיש להם עיניים, אנשים שהיו מעדיפים אפילו להישאר בלי עיניים בכלל." הוא עצר וכעת הביט בה בייסורי מצפון. "את לא צריכה עיניים, לונה. הנפש היא העיניים שלך. זאת המתנה הכי גדולה שתוכלי לקבל..."

לונה הביטה בו בשתיקה. לאחר מכן, חייכה אליו בחיוך האמיתי הראשון שרפאל ראה מימיו והוא חשב שהוא צריך להתמקד בגאולה שלו. כל הדברים שעשה בעבר שלו, אינם עוד. הוא לא חייב לחזור לזה יותר.

"מדוע אתה עושה את זה?" שאלה לונה והביטה בו בסקרנות. "אתה יודע שאתה לא חייב לומר את זה."

"אני יודע," אמר רפאל בתסכול והעביר את אצבעותיו בשיערו בעצבנות. "את יכולה לראות בזה כ-אה, מתנת חג מולד."

היא צחקה ופנתה לעבר העץ. פרגוד בלוי אחד הסתיר דבר-מה מאחוריו, הבחין רפאל, והוא אינו זכר שהיה שם כלל כשהביט בסלון לראשונה.

מלאך אחד שאחזה לונה, נשמט מאחיזתה והיא חייכה במבוכה לעבר רפאל, שהשיב במשיכת כתפיים וחצי חיוך. שברי כנפיו של המלאך התפזרו בערבוביה על הרצפה, ולונה החלה לאסוף אותם, בעוד רפאל פנה לעזור לה בהיסוס.

אור הלהבות באח האיר על אבן אודם שהציצה מבעד לשברים הלבנים, נוצצת ומושכת מאי פעם. רפאל, פנה לאחוז בה במהירות ועצר בחצי הדרך. קולה של לונה החל לחזור על עצמו בזיכרונו;

הפעם הראשונה שהחלטת לעשות מעשה טוב...

הוא אחז באבן האודם והתיישר בבת אחת, מביט לעבר דמותה הטורחת של לונה שלא הביטה בו. אז, בעודו בוחן אותה, התכופף אליה ואחז בכף ידה.

"קחי," הוא אמר בקול שנדמה לא שלו. הוא אחז באבן האודם ושם אותה במרכז כף ידה, לאחר מכן קמץ אותה והשאיר את ידיו על ידה. "מתנה לחג המולד."

לונה הביטה בו בהשתוממות, והוא חייך.

אולי, הוא תהה בעודו עומד ומביט על השברים הלבנים, עדיין קיימת האפשרות לתקן חלק מהדברים הרעים שעשיתי. ואולי בעצם כולנו מלאכים שבורים כאלה, בלי כנפיים, מחכים להזדמנות היקרה מכל לשנות משהו ולהחזיר את מה שאבד, מנסים להתחרט על הפעם שלא היינו יכולים להביט על העולם מזווית קצת אחרת.

הוא חייך לעצמו, השפיל את מבטו לכיוון ריצפת העץ ועצם את עיניו לכדי חריצים זעירים.

הגשם עצר לרגע, כאילו קפא באוויר בכדי להבחין באותם שניים, גוררים ארגז גדוש בקישוטי חג מולד. רפאל זז אחורנית באי נוחות בשעה שלונה רכנה קדימה והוציאה חופן נצנצים כסופים. היא לקחה את כף ידו ופיזרה אותם במרכז. אז, בעודה מחייכת באיטיות, היא פרשה את כף ידו ונשפה לתוכה באיטיות. הם התפזרו באוויר החדר בחינניות, גורמים לרפאל להאמין לשבריר שניה, שלונה רוברטס יכולה ליצור שלג לגמרי בעצמה.

 

 

חזרה

תגובות

1.    רעיון יפה [ציון: 2]

   מתחרה01601   18/08/2006

2.    הן הרעיון והן הכתיבה טובים [ציון: 4]

   מתחרה03301   24/08/2006