חזרה לדף הראשי

שם משתמש:

סיסמא:




עיוורון - מתחרה13301

סיפור קצר (19/08/2006 11:40:06)

ציון כולל ליצירה: 3

אני מוצצת אצבע כמו ילדה רוויה, רכה ומוארת . יונקת את מרקם האצבעות הנוודי, ושיערות ראשי, מזדקפות וזועקות לכף היד של אמא.

 

מאות גמדים, צורבים לי באש 'עקורה' על עצמות הגולגולת. ושערות ראשי נמתחות לכדי, מיתרי גיטרות אבל, צווחות, זועקות, שואגות.

'אמא,בואי'.

 

 

אני מחללת לה עם ידיי, את מלודית מי הרחם. כל נים בי זע כמו בשחרית ימי, בליטוף מים חוטיים ודקיקים, בתוככי מבצר אימי.

עצמותיי המתפוקקות צורמות לה בתווי אופרה, אני מתמוססת תחת תרכובתו הצורבת של החושך. דמות,שהיא אני, מפרכסת. פרכוס ולבישת עצמאות העצמות. כתפיי נעקרות ממקומן, כל עצם ניתקת ממקומה העוברי, צווחת למולדתה שהנה היא יוצאת לתור לה, אחריה.

עורקיי פורצים בשאגת שיגעון, ואני רוכסת את אוזניי ועיניי. גשם מזליף עצמו על החלון, ניתק מאמו העליונה, ודמי מזליף עצמו על הרצפה המשובצת. ידיי פורצות את אסקופת הדלת, נוקשות,

במקצב לעיסותיו של סנדוויץ' השוקולד בפי,  ילדות גן-הילדים הפורח הנצחי , 'אמא חזרי, חזרי'.  

 

חתיכות עור מרוטשות בכיעור, מדממות בחרפה, משתלשלות במקום ידי.

השפתיים שלי מתאחדות זו עם זו, יובש מדברי מתפשט בגרון-אני כעוף צמא למים. פותחת את ברז המים עם שיניי הסדוקות, מנחמת  צימאוני, עם לשוני, המלקטת את המים ככלב מצחין, ומצורע.

 

 

צחנת מוות נודפת מבין עיניי, אני מעסה רקותיי ולוחשת להן 'הס'. אני נועצת אצבעותיי, מסגרת ריסיי. אני מקוננת על ריצפת האריחים, אלו הן עיניי המתפוגגת באופק העבר, נודדות למחוזות ילדות, למראה משומר של אצבעות שפורמות פחדים ומצוקות, ורוקמות, בלאט כרוח סערה, טוהר וליטוף. הן, יספגו, העיניים שלי, ברכיי אמי, רגליה, ידיה ועגיליה הנוצצים באגלי השמש. הן, יקברו עצמן תחת גשמי החלב המדודים שחדרו לתוך פי, בקיפאון הרגע, רגע לפני שפתיל הילדות ינתק.

 

אני מפוחמת מכאב, מקוננת על איברים שאבדו ולא ישובו עוד לעולם. חושך, נועץ מבטו בצווארי.

מגששת בפינות החדר המתבלות, הקירות נוצרים נשימה כבדה, בלתי רצונית, מנחמים בקוד שתיקתם.

 

אני מנסה לשווא, לכוון אצבעות רגליי הכבדות שילקטו אוזניי הנושרות. חושך, שקט וללא ניע, אני סורגת במוחי, את שתי אוזניי מצמידות עצמן, לאלבום האדמדם, שבו ספונות; עצמי ואימי, ומפלי תווים של שירי ילדים סביבנו. אני מהרהרת ומגלגלת על לשוני הכבדה, את סדר השירים, בספר שירי הילדות שהנוח כעל כס מלכות, במדף העליון. ואת קולה של אימי, מזמרת לי, משוררת לי על ארנבים ארוכי אוזניים, ילד עצים ומעגל של צחוק. אלבום התמונות נטרק, ולא ישתחלו בו עוד צלילי העולם עבורי.

 

 

אני נעה במעגלים משוברים, אנה ואנה, מגדלת עצי-רעל בתוך רחמי. בעת ידיי תרות, אני נוטלת בפי, במלוא הכוח וחסרת ריסון שברי קירות ביתי, מעצימה את היער הטרופי שנרקם בשדות רחמי.  

מפלצות בדמות פסטורליה, מרקיבות לי את הרחם. נושפות, אבקני ארס בחלל רחמי.

 

הוא נושר מבין רגליי מהול בטינופת, אני חורטת עם שש שיניי "אל תרצח"

 

(גם לא את אמא.)

 

 

זהו, הצוואר שבבעלותי. שרוקם שבילי, לגאולתי. פצעים פעורים, חתכים עמוקים, שריטות צורבות מעטרות גופי בשמו של העיוורון.

הגרדום ניצב שם, והנה גאולתי קרבה עליי, זהו קץ הייסורים של הילדות המטונפות, משוללות האיברים, ששיער ראשן סומר מתחנן לכפה של אמא.

 

ראשי מונח שם,  אני פולטת שובלי הקלה, והגאולה משירה גלימתה עליי.

גולגולתי מרוקנת עצמה משאריות דם, על אדמת השממה הזו, ונותרת שם כעדות לחרפה, לבושה, לבדידות

ולעיזבון.

חזרה

תגובות

1.    כתיבה אסוציאטיבית [ציון: 2]

   מתחרה03301   21/08/2006

2.    קטע מאוד ייחודי - כמעט שירה [ציון: 4]

   מתחרה04801   25/08/2006