אודות האתר אודות גלי מן התקשורת תקנון האתר
גלי צבי-ויס
דף הבית
גלי צבי-ויס
דוא"ל:
סיסמה:
שכחת?  הרשמה
כרגע באתר 188 יוצרים
חיפוש
זכר
תאריך לידה: 10/5/1989
תודה וסליחה לכל מי שקורא את השטויות שלי...
E-Mail:
תאריך כניסה אחרון:
25/08/2020 21:58:56

 
נושא: אומר פו הדב .  

 

העלתה לדיון:
נורית ליברמן.
 
 

במת הדיון פתוחה להצעות החברים.

שאלות נפוצות>>

"דרך המילים"
הוא אתר מארח.
גלי צבי ויס ו/או
ההנהלה הטכנית 
של "דרך המילים",
אינם אחראים על
תמונות המועלות
לאתר ומוגנות
בזכויות יוצרים
ועל כל קנין
רוחני אחר.
העלאת היצירות
והתמונות באחריות
היוצר/ת בלבד.
חזרה ליצירות
סיזיפי - אביב אריאל סיפורים (4/4/2015-22:45) 769 צפו ביצירה משתמשים רשומים צפו ביצירה


יוליה פטרובנה זובובנינה הייתה אישה נאורה. את מרבית עלומיה העבירה בפריז ואנטוורפן, והתמצאה במגוון רחב של תחומים, מהם התעניינה במיוחד בזכויות האזרח. היא האמינה שלכל אדם זכויות בסיסיות שישארו שלו ויהי-מה, גם אם לא זכה להתפתח בהרבה מהקוף ולעיתים קרובות נראה לה שמקומו האמיתי היה כדרך הטבע בכלוב.דעותיה לגבי המולדת היו חלוקות, ובסוף שנות התשעים היא החליטה לחזור לארצה, שהחלה להתייצב שוב, ולהאציל מעט מחכמתה על בני עמה הפשוטים אך מקסימים בכל-זאת.

בחוגים חברתיים מסוימים בפטרבורג, הייתה אי-שביעות רצון ניכרת מההנהגה במולדת:לרבים נראה שגם עשור לאחר ההתפרקות ובשחר המילניום החדש, מתרחשים בעולם הפוליטי דברים שלא יעלו על הדעת, ולא תיתכן שום רווחה כל עוד הם קיימים.

אחרים הרגישו, שאין הרבה תקווה לשינוי הממשל במדינתם, ושזו דרכה התמידית והקבועה של האמא הנפלאה והמורכבת. לדעתם, לא תוכל המדינה להיפטר מסגנון הממשל הטירני והמדכא לעולם, כי יש דברים שלא ישתנו לעולם.


 זובובנינה, לעומת שאר ההוגים, אחזה בתפיסה אופטימית יותר: היא פשוט האמינה שיש עבודה שצריכה להיעשות, ואם האמפריה הרומית לא נבנתה ביום אחד, מן הסתם שגם לא רוסיה החדשה, שאכן תוכל להתקיים לעידני-עידנים, אם רק כולם ימשכו כתף במאמץ משותף (ולא מהסוג הסוציאליסטי, חלילה).

את ולדימיר היא לא ראתה בתור טירן, סטלין-לעתיד שעולה בצבירת הכח שלו באופן מדאיג ומדכא עמים כבושים ואזרחים חפים מפשע, אלא בתור אדם, כמו כולם, שאמנם דעותיו שונות משלה, כמובן, אך כזה שאפשר להגיע איתו לעמק השווה לאחר מאמץ ותרני וסובלני.

אמנם באותם החוגים החברתיים היו אינספור דעות חלוקות וקווי השקפה שונים, משתנים בקביעות וללא הרף, אך שיחות נערכו לעיתים קרובות, באווירה מעשית, וכולם הרגישו שיש במה להאחז, היה להם לפחות אחד את השני.

יוליה שלנו הקסימה להם תתחת. היא הייתה ילדת הפלא של החברה הגבוהה ועלתה על כולם בהשכלתה: היא יכלה לצטט את כל האימרות של וולטיר, ניטשה ופרויד בשמונה שפות אירופיות שונות, והפליאה לעשות זאת בשפלות הרוח הנאותה לאשה מתורבתת. היא גם חיבבה את שירת ימי-הביניים מספרד, ניגנה בתשעה כלי-נגינה שונים, וידעה לתרגל הטלה-אסטרלית.     

                                                                                                           חבריה המעריצים תמכו בה בתור מנהיגה ראשונה-בין-שווים, והיא הייתה האהובה והאהודה בקומונה שלה.      

                                                                                                         היא לא התנגדה למוסד הנישואים, אך בחרה באופן אישי שלא להינשא. היא הייתה מעורבת באופן לא רגשי עם בן סיעתה, רומן פרמישצ'ב.  

די במהרה שיכנעה היא את חבריה לסיעה באופן חלקי ברעיון של מהפכה לא-אלימה, מהפכה של ערכים ולא של מנהיג, ושל הידברות עם הממשל, למרות השוני שלו והדרכים האגרסיביות שלו. מעולם לא הייתה מצטטת את אפלטון או את גאנדי, אלא העדיפה בשפלות רוחה להשתמש בקלישאות שאף בני לוויתה הפחותים ממנה יוכלו להבין: "חשוב לזכור שכולנו בני אדם", היא הייתה מתמידה להטיף באזני חסידיה, "כשאנו מוותרים אנו למעשה האנשים הגדולים יותר", ועוד רבות כהנה וכהנה. נראה שיוליה לא מיהרה להיתפס לסגנון הפוליטי הקלישאתי בסטייל "משכיל-נרדף", שרווח בקרב בני סיעתה, והאמינה שמר פוטין, בן עירה ואדם משכיל כמוה, ניחן בהגיון ואוחז, כמוה, באינטרסים חיוביים. הרי המחלוקות הן-טבעיות כל-כך בעניינים כאלה, ובאמת, איזו עבודה התפתחותית נעשתה כאן אם לא למדנו לשבת עם בני מחלוקתנו סביב אותו שולחן, באופן מתורבת והגיוני גם כשדעותינו רחוקות כמזרח ומערב?

היא נהגה להזכיר את האימרה: "אינני מסכים עם דבריך, אך אגן עד מוות על זכותך להשמיעם",  כשהיא מצטטת את וולטיר, אך רק לאזני רומן, שהיה אולי היחיד בקומונה שהתקרב לרמה הקוגניטיבית שלה.

כשהם הפכו למפלגה רשמית וישבו בקרמלין מול פוטין וחבריו, הוא נאלץ להתייחס אליהם יותר ויותר, אך ליוליה התייחס באופן שונה במידת-מה, ולא בזלול ותאוות הרצח האופיינית שהייתה לו כלפי האחרים. מתח מיני רציני הורגש באויר כשולדימיר ויוליה היו מתדיינים בנושאים פוליטיים, בתכלית התכליתיות של אהבה ושנאה מעורבים: היא עוררה בו שאט-נפש ומשיכה מינית מופרעת סטייל-קליגולה בו-זמנית.                     

מי יודע, אולי הייתה היא הצד הליברלי החבוי שבולדימיר, או שהייתה לו אמא מהסוג הזה בילדותו, אך מאמר נחות זה לא מתיימר לעסוק בפסיכולוגיה.


לא היה זה סוד שולדימיר אהב את הנשים כשם שאהב את הבקבוק, באשר היה הוא פוליטיקאי, ולא סתם פוליטיקאי, אלא המנהיג הלפעמים רשמי של הפדרציה הרוסית.    ואמנם הוא היה נשוי, ואמנם יוליה בת-עירו בילתה את שנות נעוריהם במערב החולה, בהתנהגות מתירנית שמעודדת נישואים פתוחים, רדיפה אחרי כלבים וחתולים, וכפירה בכתבים של אנגלס, בעוד הוא-עצמו נשאר ברוסיה ומזרח-גרמניה וסיכן את חייו להגנה על המולדת, אך לא תמיד נמשכים אנו אל מה שיראה מתאים לנו.           

ואם הזכרנו קלישאות זולות, הרי ידוע שניגודים נמשכים זה לזה, אך זו קלישאה אחת שיוליה לא יכלה להטיף כמנטרה באזני עמיתיה, באשר לא יכלה היא להודות במשיכה זו, אף לא כלפי עצמה.     

                                                                                                                   

הם היו מתווכחים בלהט אורגזמי על זכותם או אי-זכותם של הצ'צ'נים למדינה משלהם, על המבנה הכלכלי-חברתי של המדינה החדשה, על היחסים עם מדינות המערב, ואף על נושאים מרחיקי לכת כמו התרת שימוש בקנביס לצריכה עצמית במעצמה המתחדשת, בזמן שבני סיעתה היו נבוכים מהאוירה, ומחסליו-שלו זועמים.

יוליה פטרובנה ידעה שהיא תמיד מצולמת, וזה אף החמיא לה במידת-מה, לדמיין את ולדימיר מסתכל מהצד השני בעוד שהיא מתרחצת ומה-לא, היא גם נהנתה לגרום לו לקנא כששכבה עם רומן, וידעה שהוא מסתכל גם אז. מערכת היחסים הטעונה הזו לא יכלה, כמובן, להחזיק מעמד לנצח. 

רומן אמנם היה גבר של המאה העשרים ואחד, שלא התבייש להפרד ממאפייני הזכר-שוכן המערות, ולא האמין גם-הוא במונוגומיה ובקנאה לאישה, אך לפתע חש לראשונה בחייו ברגש הזה, והבין לראשונה שאולי גם הם הליברלים רק בני אדם. מאותו שלב החל להתקרב לזרמי ניו-אייג' בנצרות. אך לא חדל מלהתכסח עם יוליה, וכמנהג אבותיהם מימים-ימימה, הכה אותה מדי פעם בפעם כשהשתכר וזעם עליה, אחרי יום שלם של צפייה נרגזת בה מתחבטת עם פוטין בשאלות נישואי הומוסקסואלים, באורח כה ארוטי.                                                 גם חברי הסיעה האחרים העזו להרים את הכפפות נגד יוליה, ואף אנשים מסיעתו של ולדימיר אשר גורלם לא נודע העזו לבקר אותו על כל העניין התמוה הזה.

במפלגת האופוזיציה חל קרע של ממש: הכוכבת הגדולה הלכה לאיבוד בידיים של האויב השנוא (בסתר), וכולם רבו עם כולם. אך מעל הכל כעסו עליה, על יוליה, שאף הגדילה לעשות ותמכה בפומבי בולדימיר בזמנים של אישומי שחיתות, הפרת אמונים, והתנקשויות למיניהן.                                                                                                                         היא התקרבה אליו, ומערכת האהבה-שנאה הפכה ברובה לאהבה מהסוג הלא-חוקי בעליל. אך "הכל הוגן באהבה ובמלחמה", היא ציטטה את לילי, והפעם רק לעצמה...

פעם אחת, הם הסכימו לנהל את אחד מהדיונים בארבע עיניים, בדירה שהייתה בבעלותו-בסתר, לאחר ארוחת ערב. הם היו אמורים, כביכול, לדון בשאלת הארכת שירות החובה בצבא הרוסי. אך שניהם הבינו מה קורה כאן, ושניהם כבר הספיקו עד שלב זה להשלים עם האופן בו הם זנחו את העקרונות שלהם.                                                        "הכל הוגן באהבה ובמלחמה", חשב לו ולדימיר, וכמובן שגם הוא לא יכל לחלוק את מחשבתו בעניין עם עמיתיו.


לאחר ארוחת ערב קצרה ומתוחה וסצינת סקס מזעזעת, שהמחבר חס עליכם מלתארה (או שמא זה פשוט נבצר ממנו), ולדימיר ניגן לה בגיטרה וציטט לה שורות משיריו של פושקין, כשהוא דומע.

                                                                                                                         הוא חש בפעם הראשונה בחייו אהבה, אם לא להחשיב את שאר הפעמים.

הם הפגינו זה בפני זו את הכשרונות היוצאים מן-הכלל וההזויים שלהם, הנפוצים אצל ילידי עירם, והתחרו זה בזו בדברים שונים ומשונים באופן אירוטי ומופרע.


ערבים דומים חזרו על עצמם לעיתים תכופות במשך השבועות הבאים, בקור של מוסקבה. כששני בני העיר פטרבורג, שעזבו אותה לתכליות מנוגדות, מצאו את עצמם שוב זה בזרועות זו, הפעם בחורף של מוסקבה, מחממים זה את זו, כשהגורל איחד ביניהם לשם הנהגת המולדת.

ערב אחד, אחרי שבישלו בעירום יחד, הם מצאו את עצמם עומדים בפני השאלה "יחסינו לאן", כשהפעם אין מזה שום מנוס.

ולדימיר לקח את קו המחשבה הרומנטי והלא פרקטי במיוחד, טוען שעליהם לברוח לאי יווני שבבעלותו, בו הטמפרטורה זהה לזו של חום הגוף (גם לפני ששותים) והם יוכלו לחיות עד סוף ימיהם ביחד כשהם לא לבושים. 

גם דעתה של יוליה, אם הייתה אי-פעם ניחנת בפרגמטיזם, לא הייתה הגיונית עכשיו כלל ועיקר: היא טענה שאדרבא, עליהם לחשוף את אהבתם בקרמלין לעיני רוסיה והעולם כולו, דבר שילמד את כולם סובלנות מדהימה, התפכחות ממלחמות, והוכחה ניצחת לדרך השלום. הם לא הגיעו לעמק השווה, גם אחרי שקיללו אחד את השניה במיטב הקללות הרומנטיות ביותר הזמינות בשפה הרוסית. ולדימיר לא אהב את הרעיון של יוליה: הרי עמיתיו כבר זיהו את הבעיה וראו בה חולשה, ומדוודוב כבר לטש עיניים לכסאו. ובנוסף, ה-פ.ס.ב אישר שרומן מתכנן להתנקש בחייו של ולדימיר באקט של קנאה ועלבון, אם וכאשר יזדמן לו. בהחלט ניתן לומר שמאה שנים קודם לכן, באותן הנסיבות, הוא היה מזמין אותו לדו-קרב מסורתי על עניין שכזה.

לבסוף יוליה השתכנעה לרעיון המפתה שהציע ולדימיר, ומובן שהקסם שלו לא הזיק כאן: הרי הוא היה הגבר הכי גבר בכל המולדת, מהמזרח הרחוק ועד אוקראינה...

הם קבעו להיפגש שלושה ימים מאוחר יותר, ולהפשיר כלפי חוץ בינתיים את היחסים ההולכים ומתגלים ביניהם עד אז. או-אז יוכלו הם לברוח בהפתעה למולדת התרבות של אירופה, ולהמלט סופסוף מכל ההכחשה הזו והחיים האלה אחת ולתמיד.

ולדימיר הנרגש פנה לביתו בחמש בבוקר, שם חיכתה לו אישתו, מסתבר שה-פ.ס.ב טרח להראות לה קטעים של ולדימיר עם יוליה, שצולמו בחשאי. היא בדרך כלל ידעה על מעלליו, אך הפעם זה היה שונה.

לודמילה אלכסנדרובנה פוטינה הייתה נאמנה למולדת הקדושה כמו בעלה. היא הכירה בעובדה שהוא בוגד בה, אך לא יכלה לסבול את העובדה שהוא בוגד בארצם הנאהבת, איתה היו מקיימים שניהם שלישיה אילו היה זה אפשרי.


 "ירדת לשפל חדש, ולאד", היא אמרה לו. "מילא סתם ילדות, אבל הבוגדת הזאת?!"


"אני לא יודע על מה את מדברת", פלט ולדימיר במהירות האור, נראה שהורגל להגיד את המשפט הזה עוד לפני שנים רבות.


"ראיתי את הצילומים!!!, הצילומים של השירות החשאי!, אמא שלי צדקה בקשר אליך!"


"זה לא קרה בכוונה...", ענה ולדימיר בקור הרוח האופייני לו.

"מה, החלקת והזין שלך נפל לתוך הכוס שלה?, תקשיב, סבלתי שנים את הבגידות וההשפלה הפומבית, אבל זה... זאת תועבה! זה כאילו שכבת עם אמריקה! בימים של לנין היו תולים אותך! למרות כל החרא שלך, ולדימיר, תמיד הערכתי אותך על דבר אחד, אתה אוהב את אמא! שגדלנו בפטרבורג זה מה שהדליק אותי בך, לא החגורה השחורה וכל שאר השטויות האלה... ככה ראית את עצמך אז? בוגד במדינה כמו טרוצקי?!"

אמנם פוטין כבר שמע כמה דברי תוכחה בחייו ההזויים, ואף מלודמילה עצמה, אך זה לא היה עוד דבר שיכל להתעלם ממנו כרגיל. הוא לא יכל להאמין שהוא, החבר פוטין, יקרא אי-פעם בוגד במדינה, ונכנס למצב של פאניקה ודיכאון חמור. השירות החשאי ראה הכל, מקורביו קיוו שיצמח מזה משהו טוב, שהוא ישכח ממנה ויחזור לעצמו.

בינתיים רומן השתגע וברח למקסיקו.

יוליה המשיכה את היומיים הבאים בלי ליצור קשר עם ולדימיר. הם היו אמורים להיפגש רק ביום השלישי ולברוח עם מטוס שהוא יארגן לצורך זה במיוחד. עד אז היא המשיכה כרגיל בחיים הפוליטיים, כשהיא לא מתרגשת מהקרע במפלגה, ממילא היא תשכח מכל זה בעוד כמה ימים, ולנצח.                                                     

הם נסעו לבקר במפעל לאנרגיה גרעינית במזרח הארץ, במיניבוס עלוב, במשך כל היומיים האלה. 

                                                                                                                  

החברים התווכחו על איך לסחוט את מנהלי המפעל וועדי העובדים להתחיל לעבוד בשיטה "ירוקה יותר", כשפתאום המיניבוס התפוצץ.


פוטין חזר לקרמלין והכל חזר לקדמותו, כי יש דברים שלא ישתנו לעולם.


 


חזרה ליצירות
יצוא ל-Word יצוא ל-Word שלח לחבר שלח לחבר גרסה להדפסה גרסה להדפסה

 

  פתח תגובות ככה מנהלים עניינים / גלי צבי-ויס 5/4/2015 [ מס' תגובות : 5]
    תודה רבה / אביב אריאל 5/4/2015
    באמת מגניב, מזל שלא נכנסתי לגוגל, מה היו חושבים אז עלי? / גלי צבי-ויס 5/4/2015
    שום דבר רע / אביב אריאל 5/4/2015
    מאוד מאוד! וזה סימן שהסיפור אמין ועוצמתי. אתה כותב נפלא. / גלי צבי-ויס 6/4/2015
    וואו שוב תודה, ותודה לך על האתר הזה! / אביב אריאל 6/4/2015
כל היצירות סיפורים שירים ראיונות תחרות מאמרים הודעות אתיקה יוצרים במת דיון פטפטת
בניית אתרים בניית אתרים Media4u | חנות אינטרנטית