אודות האתר אודות גלי מן התקשורת תקנון האתר
גלי צבי-ויס
דף הבית
גלי צבי-ויס
דוא"ל:
סיסמה:
שכחת?  הרשמה
כרגע באתר 133 יוצרים
חיפוש
זכר
תאריך לידה: 10/5/1989
תודה וסליחה לכל מי שקורא את השטויות שלי...
E-Mail:
תאריך כניסה אחרון:
25/08/2020 21:58:56

 
נושא: אומר פו הדב .  

 

העלתה לדיון:
נורית ליברמן.
 
 

במת הדיון פתוחה להצעות החברים.

שאלות נפוצות>>

"דרך המילים"
הוא אתר מארח.
גלי צבי ויס ו/או
ההנהלה הטכנית 
של "דרך המילים",
אינם אחראים על
תמונות המועלות
לאתר ומוגנות
בזכויות יוצרים
ועל כל קנין
רוחני אחר.
העלאת היצירות
והתמונות באחריות
היוצר/ת בלבד.
חזרה ליצירות
עיר הילדים - אביב אריאל סיפורים (9/4/2015-08:43) 766 צפו ביצירה משתמשים רשומים צפו ביצירה

האנגלים השרוטים האלה. תמיד חייבים לחקור כל דבר בצורה מדעית. גם את הדברים הכי משעממים ודפוקים. כל הזמן אותן תמונות של אריה טורף זברה בזימבאבוואה (רודזיה).

מכירים את זה שהם תמיד מוצאים מישהו מקומי שידריך אותם ומפרשים הכל במושגים מדעיים ובמבטא בריטי?

 

הפעם נשיונל ג'אוגרפיק רצו לחקור באופן סוציו-זואולוגי ומתנשא את הצבר המצוי (יליד ישראל סטיראוטיפי מרקע יהודי).

אירופים מניאקים, לבדוק את בני דודים שלנו שזורקים אבנים הם לא חשבו.

 

אחרי שטיפלו בכל הבירוקרטיה המייגעת של התחלת פרויקט, הם חשבו על הפרטים: "נתניה תהיה אובייקט מחקר מעניין", אמר מת'יו גרימבל, עוזר ההפקה הצעיר למנהל הפרויקט והחוקר-בפועל, כריס האוורד.

אבל כריסטופר הווארד, חוקר אובייקטיבי ומנוסה שאולי ראה כבר הכל, הרגיש שמסתתר משהו מעניין יותר בדמוגרפיה של ארץ-הקודש. הניסיון לימד אותו שלפעמים הסיפור האמיתי נמצא במקום שנראה משעמם, אפילו יותר מנתניה. אותו ניסיון עצמו כבר שחק את ההתעניינות שלו בלחפש מחקר מדעי שישנה את העולם. הוא חיפש, לעת זקנה, את מה שאנושי יותר. ואולי אף מעט יותר אפרורי.

כבר הספיק ללמוד על המזרח-התיכון עוד כשלמד באוניברסיטת קיימברידג' בשנות השבעים.

הבין הוא את המנטליות הפסימית והצינית של רוב האוכלוסיה בארץ כלפי העולם ועצמם, את האנטי-פטריוטיות הנפוצה ומעורבת ברגשי-הנחיתות, את הקטע הפתטי והמיתולוגי של העדות, ואף מעט מהבעיות עם הבני-דודים, שנראו לו כמו סכסוך טריטוריאלי בין שבטים שכנים.

 

בהכירו את מחוז המרכז (גוש-דן) ומאכזבתו מהעיר תל-אביב אפופת המיתוסים, הוא נמשך דרומה לעבר חולון: 200,000 תושבים, 20 קילומטר מרובע, צפיפות של 10,000 אנשים לקמ"ר אחד. ידועה בתור השכנה-תאומה של בת-ים, שנחשבה עיר צפופה במיוחד וידועה לשימצה.

אך חולון נהנתה משם טוב יותר:

היא קיבלה את התואר "עיר הילדים", וראש העיר שלה בעשרים השנים האחרונות נכלל ברשימת "עשרת ראשי העיר הטובים בעולם". העיר הייתה ידועה כזהה לבת-ים עד לפני עשרים שנה, אך כעת נחשבה לעולם אחר לגמרי, כשאחוזי הפשיעה הקיצונית ירדו והוקמו בה מוסדות מעניינים שלא נמצאו באף מקום אחר בארץ. לגבי הצפיפות, גם היא הייתה מהחנוקות ביותר בעולם המערבי, אך לא הרבה ידעו זאת.

הוא ידע שהוא מצא את מטרת המחקר שלו.

 

כשכריסטופר נחת על היבשה החדשה, ביחד עם מת'יו ושאר הצוות, חיכה לו בנתב"ג איש הקשר המקומי: משה גבאי, החובת"י (חולון-בת-ימי) היחיד שידע אנגלית. הוא היה אדם מתורבת שהבין את האנגלים, והכיר מצד שני כל דבר בעיר המקומית והמסוגרת הזו. הוא גר בה מאז שנולד.

בהתחלה התבדח איתם מעט כדי לשבור את הקרח, על שהם היו שולטים בארץ הזאת, באותם ימים בה הקימו את העיר שלו מתחת לאף שלהם. הם אהבו את הציניות הקלילה שלו.

 

הוא ליווה אותם באור-יום לעיר המשעממת, בה לא היה אף בית מלון או פאב אחד, כביכול בגלל השכנות עם תל-אביב.

כולה הייתה עשוייה מגוגל-גוונים של אפור. מוות.

עוד בכניסה מאיילון, ליד השלט בין חולון לבת-ים "ברוך הבא לחולון", ראה את הגרפיטי "קצת פחות גרוע", וחשד. משה התבייש לתרגם לו את זה, ואמר שלא הספיק לראות מה כתוב שם. הוא הרגיש סוג של נאמנות מטומטמת ומיותרת לעיר שכביכול גידלה אותו. 

כשנכנסו לעיר, לאור יום, דרך האוטו, נראה שהייתה זו עיר מלנכולית, עממית וצפופה במיוחד, עם אווירה מנוכרת ושום דבר אמיתי להציע לאורח.

"זאת ממש הבירמינגהאם שלהם!", חשב לעצמו כריס.

 

הם ישנו אצלו בבית, כי לא היה עוד איפה, עם כל שאר הצוות.

לפני השינה כריס חשש שמא אנשי העיר ידפקו בדלת של משה וידרשו לדעת אותם. הוא השתומם על השקר האכזרי הזה, הדימוי הכל-כך מוגזם של העיר הזאת כלפי חוץ, אבל חש הרגשת ניצחון על הניחוש המדהים שלו. אמנם הוא הגיע למטרת מחקר תרבויות, אך ההרגשה הייתה שנחשפת כאן אמת מכוערת ופוליטית, כאילו נפלה עליו פתאום עבודה של עיתונאי.

 

ביום שלמחרת הם הסתובבו בעיר, בג'יפ הממוגן שלהם. "כמה נפלא שאחוזי הרצח ירדו בעשרים שנה האחרונות", חשב לו מת'יו, והעריך בליבו את אותו ראש עיר נפלא.

נראו בה אינספור בתי ספר בכל מקום, לא סתם היא נקראה "עיר הילדים", הרי צריך היה לסגור אותם בכלוב כלשהו למשך שעות היום. שיעורי בית בצהריים ולישון מוקדם יחסית בשביל לקום לבית ספר מחר שוב, ככה הם לא יסתובבו ברחובות ויעשנו חשיש וישמעו מייקל דז'קסון. חוץ מהחלק האחרון המערכת הזאת לא עבדה טוב כל כך.

 

בכל מקום נראו עוד ועוד מהם, כמו בחלום רע: ממזרונים קטנים בגיל ההתבגרות, מסופרים כמו תרנגולים ומצייתים לאופנה אכזרית שעושה מהם צחוק מבלי שהם ירגישו.

שילוב של סטייל ערסים (ראה לעיל הערה על "צבר מצוי") וטרנסג'נדרים עונדי שרשראות ותכשיטים אינספור באופן מטרוסקסואלי, שהם בעצמם לא שמו לב אליו.

הם נהגו לשמוע מוזיקה אופנתית וקלילה ולחגוג אותה בחינגות (מסיבות) קריוקי, ולהתנהג כמו פקאצות קניונים שמרכלות אחת על השניה ומסתובבות כל היום במרכזי קניות בזמן שהם מחפשים בגדים, נעליים ומוצרי אופנה שונים כמו ילדות בקליפורניה.

במקביל לזה, הם אהבו לעשן נרגילה בגנים ציבוריים, ללכת מכות ולהתאכזר אחד אל השני ואל הזרים להם. לפעמים מתוך סאדיזם ברברי ומחוסר חינוך, ולפעמים על-מנת להוכיח גבריות ולהפגין כח, להרגיש שהם גברים באותו פרק בהתבגרות בו הטסטוסטורון מתחיל לתת אותותיו. התופעות האלה נראו גם על הבוגרים מהם, בני העשרים-פלוס, מה שהפך את העניין לעצוב במיוחד. הם פשוט נשארו ילדים, או אפילו ילדות.

"הבנות יקראו פריחות" (ערסים ממין נקבה), הסביר להם משה, כשהוא מתבייש בעיר הולדתו ברגשנות ילדותית. "הן פחות או יותר כמו הזכרים, אבל עם מאפיינים נקביים מסוימים." הוא אמר, ובכה בלבו על מר-גורלם של בני עירו, שבודאי לא היו רעים מטבעם, לא כולם לפחות, אלא פשוט הזדמנו למציאות כזאת. הוא לא ראה אותם כחיות מלידה, ולרוב האמין שאנשים יכולים להשתנות.

 

אחר כך הוא לקח אותם לחולות כדי להסביר משהו כביכול חשוב על העיר: שהיא נבנתה על חולות כנגד כל הסיכויים בשנות השלושים, ובגלל זה קוראים לה בשמה. כך ניסה משה להסיח את דעתו של כריסטופר עם מידע שיכל לחנוק את אבשלום קור משעמום. לעיתים הוא בעצמו קיווה בסתר שהעיר הארורה הזאת תשקע חזרה לחול, עם כל הכבוד לאותם חלוצים הרואיים. ממש כמו אטלנטיס, רק שלא ישאר גם סיפור.

 

המבוגרים ברובם היו פועלים, בעלי חנויות מקומיות ומלאכות פרולטריות למיניהן, קרבנות האסכולה הסוציאליסטית ומערכת הקליטה בימי נעוריהם.

סוג אוכלוסיה נוסף היה עולי ברית-המועצות, שנהנו מעבודה יותר מסקס, ונהגו לשתות וליהנות מסבל בדרכים שונות.

חלק מהאוכלוסיה חזרו בתשובה, ואולי בזכות זה השתקמו מהפשע של הדור הקודם, ובטח לא בזכות אותו ראש-עיר שהשמש זורחת בתחת שלו.

 

כריסטופר ניהל ראיונות עם כמה וכמה אנשים, ונוכח לגלות, מלבד בורות צפויה, גם ניתוק בולט מהעולם החיצון. הם לא ידעו שבמקומות אחרים אנשים חיים אחרת, וזה מה שממש הסעיר אותו. הוא הבין מזה שהם בכלל לא בחרו לחיות ככה. כששאל לגבי הדאגות שלהם הוא רק שמע על כמה פחדים אפוקליפטיים מפצצת אטום שסרי-לנקה או איזו מדינה אחרת עומדת כביכול להשליך עליהם.

 

הם ביקרו במוזיאון הקומיקס החדש, במוזיאון הילדים, בספריה הגדולה בארץ הקרויה "מדיטק", בקולג' שנקרא H.I.T בתור חיקוי פתטי של ההוא בארצות הברית, ובבית-יד-לבנים של העיר, בו נערכו כביכול ערבי שירה ומה-לא.

כל המקומות הנ"ל לא היו פעילים באמת. רובם היו ריקים מאדם, ובחלקם נכחו אנשים מהסיבות הלא נכונות. סתם מחפשים איפה להסתובב ולעשות בלאגן.

הכל היה כל-כך שונה מהתדמית החיצונית: בנוי על-מנת להרשים בלבד ומכוער כל-כך מבפנים, עד שזה הזכיר לכריס את צפון-קוריאה.

ואמנם ילדים היו, אבל חינוך וטיפוח לא היו כלל והמבוגרים היו בעצמם קרבנות של אותה מערכת.

הדבר היחיד שהיה משתנה בעיר הזו הוא הבנייה הקפיטליסטית על החולות האחרונים שנשארו, שמחמירה את הצפיפות עוד יותר.

 

בלילה הם נסעו סביב גן הרצל וראו אוקראינים שיכורים שוברים בקבוקים אחד על השני. "יופט טבויה מאט!" (מזדיינת-האמא שלך), נשמע אחד מהם צועק.

"הולי שאט!!!" (אוי ואבוי), הזדעזע כריס ואמר למשה להגביר את הגז, כמו באותה פעם בקניה, כשברדלס רדף אחרי הג'יפ שלהם.

כבר ראה דברים קשים כשהסתובב סביב העולם, אך כאן ההפתעה פשוט זיעזעה אותו.

הם המשיכו לאיזור הרחוב המרכזי, כשכל הליאֵמים והליאַמים רבו בתור של הסודוך (מאכל טרנדי) והלכו מכות. כריס ניסה להתעשת ואמר למת'יו לצלם קצת, בעוד הוא מפרש שככה הזכר מושך את תשומת הלב של הנקבה, בעוד שהוא מאפשר לה לאכול בשר לפני האחרים.

גם הנשים רבו אחת עם השניה על התור: "תראו גם כן זאת עפה על עצמה!" (את חושבת שאת חזקה ממני, אבל את לא), נשמעה עוד צעקה של אשה מההתכנסות ההמונית והאלימה.

משה הסביר להם שכשם שעניין התור יגדיר את הזכר כגבר, נקבה תחשב לאשה אם תגדל ציפורניים ארוכות ותדבר בקולי קולות ובאופן בוטה ולא-מוסרי, תוך שהיא משדרת שהיא לא "פראיירית" (מוכנה לוויתור והפסד בנסיבות שונות).

בבוקר הם הוסיפו להסתובב ברחוב המרכזי של העיר, כשכריס הולך ומתקומם על הצביעות, משה מתבייש מצד אחד, ומפנטז שהם יקחו אותו איתם לאנגליה מצד שני, ומת'יו מהרהר במה שלא הולך בראש הילדותי שלו.

 

כשחזרו לביתו של משה בסוף אותו היום, כריס הרהר ברצינות במראות הקשים, ונזכר שהיה עם מת'יו בדרום אפריקה וראה את תנאי הגטו שם. אבל מעל הכל, עצוב היה לו על הרקבון, הרקבון...

המקום נראה לו כמו האדס. ואיזה מקום שלילי שזה לא הזכיר לו יותר מכל, העיר בהחלט הייתה נוראית ומוערכת יתר על המידה.

הוא זנח את עניין חקר התרבות, על אף כמה תופעות מעניינות שמצא שם, והחל לשאול את עצמו שאלות כלליות יותר, בגלל הנסיבות ובגלל הגיל והמיאוס שבעבודה הזאת.

כמה עוד יוכל להמשיך לצלם אנשים בהודו שמגדלים את השיער והציפורניים לאורך מזעזע, לתעד לטאות בג'ונגלים של לאוס, ולחקור התנהגויות פגאניות בקונגו? בשביל זה הוא לא התחתן? בשביל זה הוא התאמץ לחיות עד המקסימום ככה שבאיזשהו אופן הוא לא חי בכלל? הדיכאון אכל אותו באותו לילה. יכול להיות שחולון דווקא הייתה מתאימה לו, אחרי חיים כל-כך מופרעים ורבגוניים, אילולא הצביעות הפראית וההתנהגות החייתית שראה שם. אדרבא, זה הרגיז אותו, והוא רצה לחשוף את זה.

יכול להיות שמשה היה מתחלף איתו ברגע אילו היה זה אפשרי. אחרי ששמע מכריס את הסיפורים על העולם הגדול, הוא בעצמו לא אהב את המקום בו עמד. שניהם היו אומללים באותו לילה. למת'יו לא היו דאגות.

 

"העם הזה...", חשב כריסטופר, "הם היו האינטלגינטים ששולטים בעולם דרך כל מערכת. לא אלימים, בטח לא טיפשים, תמיד חיים תחת שלטונות זרים ועוינים ומצליחים בכל-זאת. אם האבות שלהם היו רואים את הפריק-שואו הזה, עוד אחרי שהם זכו לחזור לארץ הנכספת שלהם... היו פשוט מתהפכים בקבר."

 

הוא גמר אומר בליבו לעזוב את כל התסבוכת הזאת ולרדת מהשגעון גדלות הזה, של לנסות להבין ולסדר עניינים כאן. הרי רבים וטובים ממנו איבדו את ההגיון ממש פה בארץ הזאת.

 "אני חייב להחזיר את עצמי לאנגליה", הוא חשב פתאום בהחלטיות. "לנסות לזמן-מה לחיות בלונדון. לא, אוקספורד! וגם לא העיר עצמה! אחד מהפרברים הציוריים שליד. כמה שיותר משעמם, זה מה שאני צריך! ולהתחתן עם איזו מורה למתמתיקה, ולריב איתה על מי עושה כלים וללכת לאספות הורים, זה יהיה מסלול התיקון שלי."

הוא הודיע למשה שהוא עוזב את כל החרא הזה וחוזר לאנגליה לחיות כאדם אפור.

אולי היה אפשר לקרוא לזה סינדרום חולון.

הוא הזמין את משה לבוא איתו לאנגליה ולהרגיש שעמום בניחוח אירופי, לשם שינוי.

משה הנלהב כבר מאס בלנסות לשחרר את עמו מעבדות, והחל לארוז מבלי לענות אפילו.

 

 

 

שנתיים אחרי, פארינגדון, אוקספורד. עיירה בת 7000 תושבים, 120 קמ"ר. מרחבים פתוחים וחמצן בשפע.

כריסטופר לימד שם גאוגרפיה בחטיבת ביניים מקומית, נשוי למורה למתמטיקה שלימדה באותו בית-ספר. כבר היה להם ילד.

משה היה מלמד קורסים על המזרח התיכון באוניברסיטה, לאחר שהשלים את הלימודים הזנוחים שלו באופן רשמי. הוא היה בקשר טוב עם כריסטופר ואשתו, אמה.

גם מת'יו נשאר בתמונה, וחזר עם כריס לאמפריה הנאהבת, בה יוכלו שוב לחוש את השכינה של המלכה, והתחיל קריירה של עובד סוציאלי.

הם כולם שכחו מהעבר, כל אחד והמטענים האישיים שלו. כריס רק שמר כמה תמונות בחדר העבודה שלו, מהימים בהם הצטלם עם אסקימוסים בקוטב הצפוני. מלבד זה, הוא לא הרבה לחשוב יותר על ההיסטוריה, ורק קיווה שאשתו לא תגיד לו יום אחד שבא לה להתחיל לטייל בעולם...

גם משה הצליח, במידה מסוימת, לשכוח את העבר המדכא שלו, כשהוא חי כעת בארץ זרה. למת'יו לא הייתה בעיה לשכוח כלום.

הם שלושתם הקימו להקת פאנק-רוק, והיו מתאמנים בימי שישי.

 

 

 

 

 

 

 

     

חזרה ליצירות
יצוא ל-Word יצוא ל-Word שלח לחבר שלח לחבר גרסה להדפסה גרסה להדפסה

 

  פתח תגובות אפריקה זה כאן / גלי צבי-ויס 9/4/2015 [ מס' תגובות : 2]
    זאת חולון... / אביב אריאל 9/4/2015
    זו לפחות התדמית שלה, עד כמה זה נכון? אני לא לגמרי בטוחה. חג שמח! / גלי צבי-ויס 9/4/2015
כל היצירות סיפורים שירים ראיונות תחרות מאמרים הודעות אתיקה יוצרים במת דיון פטפטת
בניית אתרים בניית אתרים Media4u | חנות אינטרנטית