מעבר להרי חושך
פתיחה - החפצים
הדפים היו דבוקים זה לזה, כאילו שמרו על סוד השייך אך ורק להם.
"מה מונח בפנים?" תמהתי.
בזהירות ניסיתי להפריד בין הדפים, שסימני הזמן נראו בהם בבירור. היה זה כמעין ספר זיכרונות כרוך ביריעת עור שחור בעל סוגר מתכת. גיליתי שהיומן הזה מגולל את הרומן שהתרחש בין הורי.
אצבעותיי רעדו. עורי סמר. לפתוח או לא לפתוח?
האם אין זו חדירה לפרטיותם? האם היו רוצים שאחשוף את סודותיהם הכמוסים ביותר?
פירורים על רומן מיוחד וסוער שהתנהל ביניהם בימים שלפני חתונתם, נשרו גם אלי מפיהם ממש. אבל אחר הכול, אלה הורי!
סבתי תמיד חזרה באוזני כשעיניה מבריקות וחולמניות:
"אהבה כזו רואים רק פעם בחיים. ברגע שנפגשו כאילו הכה בהם הברק".
רעדתי! לבי פעם בחוזקה. כן....או....לא? לפתוח או אולי להשאיר את הדברים חתומים לנצח?...
הנחתי מידי את היומן בחרדת קודש ונכנסתי למיטה.
התגלגלתי ימינה, התגלגלתי שמאלה, אף על הגב ניסיתי את מזלי, אך השינה היתה ממני והלאה.
חשבתי:
אם לא השמידו זאת בוודאי היה הזיכרון יקר להם מאוד.אם אקרא את הדברים אחרי מותם
ימשיכו לחיות בזיכרוני.
הפרדתי בין הדפים ולהפתעתי מצאתי ביניהם שושנה לבנה מיובשת. זו הסתתרה שם כמעט שמונים שנה, סמל לאהבתם.הדפים היו מוכתמים בכתמי מים שיבשו זה מכבר. האם אלו דמעותיה? האם היו אלו דמעות שמחה או דמעות עצב ושיברון לב? שיר בצרפתית, שכתב אבי לאמי לפי אותיות שמה, חי ונשם לצד השושנה. שיר מלא אהבה ורוך, רווי געגועים ותקוות. שיר המתאר אותה כשושנה יפה. הוא נאלץ לנסוע הרחק ממנה, כך כתב, ולה הוא משאיר זר שושנים, וכפיקדון - את לבו.
לילות התהפכתי על משכבי, עד שהחלטתי לפתוח את כל מכתביהם ועולם מלא ונהדר נגלה לעיני. התוודעתי לפנים אחרות של הורי. ידעתי שהם אנשים אוהבים, לעתים מאושרים ולעתים סובלים, מלאי חלומות, אבל מעל הכול מאוהבים!!!
א
"כמה פעמים כבר קיללתי את היום בו נולדתי !!!
מדוע נגזר עלי לחיות כך? האם אני באמת כל כך רעה שכולם לא אוהבים אותי?
ואולי אני מביאה את הצרות על עצמי ?
אם לפעמים באים עלי ימים טובים, כמה שעות של תענוג ונחת, מיד מתכסה הכול בענן שחור!
לולא מעט האהבה של אברהם אלי ואהבתי הגדולה לבני, הייתי גומרת הכול בבת אחת....
אבא תמיד אומר לי להאמין בה'.
אני מבקשת בלבי רק אחת:
שה' הגדול ישלם להם בבת אחת. אבל מתי???
כוחי תם כבר...
למי אפנה? למי אספר ולפני מי אגולל את המשא הכבד שעל לבי?
אם אספר את כל כאבי לאברהם, רק אגרום לו כאב. הרי הכול נגרם באשמת משפחתו, ובעיקר באשמת אחותו ואמו, שתי הנפשות היקרות לו ביותר. לא אוכל לשפוך את מרי לבי בפני ילדי בן השנתיים, בני בכורי שכל כך אהבתי, קרן אור בחיי האפורים פה. רק הורי הרחוקים נשארו לי לפתוח לפניהם את לבי. אבל אגרום להם בזה צער רב, ומה יוכלו לעזור לי ממרחקים, כשאני מעבר להרי חושך. הם בארץ ישראל האהובה מלאת השמש, האור והאהבה, ואילו אני סגורה פה כציפור בכלוב, בקושטא האפורה, הזרה, העוינת, ונתונה לחסדי משפחתו של אברהם, והן ממררות את חיי יום יום ושעה שעה.
נדמה כאילו שנות דור מפרידות בין החיים בארץ ישראל ובין החיים כאן בקושטא. אישה נחשבת בקושטא ליצור חסר ערך, נחות, החייב לציית לבעל ולאמו, שהיא האישה היחידה בעלת מעמד במשפחה תורכית. על האישה מוטל רק ללדת ילדים, לבשל, לנקות וחלילה לה מלהביע דעתה בנושא כלשהו.
איפה מכתבו של אברהם אותו כתב לי מקהיר לפני ארוסינו?
איפה שמתי אותו? אני חייבת למצוא אותו עכשיו! הוא בוודאי במגירה ליד המיטה."
בהתרגשותה כמעט קרעה את המכתב, ידיה רעדו כשפתחה אותו ועיניה רפרפו במהירות למצוא את הכתוב:
"אני מבקש שרק את תהיי בעולם, שתמלאי את לבי ונשמתי..... מלאך שלי נערץ! שום כוח בעולם לא יוכל להפריד בינינו, כל עוד אני חי.
כמה מתוק לדמיין את ביתנו, את תמלאי את תפקיד הגברת ואני את תפקיד האדון (אפילו שאנחנו עוד ילדים)..."
"האם עדיין זוכר הוא מילים אלו?"
באנחה קורעת לב שקעה לאה בזיכרונותיה המתוקים...
ב
אחוזת-בית, שכונה נעימה ואינטימית, מעט בתים קטנים בני קומה אחת מוקפים גנים מטופחים בתוך ים של חולות אינסופיים. ממש נווה מדבר.
מעט התושבים הכירו היטב אחד את השני, יחסי שכנות קרובה ועזרה הדדית שררו במקום.
הבית ברחוב לילינבלום 32 היה הבית השלישי שנבנה באחוזת-בית. בית גדול ומרווח, מרפסת רחבה, גרם מדרגות הוביל אל היציאה לרחוב, דרך שער ברזל. השלט מעל דלת הכניסה, חרות באבן, מבשר בגאווה את שם דייריו ובאיזו שנה נבנה הבית:
" בית יעקב פרלשטין – 1909 "
היה זה בית בן קומה אחת ולו גג רעפים אדומים, חלונות מסורגים ותריסי עץ צבועים ירוק. פסלונים של אנשים קטנים החזיקו את התריסים פתוחים במשך היום. "האיש הקטן" היה נשלף מתוך בסיס ואוחז בתריס שלא ייסגר, כמו שומר ראש. כדי לסגור את התריס היה צורך לסובב את " האיש הקטן" על צירו, כך שכל הלילה היו "האנשים הקטנים" תלויים, וראשם כלפי מטה.
הבית והגן מוקפים חומת אבן לא גבוהה, ומעליה גדר מתכת צבועה אף היא בירוק , כמו השער. בגן הגדול קרקרו התרנגולות וגעגעו הברווזים. עצי פרי רבים בגן, אשכוליות ותפוזים, תפוחים ולימונים. באביב היה ריח הפריחה המשכר נישא על כנפי הרוח למרחוק. גן ירק קטן ומטופח שימש לצרכי בני הבית ופרחים סביב בלטו בכתמי צבע רעננים באדום וצהוב, כתום וורוד. בין ערוגות הירק לבין עצים ומשק החי היו מסודרות אבנים קטנות מסוידות לבן, כמו שורה של ברבורים צחורים הנשענים זה על זה. כל משב רוח קל היה מרים ענני חול דק מתעופף. הדיונות מסביב נראו כאדוות גלים שקפאו בים , פה ושם שיח מדברי. מסביב רק חול וחול.
הנה שומעים את הלמות הפטישים בבית סמוך שהולך ונבנה. כל בית שקם וכל משפחה חדשה שהגיעה הרנינו את הלב. משפחת אחוזת-בית התרחבה. נבנתה עיר עברית בישראל.
*
אברהם ואמו צעדו ברחובות המעטים של השכונה וחיפשו חדר למגורים לתקופת הקיץ כדי לגור בקרבת הים.
אמנם רק בן תשע-עשרה היה אברהם, אבל חזותו אמרה רצינות ובגרות. ההקפדה על לבושו ניכרה לעין. קפל המכנסים המגוהץ בקפידה, החולצה ממשי משובח, נעלי העור המעודנות והגרביים התואמות. עיניו הגדולות, אפורות וחוקרות. עיניים מלאות חכמה. שפתיים עבות וחושניות מחופות שפם מטופח רחב המכסה רק את מרכז השפה העליונה. שערו חלק, משוח אחורנית ומסורק בקפידה.
לידו צעדה במרץ אמו פולה, זקופת קומה וכולה אומרת אדנות. בשערה זרקה שיבה והיא הולכת וסוקרת את שדרת הבתים, כאומרת לבחון מי מהם ראוי להוות משכן זמני לה ולבנה הצעיר, מקור גאוותה.
*
בבית שברחוב לילינבלום 32 גדלה לאה, הבת השנייה במשפחה השורשית, דור שישי בארץ ישראל. משפחה חמה ומלאה גאוות מולדת. חזון בניית ארץ ישראל העברית חרות על דגלה. עוד כילדה היו עיניה רכות כעיני לאה אמנו, קורנות טוב. תווי פניה עדינים, אפה קטן, פיה זעיר, שערה שחור בוהק. בגדיה מעומלנים ומסודרים בקפידה, שקטה וצייתנית. אהבתה והערצתה לאביה היו חסרי גבולות. כיבוד אב ואם היתה הדיבר העיקרי שלה, ותמיד חיפשה לעזור לכל בני המשפחה. יותר מכולם דאגה לנוחיותו של אביה. מחפשת את מבטו, תוהה מה רצונו, מנסה למלא אחריו עוד בטרם פתח פיו לבקש. לאה היתה הילדה החכמה בבית. שתי האחיות הקטנות, רבקה על תלתליה השחורים ועיניה הירוקות ואהודה בעלת שיער בהיר, עיניים חומות וחיוך מבויש היו צעירות בהרבה מאחיותיהן הבוגרות, לאה ושפרה הבכורה. אך מושא הערצת כל בני הבית היה הבן היחיד, שנולד אחרי לאה - יצחק. בן יחיד בין ארבע האחיות שסבבו סביב יצחק כדבורים המחפשות צוף והרעיפו עליו מאהבתן ומתשומת לבן. יצחק היה ילד פיקח ומאוד דעתן. שמר בקפדנות על אחיותיו הקטנות והעריץ, כמו כולן, את הוריו, בייחוד את אביו יעקב.
פולה ואברהם התקרבו אל שער הברזל של בית פרלשטין. מבעד לשבכות נראתה לאה שהתענגה לקרוא ספר כשהיא ישובה על כיסא מתחת לאחד מעצי החצר המצלים. אך יותר מכל אהבה לרקום ולתפור. שעות היתה עסוקה במלאכת המחשבת, ידיה העדינות נעות ללא הרף, רוקמות מפות, מפיות ומתקנות לכל בני הבית את הדרוש תיקון. גם על הפסנתר היתה אמונה, ובדיוק כשפולה התכוונה להקיש על השער, נכנסה לאה הביתה וניחוח של מוזיקה הציף אותה, וגרם לה להיעצר לרגע ארוך ולהאזין.
אם המשפחה, פסיה, או כפי שנקראה בפי כולם "האימא", אישה קטנת קומה, רזה ושברירית. פניה הקטנים יפים ותמיד עסוקה בניקיון ובבישול, להכין לכל אחד את מאכליו האהובים. את בעלה יעקב פינקה, דאגה למנוחתו ואף פעם לא פנתה אליו בפומבי בשמו, אלא "האבא". היא נטשה את עמדתה בפינת המטבח, תלשה את הסינר, ורצה לשער לראות מי הבאים. "אב---א" היא קראה כדי שגם הוא יתכונן לקראת הזרים.
"האבא" היה ראש משפחה בעל הדרת כבוד. עיניים חכמות ומקרינות טוב לב, וקצה חיוך תמיד על פניו. סביב קרחתו היה לו אמפיתיאטרון של שיער לבן בוהק. אמון על פיתוח כבישים, פיתוח חוף הים, נמנה מר פרלשטין על מקימי תל-אביב, בת-ים וחולון. משפחתו היתה מוקד חייו: תמיד דאג לכולם. ניסה לסוכך עליהם ככל יכולתו. הוא היה כמגדלור המראה למשפחתו את הדרך לחוף מבטחים. ואכן הוא נדרך לקראת הבאים אל ביתו.
מהבית ברח' לילינבלום 32 יצאה לגינה אישה קטנה, נעימה ומחייכת. מבטי שתי הנשים הצטלבו לרגע ובלי היסוס פנתה אליה פולה כשהיא מושכת בידו של אברהם:
"בוקר טוב לך גברתי! הפרחים שלך כה יפים!" אמרה ביידיש.
"בוקר מצוין," ענתה פסיה "ומה מביא אותך לשכונתנו?"
"אני מחפשת חדר לתקופת הקיץ עבור בני אברהם ועבורי".
"נשמח להשכיר לך חדר בביתנו. אנא היכנסו ושתו משהו קר, כל כך חם בחוץ!" הציעה פסיה.
השניים החליפו מבט מהיר ופסעו פנימה בעקבות פסיה.
קרירות נעימה הקבילה את פניהם. ריח ניקיון התערבב בריח תבשילים. מפיות תחרה נקיות מונחות על השולחן ועל השידות השונות שהיו פזורות בחדר. כיסא נדנדה מקש עמד בפינה כמחכה שמישהו יבוא לשבת עליו. תמונות משפחתיות ממוסגרות ניצבו בסדר מופתי על אחת השידות. על השולחן עמד אגרטל ובו פרחים רעננים שאך הבוקר נקטפו מהגינה. נגינת פסנתר בקעה מהחדר הסמוך.
"מי מנגן כל כך יפה?" שאל אברהם. גם הוא עצמו ניגן על פסנתר וגם על כינור.
"זו בתי לאה" השיבה פסיה.
השיחה התנהלה בין פולה לפסיה. אברהם הקשיב מרותק לנגינת הפסנתר. הקשיב ולא הקשיב למשא ומתן הנערך בין שתי הנשים. פולה התעקשה לשלם את מחיר השכירות שחשבה מלכתחילה.
"בני אברהם לץ גדול והוא יבדר אתכם. בסוף אולי תצטרכו אתם לשלם לנו ולא אנחנו לכם", ניסתה פולה.
"ובתי לאה מנגנת יפה על הפסנתר והיא עצמה יפהפייה. אקרא לה שתכיר את שכנינו החדשים", ענתה פסיה, פתחה את הדלת וקראה ללאה.
הנגינה פסקה באחת. מבעד לדלת נכנסה לאה קטנת הקומה ויפת המראה. לבושה בשמלה לבנה, ששוליה תחרה, וחגורה רחבה למתניה הצרים. אברהם עצר נשימתו. משהו זע בו פנימה. פניו אורו פתאום כאילו נפתחו לפניו שערי שבעת הרקיעים. הברק הכה בו. אוזניו הצטלצלו ולא יכול היה להתיק מבטו ממנה.
כשחיוך מבויש על פניה ניגשה לאה ללחוץ את ידה של פולה. פנתה לאברהם מהססת אם ללחוץ את ידו. עיניהם הצטלבו ומבטם לא מש האחד מהשני.
שתי הנשים חייכו ופולה גערה באברהם:
"אברהם! איפה נימוסיך?"
דיבורה עורר אותו מתרדמתו, והוא נרכן, נשק לידה של לאה, שפתיו הבשרניות על ידה העדינה. עיניו לא משות מעיניה.
כך החלה אהבתם. כמעט ולא דיברו ורק המבטים אמרו הכול.
פולה ואברהם עברו להתגורר בחדר השכור. אברהם החל מחזר במרץ אחרי לאה.
*
אבל אליה וקוץ בה!
לאה, צברית דור ששי בארץ, דברה עברית ומעט יידיש.
אברהם, הגיע מתורכיה לבקר את אחותו ומשפחתה בתל-אביב. הוא דיבר שפות רבות: צרפתית, רוסית, גרמנית, אנגלית, איטלקית, תורכית, אבל מי העלה בדעתו שיזדקק אי פעם לשפה העברית?...
