אודות האתר אודות גלי מן התקשורת תקנון האתר
גלי צבי-ויס
דף הבית
גלי צבי-ויס
דוא"ל:
סיסמה:
שכחת?  הרשמה
כרגע באתר 202 יוצרים
חיפוש
נקבה
תאריך לידה: 4/11/1995
קוראים לי שד'א ע'אנם . אני מכפר סאג'ור בת 20, אחד התחביבים זה לכתוב סיפורים ושירים, מכיוון שהחלום שלי זה להיות סופרת ומשוררת מפורסמת בעתיד בע״ה! מסתכלת קדימה לא מביטה לאחור מ'שהיה פעם לעולם לא יחזור , נהנית מכל שניה בחיי כי שניה שעוברת לעולם לא חוזרת ! (: לעולם אל תפסיקו לחייך כי חיוך לא עולה כסף אלא שווה זהב ;D תיהנו מהחיים ^^
E-Mail:
קישור לאתר אינטרנט:
תאריך כניסה אחרון:
23/10/2015 13:34:06

נושא: אישה.

 
העלתה לדיון:
נורית ליברמן.

 

במת הדיון פתוחה להצעות החברים.

שאלות נפוצות>>

"דרך המילים"
הוא אתר מארח.
גלי צבי ויס ו/או
ההנהלה הטכנית 
של "דרך המילים",
אינם אחראים על
תמונות המועלות
לאתר ומוגנות
בזכויות יוצרים
ועל כל קנין
רוחני אחר.
העלאת היצירות
והתמונות באחריות
היוצר/ת בלבד.
חזרה ליצירות
הכאב שלא נגמר-סיפור קצר - Shatha פוסטים (23/10/2015-11:55) 575 צפו ביצירה משתמשים רשומים צפו ביצירה
22.2.1519:12
הכאב שלא נגמר.

ופתאום בלילה אחד מצלצל לו הטלפון, מתלהב לענות ישר כשהוא רואה שהיא המתקשרת-מאחר ועבר חודש לא דיברו, ביקשה ממנו שישאיר אותה לבד כי היא צריכה קצת זמן ״להתיישב״ עם עצמה ״ולקרוא היטב״ ולבחון מחדש את מערכת היחסים ביניהם, עונה בהתרגשות ומבלי שהספיק להגיד מילה ישר קוטעת אותו ומתחילה לדבר: ״קודם כל אני מודה לך על זה שכיבדת את דעתי ונתת לי זמן להיות לבד ולחשוב, אכן כן אני מניחה ואפילו בטוחה שהחודש הזה אכן היה מועיל כי היו לי הרבה נקודות למחשבה שבאיזה שהוא שלב הייתי צריכה להבהיר אותן לעצמי ולחדד כמה דברים חשובים, ושנית אחרי חודש אני מחייגת כי אני רוצה ליידע אותך על ההחלטה שקיבלתי, אחרי כל התקופה שעברנו, אחרי תקופה של 5 שנים שהיא לא קצרה כמובן אני הגעתי למסקנה שאנחנו ממש לא ביחד! אני לא מרגישה מספיק כימיה בינינו, תמיד יש חבל שגושר בינינו אבל הוא עדיין לא חזק, משהו דק יכול בקלות בשבריר שניה לקטוע את החבל, וזה מה שתמיד הדאיג אותי, אבל היום אני בוחנת את זה שוב במבט לאחור ומעכלת פתאום שזו לא מה שאני, זו לא מה שאני רציתי להיות, אתה כבר לא אותו אחד שתמיד חלמתי להיות איתו, אלו לא החיים שרק אתמול חלמתי שאחייה, אני כבר לא זוכרת איזה חיים רציתי לפני חמש שנים, יודעת שזה מבאס ובאותה עת זה מאוחר, ממש מתנצלת אבל זו ההחלטה הכי ראויה והכי קשה באותו זמן שהייתי צריכה לקבל, ואני בטוחה אחרי היכרות עמוקה של חמש שנים איתך שתכבד את החלטתי כמו שרק ידעת לכבד ותסכים איתי, ולבסוף אני מודה לך ממעמקי ליבי על כל התקופה היפה שהענקת לי, לא בחרתי להכיר ולאהוב אותך, זו הייתה זכות ענקית עבורי:).״
ההתלהבות וההתרגשות הראשוניות שלו עוד לפני ששמע את קולה- רק בראותו שמה על מסך הטלפון- כבר התפוגגה לה מאז שהיא התחילה לדבר, לא ידע מה להגיד לה, היה פשוט בשוק, לא ידע איך להגיד לה שדווקא בזמנים האלה הוא צריך וזקוק אותה לצידו, כי דווקא בחודש האחרון ידע שהוא חולה בסרטן עמוק, והסיכוי שהוא ימשיך לשרוד ממש זעיר, לא ידע איך להילחם עליה, רצה לחיות את ימיו האחרונים בחיקה, לא יכל לנסח את הרגשות שלו, הוא לא רצה לגלות לה את זה כדי שלא תרחם עליו ותישאר איתו, הוא פשוט העדיף לשתוק ואמר לה תוך העמדת פנים שהוא בסדר עם ״חצי חיוך מזוייף״: לא יודע מה להגיד לך, אני בוודאי מכבד כל החלטה שאת מקבלת, אבל הפעם קצת קשה לי מעבר לכבד זה לקבל אותה החלטה ולהמשיך הלאה כאילו שלא קרה כלום! אבל אני ממש מקווה שאני אסתגל לפרידה הזאת עם הזמן, ואני מקווה שהזמן שנותר לי ירפא את הפצע שאת גורמת לי עכשיו, וכמובן לא אשכח לאחל לך חיים מושלמים, מאושרים וארוכים שתדעי בהם רק מה שמגיע לך, וכמובן תצליחי למצוא את האחד שתמיד חלמת עליו, וכנראה שהאחד הזה זה לא אני, וזה אבסורד שרק אחרי 5 שנים את מגלה את זה, נורא באיחור אבל העיקר שידעת לפתור את הקונפליקטים שלך, המון הצלחות בכל אשר תבחרי, תשמרי על עצמך היטב ״מלאכית שלי״:).״
המשיך בחייו, כל יום עובר מכאיב לו עוד יותר, כבר לא יודע בגלל מה לבכות: בגלל הפרידה מאותה אחת שתמיד אהב וחלם עליה עוד לפני שהופיעה בחייו, ״המלאכית שלו״, או לבכות בגלל כאב המחלה-התחיל בטיפולים כימיים- שהיו די קשים שהיה קצת קשה לו לצאת מזה, נחלשו כוחותיו, התמוטט בקלות, הורים, משפחה וחברים היו לו ככתף מאז גילוי המחלה עד הסוף, ולמרות שכל האנשים שהוא אוהב לצידו ברגעיו הקשים והאחרונים, תמיד קיווה ש״המלאכית שלו״, שהשאירה חלל מאחוריה, שאפילו ההורים שלו שהוא הכי אהב לא יכלו למלא אותו חלל, קיווה שהיא פתאום תצוץ מאיזה שהוא צד ותהיה לצידו, ליבו כבר נהיה צרוד מרוב צעקות לה, ואין שום מענה! 
חבריו הרגישו בו, והרגישו שהם נהיו חסרי אונים כי לא יכולים לעשות דבר, הוא לא הרשה להם לחייג אליה, אמר להם שלא רוצה שהיא תרחם עליו, אבל כבר התייבשו להם עיניהם מרוב בכי על חברם, לכן אזרו אומץ, טילפנו אליה וסיפרו לה על הכל, והיא לא ידעה מה להגיד, כולה רועדת, שפתיה קפאו, לא מצליחה לעכל מה קורה, ועוד לא מצליחה להפנים מתי כל זה הספיק לקרות, ומתחילה להאשים את עצמה מאחר ודווקא ברגעיו האחרונים לא הייתה לצידו בזמן שהוא היה הכי זקוק אליה! אבל זה לא העניין, דווקא בגלל הסיבה הזו הוא לא רצה לגלות לה על מחלתו כי לא רוצה רחמים ממנה כלפיו, רצה שהיא תהיה לצידו והיא שלמה עם עצמה, כי היא אכן אוהבת אותו ורואה בו את האחד היחיד, ״המלאך שלה״.
הודיעו לה חבריו שזה הימים האחרונים שלו, ומאוד חשוב שתהיה לצידו, ה״אגו״ שלו לא מודה בזה שהוא זקוק לה משום שהוא לא רוצה רחמים, אבל הם מרגישים את זה דרך הכאב שהוא מבטא ומביע! ברגע שהיא שמעה את זה היא רצה במהירות האור, רק רצתה לראות אותו, ללטף אותו כמו שרק תמיד ידעה לעשות!
הגיעה לביה׳ח וראתה שכולם בחוץ בוכים וצועקים, אמא שלו מתמוטטת, שכובה על הרצפה, היא פחדה שמה שהיא חושבת ומצפה קרה, נכנסה לחדרו וכולה רועדת, רואה המון רופאים מסביב למיטתו, מנסים להחיות אותו באמצעות הלם חשמלי, והיא עומדת שם בהלם, נועצת בו מבט, מופתעת מהשפעת הסימפטומים של המחלה עליו, כמה הוא השתנה בתקופה של פחות מחודש מאז שנפרדו, ניגשת אליו, מעיף בה מבט כזה של :״איפה היית? רק עכשיו באת? הייתי צריך אותך עוד לפני..״, מנסה לדבר, משתיקה אותו ואומרת: ״אין צורך לדבר, אתה בטח זוכר יותר ממני את השפה הלא מילולית בינינו, אתה יודע אנחנו לא צריכים לדבר בכדי שנבין אחד ת׳השניה כי מספיק שנסתכל בעיניים ואז הכל מתפשט ומבינים..״, קוטע אותה ואומר בקול חצי ברור: ״לא הפסקתי לרגע ולו לשבריר שניה לאהוב אותך״ אמר את זה עם חצי חיוך ולא הספיקה לעבור שניה עד שעצם עיניים, מתמוטטת היא, מנסה להחיות אותו, למרות שהרופאים עשו את מיטבם וזהו הוא הלך לעולמו, מנסים הרופאים להרחיק אותה ללא שום הצלחה, נכנסים כל בני משפחתו, מביטים אליה בכעס והאמא ניגשת אליה ואומרת לה בקול רם ומלא כעס וכאב: ״את לבטח יודעת שהמחלה לא לקחה את בני, כי כולנו יודעים שעם קצת רצון וכוח וכמה טיפולים קשים שעוברים בהתאם לרצון החולה אז בבואם של כל אלו המחלה אט אט תיעלם ו״תיהרג״, את היית לו הרצון והכוח שלו, ממך שאב כל זה, לכן דווקא ברגעים האחרונים שלו היה יכול להתאושש ולהתחזק לו לרגע היית נוכחת, אבל לא היית, עזבת אותו, לא רצה רחמים ממך, אבל רק רצה לבלות את ימיו האחרונים בחיקך, לו נתת לו שניה מכל יום שעבר זה היה יותר ממספק אותו- כי הרי זה כל מה שרצה וחלם אבל גם חלומו האחרון נהיינו כולנו באשמתך חסרי אונים כדי להגשים אותו, את גזלת ממני נפשי, ליבי, יקירי שאין עוד כמותו...״ התייבשו עיניה מרוב דמעות עליו, ודברי אמו עוד הכאיבו לה יותר, היא התמוטטה, לא מסוגלת להתאושש, עם הון של אנשים מסביבה מרגישה שהיא לבד, אין אותו מלאך שעשה שמיניות באוויר כדי שתחייך, מאשימה את עצמה, הכל עצר בשניה, הכל נגמר בשניה, וגם הוא נגמר ונעלם ..
כעבור שנתיים מאז מותו, ואחרי שהיא לא יכלה להסתגל למותו ולעכל את המצב בכלל, היא חשבה על התנדבות בעמותת חולי סרטן, עברה הדרכות בכדי לרכוש ידע ומיומנות של איך לחזק אותם חולים שלוקים באותה מחלה ״ממוטטת״, היא עשתה את זה כשהיא כל הזמן חושבת על אותו מלאך שהיה עם אותה מחלה ש-״סירטנה״ ו-״הרגה״ אותו, רצתה לסגור מעגל, רצתה להרגיש באיזה שהוא חוסן נפשי אחרי שנים של שקיעה בדיכאון עמוק, רצתה להרגיש שלמות עם עצמה למרות שזה מאוחר, רצתה להמשיך בחייה, להגשים את חלומו לראות אותה עורכת דין, למרות שהיא לא אהבה אותו מקצוע, אבל הוא כן אהב, אבל מה התועלת שהיא תגשים את זה כשהוא איננו? מי יתמוך בה? מי יפרגן לה? מי יגרום לה לחייך כשכואב לה? פתאום קלטה ועיכלה שהכל כבר מאוחר, גם ההחלטה שלה על הפרידה ממנו אחרי 5 שנים ביחד הייתה מאוחרת-> אבל העיקר שהיא תבין שעדיף מאוחר מאשר אף פעם לא! כי החיים מעניקים לנו כל מיני סוגי פרידות, ואת כולן, רוצים או לא, כך או כך --> אנו צריכים לקבל באיזה שהיא צורה! צריך לשחרר את הכאב ולהמשיך הלאה בחיים, לקום מחוזקים יותר ויותר אחרי כל משבר, לזכור שיש אלוהים למעלה שעם הזמן ירפא את הכאב ויעניק לנו חיים יפים יותר:) 

© שד'א וחיד ע'אנם- כל הזכויות שמורות
חזרה ליצירות
יצוא ל-Word יצוא ל-Word שלח לחבר שלח לחבר גרסה להדפסה גרסה להדפסה

 

  פתח תגובות פתלתל / גלי צבי-ויס 23/10/2015 [ מס' תגובות : 3]
    גלי יקירה 3> / Shatha 23/10/2015
    ממש כך. שיהיה לך המשך יום קסום וכתבי המון. את כותבת נהדר. / גלי צבי-ויס 23/10/2015
    ❤️ / Shatha 23/10/2015
כל היצירות סיפורים שירים ראיונות תחרות מאמרים הודעות אתיקה יוצרים במת דיון פטפטת
בניית אתרים בניית אתרים Media4u | חנות אינטרנטית