אודות האתר אודות גלי מן התקשורת תקנון האתר
גלי צבי-ויס
דף הבית
גלי צבי-ויס
דוא"ל:
סיסמה:
שכחת?  הרשמה
כרגע באתר 218 יוצרים
חיפוש
זכר
תאריך לידה: 10/5/1989
תודה וסליחה לכל מי שקורא את השטויות שלי...
E-Mail:
תאריך כניסה אחרון:
25/08/2020 21:58:56

 
נושא: אומר פו הדב .  

 

העלתה לדיון:
נורית ליברמן.
 
 

במת הדיון פתוחה להצעות החברים.

שאלות נפוצות>>

"דרך המילים"
הוא אתר מארח.
גלי צבי ויס ו/או
ההנהלה הטכנית 
של "דרך המילים",
אינם אחראים על
תמונות המועלות
לאתר ומוגנות
בזכויות יוצרים
ועל כל קנין
רוחני אחר.
העלאת היצירות
והתמונות באחריות
היוצר/ת בלבד.
חזרה ליצירות
עבודה זרה - אביב אריאל שירים (1/11/2015-21:31) 743 צפו ביצירה משתמשים רשומים צפו ביצירה



קבלן היה בארץ אשדוד, קראו לו אבי עטייה.

 אבי קיווה להשתכר בעמל כפיו בעבודת קבלנות, ליזום פרויקט בנייה גרנדיוזי על החוף ולהרוויח סכומים שיפרנסו אותו בכבוד.

הוא כבר ראה בדמיון שלו איך הוא מתפנק עם אאודי חדשה, פלזמות בכל הבית, פינוקים לניצה אשתו, תפנוקים למיכל החברה שלו, ומביא את אייל גולן לשמחות של הילדים שלו, שון ושונטל.

בינתיים הוא חי עם תפנוקים ישנים שהפסיקו לרגש אותו, וכל התכשיטים כבר היו חלודים, אבל הייתה לו מספיק סבלנות לחכות עד שיבוא הכסף, לא שבאמת היה חסר ממנו כבר אז.

 

בוקר אחד האייפון שלו צלצל. הוא קם ליד מיכל, הסטודנטית לפסיכולוגיה שמסיבות פסיכולוגיות מצאה אותו מושך, ועשה לה סימן להיות בשקט, אולי זאת ניצה אשתו.

 זה היה בכלל מנהל העבודה. הוא אמר שהפועלים הסינים מצאו פסל קטן כשהם עבדו על היסודות של אחד מהבניינים, ושיבוא להגיד להם מה לעשות עם זה.

הוא הגיע לשם באי-רצון, כי הדבר האחרון שעניין אותו עכשיו היה היסטוריה. הוא יצא מהאאודי הישנה והסתכל בפסל המשונה הזה במבט זר ומשעמם.

"מזה מהימים של הרצל או משהו כזה?",  הוא שאל.  הפועל הסיני חייך בנימוס ושתק, לרמוז שהוא לא מבין מה אבי אומר. הוא חיפש באייפון "עטיקות באשדוד", ומצא שהפלישתים היו חיים שם בימי קדם, לפני שלושת אלפים שנה ויותר, ושהפסלים שלהם, במיוחד של דגון, האל הפלישתי, נדירים במיוחד, ושסביר להניח שלא קיימים עוד מהם כיום.

הוא התחיל לחשוב מהר ובהתלהבות על הכסף. "מה רשות העתיקות תתן לי על זה, 50 שקל? ויקחו הכל לעצמם הזבלים האלה... בטח אפשר למכור את זה בשחור, זה אפילו יותר כסף מכל הפרויקט הזה!"

 

מבין הפרסומות באי-ביי של חליפות ספורט אדידס, מחשבים ניידים ומעילי אופנועים, כיכב עכשיו פסל של דגון, האל הפלישתי, ועליו תג מחיר של 700 מיליון דולר. "שיהיה מאיפה להתחיל במיקוח", אבי חשב לעצמו. בינתיים הוא החביא את הפסל בחדר ספרייה קטן ומאובק שהיה להם בבית ליד החדר כושר, ביחד עם המון מזומנים, נשק, וסטוק של ציפרלקס.

הסינים לא יגידו כלום כי הם לא רוצים עסקים עם משטרת ההגירה, ומנהל העבודה כבר ידע מתי לשתוק.

 


ערב אחד, כשישב על הכורסה הנוחה שלו וראה ערוץ 2 בפלזמה הישנה, ממוגנט לחדשות ומקלל את ביבי, הבת שלו שונטל חזרה הביתה.

 "איפה היית, חיים? (כינוי חיבה)"

"בלימודים, ואחר כך אצל ספיר", ענתה שונטל בארשת פנים מהורהרת ותמוהה.

"מה הולך?", הוא שאל, כששם לב שמשהו שונה אצלה.

"נפרדנו", היא ענתה בקור רוח וקצת כעס.

"מה? למה?!" שאל אבי בהלם, תוך כדי שהוא קם ונעמד.

"הוא כזה מונגולואיד חשוך", הוסיפה שונטל להכעיס.

"אה?" שאל אבי בחוסר הבנה, "מה הבעיה בספיר? הוא גבר-על. כבר דיברתם על חתונה והכל, וכבר לקחתי הלוואה להביא את אייל לשיר בחתונה שלכם..."

"בעסה", ענתה שונטל בכעס אדיש והלכה לחדר שלה.

 

אבי היה נסער ומופתע. "מה נפל עליה?", הוא חשב.

גם ניצה הייתה בהלם. היא דווקא חיבבה את ספיר.

"לכי תדברי איתה", אבי אמר לניצה.

היא הלכה לחדר של שונטל במבט דואג ומחמיר.

אחרי עשר דקות היא יצאה וחזרה אל בעלה במבט מודאג עוד יותר, הפעם של כאב.

 

"מה קרה?"

 "היא עוזבת את הלימודים"

 "מה?!" אבי כבר לא יכל להמשיך עם החדשות האלה, גם לא עם אלה שנשמעו ברקע על ביבי. הוא כיבה את הטלויזיה בעצבים וניסה להבין מה קורה פה.

 "עוזבת? ומה היא תעשה במקום?"

 "לא בדיוק עוזבת, מחליפה. היא אמרה משהו על חוג לפילוסופיה."

 "מה היא סתומה?! איזה כסף יש שם? למה מה רע לה במנעל-אסקים?"

 "לא יודעת מה קרה לה", ענתה ניצה בשקט ודאגה.

 אבי ישב, רצה לאסוף את עצמו ולהרגע קצת. הוא הדליק סיגריה וחשב, אבל אז הוא ראה שניצה ממש לחוצה, ממנו.

 

"מה?"

 "כלום."

 "נו מה? מה יש לך עכשיו?", הוא הרגיש שמשהו נוסף לא בסדר.

 "אל תעשן מאמי, זה לא טוב לך ללב."

 "והבת שלך טובה לי ללב?!" הוא צעק שוב, "נו מה עוד?", שאל כשהוא ממשיך לחקור.

 "היא דיברה על פעילות, בפוליטיקה...", היא הפסיקה כשאבי ממשיך להסתכל עליה, כאילו היא רוצה שהוא יתכונן להכיל את מה שמתקרב, ואז פשוט התפרצה בעצמה:

"אבי, היא רוצה להצטרף למרצ!!!" היא צרחה בפאניקה.


אחרי שאבי ישב בשקט כמה שניות בלי להוציא הגה, הוא רץ לחדר של שונטל.

מזל שהיא כבר הספיקה לנעול אותו, ושהוא היה חדר ממ"ד.

 

 

שונטל עברה מהבית ושינתה את השם משפחה שלה לתומפסון. השיחה האחרונה שלה הייתה עם אח שלה שון, שלא הצליח להבין מה בכלל היא אומרת, כי היא דיברה רק עם מילים בלועזית, זה הפך להרגל שלה מאז.

 

אבי, כמו ניצה, הכפיל את הציפרלקס וקיווה פשוט להתעורר ממה שיסתבר כחלום רע. בינתיים ניצה ישבה מולו בשקט כואב וראתה אותו מיוסר, כשכבר אמצע הלילה ואין סיכוי שיישן. ואז עלה לה בראש רעיון.

 

"חיים, יש מצב שזה בגלל," היא הנמיכה את הקול, "הפסל הזה?"

 "תגידי את דפוקה?! מה את עם האמונות של אמא שלך עוד פעם? אנחנו יכולים להסתדר לכל החיים, וואלה מלכה אני יעשה ממך"

"גם כן עף על עצמו, 'להסתדר לכל החיים', כולה פסל."

"פסל שיקנה לי פרארי, נשמות (כינוי חיבה סרקסטי)", אמר מר עטיה, תוך שהוא צוחק צחוק מזעזע.

השיחה הדכאונית-אופטימית הזו נמשכה עד הבוקר, כששון חזר מהצבא לשבת.

 

"הופה, הנה אחד נורמלי במשפחה הזאת, איך בגולאני?"

 "וואלה בסדר"

 "יש קריוקי היום בערב?" הוא קרץ לבנו כשניצה לא ראתה.

 "נראה", אמר שון ברובוטיות.

 

אבי הרגיש עוד צרות מתקרבות, ובצדק. לא היה קריוקי או שום דבר נלווה באותו שישי בערב, והוא התחיל לדאוג.

במוצ"ש שון לא ארז את הדברים שלו, והגיע לדבר עם הוריו.

 "אבא, אני רוצה לדבר איתך"

 "מה יש נשמה?"

 "אני מוריד פרופיל, נמאס לי מגולאני וכל הסטוקהולם סינדרום שלהם, אני רוצה להשפיע! אני רוצה לשרת בגלי צה"ל." ניצה השתגעה ורצה בהיסטריה לחדר שינה.

 אבי היה אדם חזק, הוא ניסה לאסוף את עצמו, למרות הבגידה של הבת, החדשות המסעירות מהבן, הבעיה להבריח את הפסל, והמחסור בזמן איכות עם הפילגש בשבוע האחרון.

 "גלי צה"ל?, ומה זה ייתן לך אחר כך?!" הוא השתדל לא לצעוק.

 "לא יודע, אני אוכל להשתלב בלימודי תקשורת אולי".

 אבי כבר לא יכל לסבול את מה שהוא שומע ורץ אחרי ניצה אל החדר שינה.

אחרי שסיפר לה את יתר החדשות הרעות הוא שאל: "מה עושים? מה לעזאזל עושים?!"

 "זה הפסל י'דפוק, הזבל המניאק הזה הורס לנו את החיים, תוותר עליו כבר!!!"

 הפעם הוא הרהר בפסל לרגע, כי אכן לא היה הסבר הגיוני במיוחד לתרחישים האחרונים, אבל אחרי הרהור נוסף בעוד כמה פנטזיות מפתות, הוא החליט להתעלם בכל זאת.

הוא חזר לפינת אוכל לילד היחיד שמבחינתו נשאר לו, והתכוון להסביר לו בהיגיון שהתוכנית שלו מטומטמת, ושהדרך היחידה להפוך לבן אדם אמיתי זה דרך גולני, ואחר כך להמשיך לקבלנות.

חוץ מזה, הוא כבר סגר דיל חדש עם הזמר המפורסם, ועכשיו יהיה צריך לבטל גם את זה, מה שכרוך בעלות אסטרונומית.

 בדרך לפינת אוכל הוא הציץ לפינת חדרו של שון, וראה משהו שונה: הפוסטר של מ.ס אשדוד לא היה על הקיר. במקומו היה פוסטר של הפועל תל-אביב...

 שון היה בכושר טוב הודות לשירותו הקרבי, והצליח לרוץ מהר יותר מאביו, ולברוח מהבית.

 

כשאבי הפסיק לרוץ ולא הצליח לנשום הוא חזר הביתה גמור, קרע את בגדיו, ישב על הריצפה, והחל לקרוא קדיש על שני ילדיו, שמבחינתו כבר עברו מהעולם.

 הוא ניגש לספרייה המאובקת והביט בעיניו של האליל: "ניפטר מהחרא הזה, נרוויח את הכסף שלנו, נקנה כל מה שנרצה, ולא יפלו עלינו עוד צרות", הוא החל להודות בקללה שנפלה עליו.

 התקווה האחרונה הייתה להעביר את האבן הפגאנית למוזיאון הבריטי דרך מצרים, כי המכס של האוניות היה קפדני מדי.

 

עוד הוא ממשיך לתכנן חגיגות באמצעות העבודה הזרה שלו, והוא נדבק בשפעת העופות.

 

במצב השחור משחור הזה, הוא רצה קצת סימפטיה נשית, שאותה כבר לא יכל לקבל מניצה, שכבר איימה לעזוב אותו. הוא התקשר למיכל, אבל הפלאפון היה סגור. כשהגיע לביתה, הוא מצא את מעט הקרובים של פילגשו הבודדה, יושבים שבעה. היא נפלה לפיר של מעלית בשבוע הקודם...

 הוא חזר הביתה להשלים את השבעה על ילדיו, וחבריו משכבר הימים שמעו על החדשות הרעות והגיעו לנחם אותו.

 


מאיר הנתנייתי, חיים החולוני, ושלום הרמלודי הגיעו וישבו איתו, ניסו לעודד אותו על הכאב שעבר, אך לא היו מסוגלים לדבר כשראו באיזה מצב הוא, הם בקושי יכלו לזהות אותו.

 "למה החרא הזה קורה דווקא לי?" שאל אבי ראשון, מה שגרם למאיר הנתנייתי להעז לדבר בחכמתו:

 "אבי, יהיה בסדר, קח בקלות", הוא אמר.

מר עטיה התסכל עליו במבט מחמיר ומזלזל, מבלי להגיב אפילו.

 "אפשר עוד לתקן את זה, נשמה", אמר חיים החולוני. "לך עם זה לרב בבית כנסת, הם מבינים בזה."

 "פעם אחרונה שראיתי את הרב הייתה שלקחתי את שון ז"ל לבר-מצווה אצלו, שנייה לפני שלקחתי אותו להיות עם בחורה פעם ראשונה. ממש עזר לי גם כן!"

 שלום הרמלודי פצח פיו ואמר: למה שלא תזרוק תזבל הזה וזהו? חלאס, הרס'ך ת'חיים, שרוף את זה כבר!"

 

מהכרותו עם שלום, גדול חכמי רמלה, הוא ידע שכל מילה שלו "זהב", וכאן הגיעה נקודת השבירה שלו. הוא הבין שעבודת אלילים, פסלית או כספית, היא דבר שגוי. הוא הלך לשרוף את הפסל הארור, כשפתאום נפל עליו פסנתר.

לא פגע בו, והוא רץ עוד יותר מהר לשרוף ולהטביע אותו בחוף, כי נראה שדגון היה עצבני עליו.

 

לאחר מכן, המכות הפסיקו ליפול על אבי: שון ושונטל תומפסון אמנם כבר היו ז"ל, אבל הנגעים חדלו, ולא "נספה" עוד אף אחד.

 

אבי למד את הלקח שלו ומעתה החל לעשות עסקים לא חוקיים שלא כוללים פסלים והגזמה חומרנית, והוריד את כמות הציפרלקס למינון מקובל יותר. נולדו לו שני ילדים למופת, להם הוא קרא ליאם וליעם. ומה שיקרה איתם בעתיד, הרי שזו כבר החלטה שקשורה לעבודת אלים.

וכמו שנאמר: אשר לסיפורנו זה, תם הוא ונשלם.

 

 

 

  

חזרה ליצירות
יצוא ל-Word יצוא ל-Word שלח לחבר שלח לחבר גרסה להדפסה גרסה להדפסה

 

  פתח תגובות היתר זו החלטה שקשורה לאלים / גלי צבי-ויס 2/11/2015 [ מס' תגובות : 2]
    מה המייל שלך? / אביב אריאל 2/11/2015
    המייל שלי: / גלי צבי-ויס 2/11/2015
  פתח תגובות בניגוד לפסל החירות / יום טוב צבי 2/11/2015 [ מס' תגובות : 1]
    שמח שאהבת, תודה רבה / אביב אריאל 2/11/2015
  פתח תגובות כתיבה נפלא יישר כוח / דויד סמוכה 3/11/2015 [ מס' תגובות : 1]
    !תודה על העידוד / אביב אריאל 3/11/2015
כל היצירות סיפורים שירים ראיונות תחרות מאמרים הודעות אתיקה יוצרים במת דיון פטפטת
בניית אתרים בניית אתרים Media4u | חנות אינטרנטית