הפרידה  מאהוב על חוף הים/ עידית אורדן© 3/1/2016

עננים אפורים כיסו את שמי התכלת.

הים הכחול געש וקָצַף.

קִצפו הלבן גלש ולִחֵךְ את החוף.

במי הקצף טבלה אשה  את רגליה.

האשה  בשמלה הסגולה

ובכובע הקש אשר חבשה לראשה,

עמדה והביטה אל האופק.

לשם הפליגה ספינתו של אהובה.

מעבר לאופק נעלמה הספינה.

טרם עיקלה את הפרידה.

מביטה אל הים כלא מאמינה

שכך נטש אותה לבדה.

עמדה והרהרה בליבה

שמא יתחרט וישוב מיד אליה

דמעות של עצב וגעגוע שטפו פניה

ליבה רגש וקצף בתוכה.

אהובה הבטיח לשוב

 ולשאת אותה לאשה.

לפני שהפליג בספינה,

פרט הוא על נימי נפשה שיר אהבה.

הוא נשק לה על שפתיה המתוקות

ליטף וחיבק אותה בחוזקה אל גופו.

לחש לה מילות אהבה

היא התענגה  בידיו והצמידה אותו אליה

כדי להניא אותו מִלֶכֶת  ממנה.

אך כשהשמיעה הספינה צפירה

רץ הוא מהר ונבלע  לתוכה

למרפסת יצא להניף ידו לשלום

ושלח לה נשיקה כיונה.

הספינה הפליגה מעבר לאופק

והיא ננטשה על החוף

רגליה טובלות במי הקצף הלבן

מביטה אל האופק, ממאנת להאמין.

חלפו ימים ושבועות

ומכתב אליה מאהובה  הגיע

בו כתוב  שהוא  לראותה נכסף.

ראה נשים יפות, עשירות וחכמות,

אך הוא לא הכיר אשה יפה וטובת לב כמוה.

לא זרע בנכר זרעי אהבה

והוא כבר בדרכו חזרה אליה.

געגועים הציפוהו, אינו יכול לחכות עוד יום.

עם שובו של אהובה

חזרה אליה האמונה בו מחדש

ונעלם החשש שמא אותה לעולם נטש.

הם נִשאו באושר ובאהבה

ולמחרת החתונה הפליגו לירח הדבש.

מאז, כשהפליג בספינה מעבר לים,

היא לא חכתה עוד בין גלי הקצף הלבן  לבדה,

האשה בשמלה הסגולה עם כובע הקש לראשה.

בבית עם תינוקה  חכתה וציפתה לאהובה

שלהביא סחורה הוא נסע,

לכלכל את משפחתו הקטנה.