המשך - אין דבר כזה מקריות - חלק ב' / גליה א.א.

חלק ב':

"אין דבר כזה מקריות"

אימי, קלרה סולקובסקי אמסטרדמר

ציור משנות ה-60 ציירה ליזה שרתוק ז"ל

-2-

בינתיים אני מקבלת מהקיבוץ הודעה על כך, שצריך לפנות את הדירה של אמא להשכרה, כי האשפוז שלה עולה כסף. ואני לא מסכימה. אני אומרת עדיין אין לה קוד, (אתם זוכרים הקוד ההוא, של משרד הבריאות) ואולי נחזיר את אמא לדירתה. אבל, המצב הכללי של אמא לא השתפר. אני מוכרחה לספר כאן, שהרי מספרת אני את כל האמת, כאשר ניסיתי להעבירה מהמיטה לכיסא הנכים (זה בעל הגלגלים המתגלגלים), נאחזה בי בכוח רב ושתינו לאט לאט "נשפכנו", "גלשנו" לרצפה. טוב? (לא טוב), ראיתי שאני לא מסוגלת לדאוג לאמא לבדי בביתה. מהון להון התחילו אצלי כאבי שיניים, הטוחנות לא בצד אחד אלה בצדדיים, כל כך כאב לי, (היום כבר פחות) עד שנאלצתי לקחת אנטיביוטיקה בשני סיבובים, שני סוגים והבעיה עדיין לא באה לסיום פתרונה.

לכבוד כאבים אלה כתבתי שיר, הנה הוא לפניכם:

הַשֵּן / גליה א.א

כַּאֲשֶר כּוֹאֵב

אֵין עִם מִי לְהִשְתַּתֵּף,

שֶלא יָזוּז הָרוּחַ בַּבַּיִת

שֶשִפְתֵי הַקַּרְיָינִים

ב- T.V יָנוּעוּ בְּלִי קוֹל

לְצַיֵּר הַכְּאֵב, בְּמִכְחוֹל

וּלְמָחְקוֹ מֵהַגּוּף הַדּוֹאֵב

אֶת כָּל רִגְשוֹתַיי שוֹאֵב.

הַמּוֹחַ מְנַסֶּה לְהִתְגַּבֵּר

הוּא אֵלַי מְדַבֵּר

קְחִי עוֹד מְשַכֵּךְ

אוּלַי זֶה יְרַכֵּךְ?

וַאֲנִי רוֹצָה לְהִתְכַּרְבֵּל

בַּפּוּךְ, שֶאִיש לֹא יְטַלְפֵּן

לֹא יִשְאַל, וְלֹא יְדַבֵּר

לְהֵעָלֵם עַד שֶיַּעֲבוֹר

הַכְּאֵב שֶהִתְיַישֵּב

בַּשֵּן, בְּלִי לְהִתְחַשֵּב

‏16/11/2015

בשבתי ליד דלת אימי כאשר שמרתי עליה התעבו השמים ונמלאו בענני גשם כבדים, הרוחות סערו הנידו והניעו את ענפי העצים הטיפות זלפו מהעננים הכבדים ואני כתבתי את השיר: "מול חלון חדר אימי" שפרסמתי. כולם יכלו להרגיש את הסערה והרוח אשר בליבי. אני מלווה את אמא כל דקה פנויה משעותיי העמוסות: אמא, עבודה, בית, וחוזר חלילה. פעם בשבוע בערב בא אחי להיות קצת עם אמא. אבל אני לא נוח לי עם זה, הוא בא מרחוק יושב לבד עם אמא, גם אני באה לפגשו לשבת עימו, ליהנות בחברותא.

הגיע היום ואמא קיבלה את הקוד המיוחל והתקבלה אחר כבוד לבית הסיעודי.

פַּעֲמֵי חוֹק הַסִּיעוּד

צָלְחוּ,

הִגִּיעוּ לְפִי הַחוּקָה.

הַזָּרָה,

בִּדְחִילוּ נִפְרְדָה.

לְאִמִּי

חֶדֶר בְּשוּתְפוּת,

הֵן שְלוֹש.

אני עומדת בפני כמה החלטות קשות. הראשונה פרידה מהמטפלת הזרה האהובה על אמא ועלי (כאשר מקבלים קוד, המדינה כבר לא משלמת לעובדים הזרים) שהייתה לי לעזר רב. החוק אומר שהם מסיימים את עבודתם ממטופליהם. "הדבר" השני הגיע, אני צריכה לפנות את דירתה של אימי.