בית ילדותנו

אחרי שאבא היה מרוקן את הארון מבגדי הסתם שהיו תלויים בו, הייתה אמא ממררת את עלבונה מן העוני, שבעבור פת לחם נאלץ אבא למכור גם את הארון.

הוא היה גדול. הארון. היו בו מדפים רבים. ריקים. יכולתי למלא אותם בחלומות שלי על בגדי נסיכים. במדף העליון יכולתי להניח את הכתר. מתחתיו את חגורת האבנט ובשלישי את מכנסי הקטיפה התכולים, אך רק אבק חלומותיי מילא את המדפים וירקונית שחורה חרצה בהם, בחלומותיי, חורים עמוקים של כאב.

 אחרי שאבא התיישב והביט בארון המרוקן מהדרו ובבגדים הכמו חגיגיים, שאסור היה לי ולאחַי לעשות בהם שימוש של חול אלא רק לראותם, ובלבד שלא תרצינה ידינו ללטף אותם כדי לחוש בקדושה החגיגית שדהתה מהם זה מכבר - אז אחרי שאבא התיישב, ידעו עיני הפוחדות שהנה, בעוד רגע כואב, כל גופו ירעד מבכי.

 בדרך כלל, אחרי שדמעותיו של אבא שטפו את פנינו ואת ידינו שניסו להרגיע, הייתה אמא יורדת אל השכנה העשירה ומבקשת הלוואה של כמה לירות:

'עד המשכורת, את יודעת, הרבה ילדים... ורק הוא, בעלי, עובד...'

השכנה העשירה ודאי אמרה לעצמה: "מדוע הם לא חושבים על זה בזמן שהם שוכבים לעשות ילדים..." אבל תמיד הפקידה בידיה הרועדות של אמא את הכסף המבוקש, ואמא הייתה חוזרת הביתה, מוסרת לאבא את הכסף ומסדרת שוב את בגדי הסתם בארון, ומחזירה למדפים את החלומות המחוררים שלי.

 אחר-כך, כמו בכל ערב, היו יושבים הורי ומאזינים לרדיו, לתכנית 'משפחת טמפל'.

המשפחה מן הרדיו הייתה סוחפת אותם אל רגעי קסם מקשיי המחיה שלהם.

'כמה דקות של "בריחה" מתוקה מן החיים', נהג אבא לומר כשעל פניו ארשת מתנצלת ואומרת: "אביך עני!"

 את המושג 'אביך עני' שמעתי לא פעם מבנה של השכנה העשירה.

הוא היה בן גילי. גם אופניים היו לו.

לי היו רק את הדוושות. את הדוושות שהצבתי לעיני ועליהן לחצתי כדי לא לבכות בכל פעם שאמר לי: 'אביך עני'.

משחקים היו לו, שגם הדמיון היצירתי שלי לא היה מצליח לברוא. אפילו את מה שזרק לא העזתי להרים מפאת היראה מפני העושר.

למרות העלבותיו בעניין עוניו של אבי, השתדלתי לא להיות איתו "ברוגז", אך היו פעמים, שלמרות שלחצתי על הדוושות, עיני פקעו חריצי דמעות להעלבותיו, ואז, במקרים אלה, הענשתי את עצמי.

 שמונה ימים משכתי את ה'ברוגז' שעשיתי איתו. זו הייתה התקופה הארוכה ביותר שלא דיברנו.

אם אמרתי קודם שהענשתי את עצמי, אז אכן, כך הרגשתי, כי בקומה אחת מתחתי התנהלו חיים אחרים.

שמונה ימים של ברוגז, וילדות שלא נגעה בי, פקדה את חלומותיי. אחרי שמונה ימים, אמו, השכנה העשירה, פגשה אותי במדרגות ושאלה:

'למה אתה לא בא לשחק עם הילדון שלי?'

 ה'ילדון' שלה, שהיה בן שתיים-עשרה וחצי, היה גבוה כמו הר. ענק מכפי גילו. הוא היה גדול כגודל עושרה של אמו, אבל הוא היה הקטן מבין שני ילדיה...

'אני לא יודע, אנחנו ברוגז', השבתי לשאלתה, שאחר-כך הובררה לי כמיתממת.

'מה זה ברוגז? תבוא אחר-הצהרים. היום יום ראשון. מה, שכחת?'

 ביום ראשון הרשתה לי השכנה העשירה להתענג על שאריות הקרמשניט שנותר במגשה משבת. 'עונג ראשון' קראתי ליום הזה בו ליקקתי מהמגש שלה כל חלקה, שבה היה קרם מתובל באבקת סוכר. הטעם הזה הביא אותי לחשוב על הפסקת הברוגז.

הייתי צריך לרדת רק עשר מדרגות, כדי לראות ילדות אחרת.

מה הוא יאמר? מה הוא יחשוב עלי? האם יחשוב, שרק הקרמשניט הוא שהנחה אותי לרדת ולהשלים איתו? נכון, היה זה הטעם שגרם לי לרצות לרדת אליו, אך החלטתי, שגם אם ארד, לא אכבוש את השאריות שבמגש. אתאפק לי. אעשה עצמי כלא אוהב יותר קרם עם אבקת סוכר, ולא אכנס כלל למטבח של אמו.

 מבלי לשקוע בהתלבטויות, ירדתי עשר מדרגות וצלצלתי בפעמונם. גופי נאלם כאשר פתח הוא את הדלת. הוא ידע שאני ארד.

אחר-כך הוא סיפר לי, שהוא ביקש מאמא שלו להזמין אותי. 'אז למה היא שאלה אותי... כן, היא פשוט היתממה...

 הוא הוביל אותי הישר אל המטבח. אפי כבר נשם את אבקת הסוכר. אצבעותיי רדפו אחר כל טיפת קרם.

בצק העלים האפוי התכרסם לו בתאווה בחכי העליון, כשלשוני חיפשה עוד מרקמים של קרם שהצטברו בחכי התחתון.

רציתי לצעוק שאינני אוהב יותר קרמשניט, אך אצבעי עוד ביצעה מרדף אחר כתם אחרון של קרם.

 אחרי שלא צעקתי שאינני אוהב יותר קרמשניט, הוביל אותי ה'ילדון' המפונק והשמן מעושר אל חדרו רב המשחקים.

אחרי שלקח לי את כל השטרות מן ה"מונופול" שלו, אשר אותו השליט גם על משחקים אחרים, הגישה לנו אמו פנכה מלאה בשזיפים. כאלה מוארכים. משהו בגון שבין סגול לשחור.

אצלנו בבית היה הפרי הזה מוקצה מחמת יוקרו, ולכן הושטתי יד נכלמת, שביקשה להוביל את השזיף הזה אל פי.

 אמו יצאה מן החדר. בנה, המפוטם מכל טוב הפרי והעושר, לקח לי את השזיף מהיד.

הוא החליט שצריך לזרוק אותו מבעד לחלון.

על מכוניות.

אני התנקמתי בו בעבור יהירותו והגנבתי אל פי שזיף אחד.

לרגע הרגשתי שממש הצלתי אותו מהתנגשות במכונית נוסעת. הרגשתי שהצלתי אותו מהתרסקות מבישה על הכביש.

כמות השזיפים שהוא 'רצח' בזריקה המרושעת הזו מבעד לחלון, יכולה הייתה להשביע אותי ואת משפחתי.

אחרי ה'רצח' עליתי אל האמת שבילדותי.

 בכל פעם ששכבתי במיטתי, אחרי שחזרתי מבילוי ב"ילדות האחרת", הייתי מתכסה בשמיכת אשליות.

לפעמים הייתי ה'אח השלישי' במשפחתו של ה'ילדון', אך מתוך חששי, שבן שלישי לשכנה הזאת היה ממוטט עליה את עושרה, העדפתי לקחת את ה'ילדון' ולחברו למשפחתי. להתחלף איתו.

ירדתי עשר מדרגות מתחת לקו העוני והשתבצתי במקומו. במרומו.

 את השזיפים המוארכים, הסגולים-שחורים, אף פעם לא זרקתי מבעד לחלון. את הדבש שנטפו הם על שפתי, שמרתי בין חריצי זכרוני. אפילו מנת קרמשניט שלמה אכלתי, ולא רדפתי אחר כתמי קרם אחרונים שנשארו במגש ביום ראשון, אך תמיד הסירה מעלי אמי את השמיכה הביולוגית שלי, כדי ללגום מים רותחים, דהויים מצבע של תה. המים היו מהולים בנקודות אדומות מעיניה של אמי. את המשקה הזה הגישה לי אמא בספל מפח. ספל מפח עם ידית שחורה. טעם הפח הזה, התיך משפתי את טעם הדבש של השזיפים.

 אחרי לגימת המים המהולים, הייתי יורד במדרגות בשקט, כדי לא להיתקל ב'ילדון' או באמו, כדי שלא יבחינו בפשע שביצעתי. בהעזה שלי לרצות להיות הוא, גם אם זה התבצע מתחת לשמיכת אשליותיי.

למזלי, הוא היה נוסע לבית-הספר באוטובוס.

אני הלכתי ברגל.

אז מה? זה טוב לבריאות ללכת ברגל מרחק של עשר תחנות, שאחת רחוקה מחברתה כמרחקו של דיזנגוף מן התחנה המרכזית הישנה.

לפעמים, בחורף, כאשר הגשם החזק בגד במצפונו של אבי, גם אני נסעתי באוטובוס. הרבה ילדים הצטופפו בתוכו.

כל אלה עשירים, חשבתי לעצמי, ורק אני מחורר חלומות במדפים של הארון, היכן שהירקונית עשתה לה משכן ומתכסה בשמיכה של אשליות.

 באותן נסיעות יחידות באוטובוס, הייתי משווה בין בגדיהם של הילדים לבגדי שלי.

בין מעיליהם לשעוונית שכיסתה את הסוודר, אשר עבר מגוף לגוף עד שהגיע אלי. השוויתי בין מגפיהם לבין מגפי הגומי, אשר קנה לי אבא במחיר מוזל.

לא תמיד היו לרגלי גרביים עבור המגפיים האלה, אך כפותי התרגלו לאקלים ולמים שחיפשו מסתור בתוך המשקע בו היו קפואות רגלי.

 אחר-כך השוויתי גם בין מסיבת בר-המצווה של ה'ילדון' לבין זו שנערכה לכבודי. למרות דלותה של מסיבתי, הצליח אבי לאסוף מן האורחים, כמתנות, שלוש מאות לירות, שאת החלק הארי מן הכסף החזיר לשכנה העשירה, כי לולא כספה לא הייתה לי מסיבה.

 כל החורף בכיתי את התחושה, וניצלתי את הקור להשתמש בו כסיבה ולא ירדתי למטבחה של השכנה.

 מתחת לעץ הרימון, שלגמרי במקרה צמח בחצר שלנו, בילינו ה'ילדון' ואני ושאר ילדי הבניין, את שעות אחר-הצהרים של ימות הקיץ המיוזעים.

 השכנה הפולנייה מן הקומה הראשונה הייתה יוצאת בחזייה גדולת מחשופים וצועקת עלינו. בעלה, שהחליט כי פירות העץ הם שלו, למרות שהעץ צמח במתחם משותף לכל השכנים, רדף אחרינו בתחתוני 'זלמן', שהביא איתו מוורשה.

אני התחבאתי לו מאחורי שיח השושנים העקר, אשר קוציו פרחו כל השנה. משם יצאתי דקור ושרוט.

דמי בצבץ לאורך הפציעות.

ובכיתי.

אמו של ה'ילדון' ירדה עם מגבת לחה וניגבה מתוך כאבי את תוצאות המרדף. היא צעקה על השכן במלים מצחיקות שלא הבנתי. אני חושב שהמלים נצעקו בפולנית.

היא נתנה לי מסטיק.

ארוך. עם עטיפה אדומה כצבע דמי. אני נדרתי, שכל יום אתחבא מאחורי שיח השושנים העקר. להידקר ולקבל מסטיק.

 בתיכון, התרחקנו ה'ילדון' ואני האחד מן השני, והשני ממטבחה של אמו של הראשון. הוא למד בבית-ספר שבו משלמים יותר, וזוכים לחינוך ברמה אחרת.

אני זרמתי עם עוניו של אבי לבית-ספר בינוני.

אחרי שנה מצאתי עצמי עובד לפרנסתו של אבא, שמפאת עבודתו הקשה נפלה עליו מחלת נשימה, אשר אילצה אותו לצאת לפנסיה מוקדמת.

 גם בגרות אחרת יכולתי לראות, אם הייתי יורד עשר מדרגות ומצלצל בפעמון, אך כמיהתי לשזיפים השחורים קמלה מאז התרסקותם על הכביש.

 בשבתות, בבסיס, כאשר הייתי חושב על הבית, טעם הקרמשניט היה מתחכך בחכי מתחת לשמיכת האשליות, שגם אותה גייסתי איתי, עד שהמציאות הביולוגית שלי הייתה מתעוררת ומשתקפת מבעד ליכולתי להבין, מדוע אני יושב במשרד האפסנאות וממיין מספרים קטלוגיים, בו בזמן שה'ילדון' מפקד על כיתה מתוקף היותו קצין.

 אולי בגלל שהוא 'רצח' שזיפים, ואני רק אפשרתי לאצבעותיי לכבוש כתמים של קרם? אולי...

אחר-כך אבא שלי מת.

איתו קברתי את שמיכת האשליות שלי.

 ילדותי החלה בהיותי בן עשרים וארבע.

הכסף שקיבלה אמי ממקור הפנסיה של אבא ז'ל, אפשר לה להעניק לי ילדות מאוחרת.

 היא קנתה בצק וקרם ואבקת סוכר, אך אצבעותיי כבר עייפו מלבצע מרדפים אחרי כתמים של קרם. אמרתי לה:

'עכשיו אני רוצה משהו, להרגיע בעזרתו את כל כאבי זיכרונותיי'.

אמרתי, ויצאתי לחפש בגרות מאוחרת.