אודות האתר אודות גלי מן התקשורת תקנון האתר
גלי צבי-ויס
דף הבית
גלי צבי-ויס
דוא"ל:
סיסמה:
שכחת?  הרשמה
כרגע באתר 185 יוצרים
חיפוש
E-Mail:
תאריך כניסה אחרון:
19/11/2018 08:01:02

נושא: שיעורים קדומים .

 
העלתה לדיון:
מרים מעטו.

 

במת הדיון פתוחה להצעות החברים.

שאלות נפוצות>>

"דרך המילים"
הוא אתר מארח.
גלי צבי ויס ו/או
ההנהלה הטכנית 
של "דרך המילים",
אינם אחראים על
תמונות המועלות
לאתר ומוגנות
בזכויות יוצרים
ועל כל קנין
רוחני אחר.
העלאת היצירות
והתמונות באחריות
היוצר/ת בלבד.
חזרה ליצירות
הזרקור (123) עם גליה אזולאי - גלי צבי-ויס ראיונות (11/2/2016-00:00) 4060 צפו ביצירה משתמשים רשומים צפו ביצירה
 
המילים נעלמו מחייה לזמן רב, על אף שהיו חלק בלתי נפרד ממנה. ואז חזרו...עתה כשהיא אתנו, גם אנחנו יכולים ליהנות משיריה המקיפים עולם ומלואו. תחושות, טבע, התבוננות באדם, התמודדות עם קונפליקטים בדרכה הייחודית. רוצים לדעת כיצד? קראו את הזרקור המופלא עם גליה אזולאי. בבקשה!

1-בדף היוצר שלך כתבת: "אישה שחזרו לה המילים." לאן הן נעלמו בעצם?

בבחרותי, נהגתי לכתוב שירים רבים וסיפורים על כל דבר, בעיקר כתבתי על רגשותיי, אהבה שנאה, חברות וחברה, סודות. נופים, חלומות, דמיונות והרבה. לעתים קרובות אי אפשר היה להבדיל בין אמת לדמיון בין ברכה לקללה. אבי עליו השלום קרא לי חיים נחמן ביאליק שלנו. כאשר רצה לצחוק עלי היה אומר הנה באה חיים נחמן, עד שהבין כי אני נעלבת. הייתי סופרת ברכות המשפחה. הכתיבה זרמה מבין אצבעותיי. באו אורחים נאמר לי, "גליה בואי תקריאי לנו משהו חדש שכתבת", לאט לאט עם ההתבגרות החילותי לסגת ולהסתגר. להורי לא הייתה מודעות ולא שמרו דבר. מלבד כמה ברכות שגם נעלמו עם השנים. החיים זרמו, צבא, אהבה, נשואים ילדים כמו לכולנו, עומס החיים והזרם מאצבעותיי פסק.

ברכות ימי ההולדת התרבו ולא באה לנפשי יותר כתיבה. הייתי כמו "בלי מילים".

2-מתי שבו אליך המילים, האם הייתה סיבה לכך?

לפני כ- 30 שנה במשרדי, ניצבה לפני מכונת הכתיבה הידנית, היו שעות חופשיות (לא עמוסות בעבודה) "החלפנו" מבטים בינינו. ואצבעותיי החלו לרקוד, לקחתי דף נייר חלק גלגלתיו במכונת הכתיבה בגלגלת, סתם דף לבן, חשבתי לי מה אספר? החלו לפרוץ מתוכי סיפורי ילדות אנקדוטות על ימי קיבוץ שהיו בעבר כאשר הכול היה אחרת. סיפורים אלה שמרתי. אחד מהם התפרסם באתר בשם "כך היינו" (חלק א') שהוא רק הראשון מתוך מספר סיפורים שנכתבו. ושוב שקטה נשמתי וכלאה רגשותיי. החיים המשיכו בשלהם וסחפו אותי עִמם.

כאשר הצטרפתי לפייס החילותי לקרוא יצירות של משוררים ולהגיב. התפרץ הזרם והסכר נפתח.

בתחילה בתגובותיי ולשירים ולכתבים, בהם שמתי אל לבי שחלקם חרוז בחרוזים. לאחר מכן "פרצו" השירים שאני כותבת. יש לי לאן להתקדם אבל "חזרו לי המילים".

3-בשירך "כייף לי," את מביעה את הנאתך המרובה מלהיות סבתא. עד כמה התפקיד הזה ממלא אותך, ספרי על כך.

כייף להיות סבתא, זה כמו להיות אמא בלי חובות. לצערי חלק מנכדי גר רחוק ואני רואה אותם מעט מדי לטעמי. כאשר כולנו נפגשים בדירתי הקטנה צפוף כאן אבל גם נעים וחמים, לראות את הילדים מתחברים לקבוצה אחת למשפחה, מעלה תפילה שיישאר כך לעד, דבר זה גורם לי אושר רב. מקווה שימשיך כך עד סוף כל הימים. פתאום לא אכפת הבלגן, החשוב הוא, הביחד המשפחתי.

4-"מאיפה זה בא," הוא שיר הנוגע בחריזה שגם העלינו לבמת הדיון. מה דעתך על חריזה ומתי היא נכונה ונוחה בעיניך.

אני חושבת שהחריזה חשובה לקצב וניגון השיר. אני אוהבת לחרוז, בדרך כלל החרוזים "נופלים" לאצבעותיי מאליהם. אבל, את רעיון השיר אני לא משנה אם אין לי חרוז באמתחת. לאחרונה יצא לי לכתוב כמה שירים ללא חרוזים ואני מרוצה הם לגמרי.

5-"כאשר תבוא," הוא שיר הנוגע בכמיהה לאהבה. נגעי בכמיהה זו.

אני מעדיפה על שאלה זו לענות בשירי.

כמיהה/ גליה א.א.

9/2015

כמהה אני אליך

כמו למים זכים מפעפעים

לרעות בשדות ירק הבר

המחכים לגשמים הטובים

בהם לא עבר חריש זר

אותם לא זרעו מעולם

כמהה לצבעים הכבושים

תחת ידי הצייר

מעורב בכחול שמיים

בחוּם האדמה

הירוק, הזהוב, הצהוב

צבעי הקשת בענן

כי תבוא, ותפרה כמיהתי.

כמהה לַאוויר הזה הרטוב

לריח הירוק בהתחדשותו

לאדמה הרטובה הרוויה

לנשום אותך, איתך ביחד

לאחר ליל הסערה

כַּרוח המתדפק על חלוני

בקול שריקתו,

הברקים יחשמלו את הלילה

הרעמים ירעימו את השקט

להתעורר לבוקר רטוּב

לַיחד, לְיום משותף,

גם של המחר, וזה שיבוא אחריו.

לגשם הזה שיבוא.

6-ספרי על עצמך, קורותיך.

הורי נפגשו ברוסיה אימי רוסיה ואבי פולני (לאחר שהשתחרר מהגולק – אסיר במחנה עבודת פרך בסיביר), הגיעו לקיבוץ מפולין והתיישבו בגבעת ברנר, הייתי אז בת ארבע וחצי שנים. מאז אני כאן בקיבוץ גבעת ברנר. כפי שכתבתי בתשובותיי בהתחלה עשיתי את המסלול הרגיל לאזרח במדינה, בצבא שרתתי כמורה בבית ספר לילדים, באשקלון שנה ראשונה, שנה שנייה באילת. לִמדתי כיתות ה' ו' חשבון, ועוד משהו שלא זוכרת מה זה היה.

בקיבוץ פגשתי את בעלי ז"ל שמוצאו ספרדי/מרוקאי. שנינו היינו בתורנות בחדר האוכל ומשם פרחה האהבה. יש לי שלושה ילדים מקסימים. וששה נכדים נהדרים (שיתווספו בקרוב). אוטוטו אני בת שבעים לא מרגישה כך. החיים עוברים מהר מדי. ואני מרגישה צעירה בעלת מרץ. פה ושם עייפה מעט, מי לא?

לצערי, התאלמנתי לפני כשנה וחצי, גם על כך כתבתי שיר באתר בשם: "חשה אותך".

7-מה היית לוקחת אתך לאי בודד?

לאי בודד הייתי לוקחת איתי את ספר התנ"ך. זו לא קלישאה. קודם כול, יש בו הרבה עמודים זאת אומרת, שלא יגמר מהר. ומלבד זאת בספר זה יש בו הכול, אהבה שנאה, עונשים וגמולים, סיפורים ודימויים והעיקר לא משעמם אף פעם. אותו אני אוהבת מכל ספר אחר, תמיד אפשר לפרשו קצת אחרת...

8-כיצד זה לחיות בקיבוץ?

לחיות בקיבוץ זה לחיות קצת בחממה. האנשים כאן יותר מוגנים. אנחנו קבוצה די סגורה. כעת כאשר רוב הקיבוצים הופרטו וגם גבעת ברנר, חיינו דומים מאוד לחיים העורבנים. הכול מתנהל כאן על תשלום בכסף, על שווה ערך כספי. מִשרות ההנהלה במכרזים. לפי כישרון והתאמה או החלטת רוב בעלי זכות ההצבעה. יש עוד כמה נושאים העומדים עדיין על עזרה הדדית קצת דומה לעזרה שמעניקות הרשויות המקומיות עם הקלות נוספות מסיימות. היינו אוכלוסיה מצומצמת רובינו הכרנו אחד את השני היטב, (או כך חשבנו) מתעניינים בקורות האחד של השני (מרכלים). בינתיים הצטרפה אלינו שכונה קהילתית בשם שהודבק להם שכונת "הדקלים" על שם מספר דקלים שעדיין עומדים שם ולא הורדו לכבוד בניית השכונה. מספר האנשים שם כמעט זהה למספר החברים בקיבוץ, התערבבו בנו, ואנחנו כבר לא כל כך מכירים מי זה מי ומאיפה. בעיקר אלה מהאוכלוסייה הבוגרת שאין לה קשר עם ילדים. תושבי השכונה הולכים ונהפכים לכוח המוביל את חוקותינו, ולעתים קרובות יש חילוקי דעות בינינו.

בעבר, בזמני כילדה, הילדים שכנו בבתי הילדים, ישנו, למדנו, התקלחנו, בגדינו כובסו במכבסת הקיבוץ ובמחסן תוקנו הבגדים, קופלו וסודרו לתאי הילדים לפי שמותינו. בבגדים התהלכנו שבוע שלם, היו בגדי בוקר ובגדי ערב, לא כמו היום לובשים, במראה מסתכלים, לא מתחשק נזרק הבגד לערימת הכביסה של אמא.

את הורינו ביקרנו לכשעתיים שלוש כל יום בשעות אחר הצהריים. בשעה שמונה בערב יכולתם לראות שיירות של הורים וילדיהם עולים לבתי הילדים להשכיבם לישון שם. נשאר שומר בבית הילדים להרגיע את הילדים עד שירדמו. השומר/ת לפעמים היה עצבני, ולא היה נעים בכלל. אח"כ הלך לביתו לשון עם בן זוגו ואנחנו הילדים נשארנו לבד בבית הגדול.

הייתה שומרת לילה שעוברת לבדוק מה שלום הילדים, בהמשך סידורו רמקול מחובר לחדר שמירת שומרות הלילה לשמוע אם אחד הילדים בוכה ובאיזה בית. מן סידור התרעה כזה כמו בבתי חולים. רוב הזמן טיגנו בחדר שומרות הלילה צ'יפס וחביתות, ואירחו בנים ששנתם "נדדה".

כבר מגיל שלוש וחצי ארבע בשעות אחר הצהריים, אפשר היה לראות את שיירות הילדים ההולכים מהפעוטונים, לבתי ההורים לבד או בקבוצות, לפי שכונות המגורים. כל ילד נשא בידיו דלי ים כזה קטן צבעוני. ובו פרי או שניים תוספת עבורו לארוחת הערב בבית ההורים. אנחנו הילדים קיבלנו את ארוחותינו בבתי הילדים עד גיל הכיתות הנמוכות בשעה מוקדמת. אחר כך הצטרפנו לאכול בבתי ההורים או בחדר האכילה.

בכיתה ו' ז' הפרידו בין הבנים לבנות במקלחות, (עד אז התקלחנו ביחד ועל הכול היתה אחראית המטפלת שבדקה אם התקלחנו ולפעמים גם סיבנה אותנו). באותו היום בו חלה ההפרדה התחילו הצצות הבנים וההצקות. רק אתמול התקלחנו יחד, היום כבר היתה משימה להציץ למקלחת הבנות. הבנים המציאו המצאות שונות כדי להצליח לראות משהו מהבנות המתקלחות, בנו פריסקופים, פרצו חלונות שברו מנעולים. היו רעיונות של הסתתרות במקלחת. אנחנו הבנות חיפשנו דרכים כיצד להסתתר ולהסתיר ש"לא יראו לנו" מה שראו רק אתמול. אלה היו ימים שלא זוכרת אותם כחוויות יפות.

אני עדיין עובדת בחצי משרה במשרד העסקים של הקיבוץ. ומאוד נהנית. משתדלת לשמור על משרה זו. כול הזמן חושבת שאם אפסיק לעבוד אתחיל לחפש מחלות.

9-מה הזיכרון הראשון שלך?

יש לי הרבה זיכרונות ראשוניים, יכולתי לכתוב, חווית ילדות, מבית ההורים, מהסיפורים שכתבתי, מחיי החטיבה בקיבוץ, הצבא, האהבות שהיו, מלידת ילדי, נכדי, המון זיכרונות הם זיכרונות ראשוניים עבורי כל אחד בנפרד הוא ראשוני. אבל בחרתי להעלות כאן שני זיכרונות הנוגעים לכולנו כאן במדינה.

הזיכרון הראשון הוא הקשבת המשפחה וחברים מוזמנים לרדיו הגדול שהיה בבתנו בפולין לתוצאות ההצבעה באומות המאוחדות להקמת המדינה. YES, NO, המתח היה רב, למרות שהייתי כה קטנה אני זוכרת זאת היטב, קלטתי שזה משהו מיוחד, היסטורי, היה המון מתח באויר.

הזיכרון השני הוא כאשר הגיעה האוניה שבה עלינו ארצה "פרוטיאה" מראה אורות חיפה המנצנצים על הגבעות מסביב הנמל. משום מה בת ארבע וחצי הביא לי מראה זה הרגשה של התעלות. כול הצבעים האלה כול יופי צבעוניות האורות בגבעות מסביב "יושב" עדיין בדמיוני.

10-לעיתים את מתבוננת בדברים קטנים בדרך נהדרת, מבחינה בהם וכותבת עליהם. כתבי על מקרה פרטי אחד ומיוחד, שהיווה מושא להשראה עבורך.

כמעט כל מה שאני כותבת בא מחוויות פרטיות קטנות, לא דברים מיוחדים "בשמים", בזמן האחרון הייתי עסוקה עם פציעתה של אימי והרבה מזמני ישבתי לידה וכך ביום גשום אחד כתבתי את השיר: "מול חלון חדר אימי" כשאני מתבוננת דרך החלון באיתני הטבע המתנודדים בחוץ.

11-איך שיר נולד אצלך?

שיר נולד אצלי מהגיג פשוט, ממחשבה חולפת, מריח, מראה עיניים, או מזיכרון. כול דבר יכול להאיר אצלי רגש של 'בואי נכתוב על זה'. והרבה מאוד השפעה מפסוקי התנ"ך ש"רצים" אצלי הרבה בראש. אני מאוד אוהבת את סיפורי המקרא ויש לפסוקים מקום נכבד בכתיבתי. הנכון שלא העליתי הרבה שירים מאלה לאתר וזה בעיקר מחשש לפגוע בקדושה או לטעות בפרוש.

12-מהו מקום הכתיבה האהוב עליך, בבית, בחצר? היכן.

אני נוהגת לכתוב בעיקר בחדר עבודתי, במחשב. קל לי יותר לכתוב בוורד. למחוק לחדש, להעתיק, להשוות, לשמור. אבל, לא פעם תתפשו אותי יושבת בצד הדרך, על ספסל, או בפינה איזה שהיא, אפילו בבית המרקחת מוציאה את בלוק הכתיבה שלי וכותבת. המקום הכי הזוי זאת הכתיבה במיטה כאשר אני מתעוררת מאיזה חלום, מחשבה מרפרפת, ואו מקרין הרדיו שלמראשותיי. בכל מקום הבלוק מלווה אותי. המרגיז אותי שדווקא במיטה בתוך החלום כאשר אני כותבת את היפים בשיריי למחרת בבוקר אני לא מבינה מה כתבתי הכול ג'בריש. הכתיבה יכולה להיות משפט או מילה, ומסביבן אני בונה את השיר שהתנגן לי בראש או שיר שלם מושלם.

13-איזה טיפוס את יום או לילה, גם בהקשר לכתיבה עצמה.

אני בעיקר כותבת בלילה לפני השעות הקטנות. אבל גם קורה שקמה בריצה בשעות הקטנות מהמיטה לכתוב כדי שלא אשכח משהו שמתנגן לי בראש, כדי שאזכור. כפי שאמרתי קודם, ראיונות באים לי בכל מקום ובכול השעות ואני מקבלת זאת בשמחה. לפעמים באים לי שני שירים שונים, אחד ליד השני ולעתים הראש ריק. כמה שאני חושבת על נושא לכתוב המושא הולך ומתרחק ממני. ופתאום שיר "קופץ" בכוח החוצה.

השיר הראשון שכתבתי (לא פורסם) צץ כאשר התקלחתי. כול הזמן חששתי שאשכח. הוא היה זה שפרץ את הדרך לשירים הבאים. כאצבע הילד ההולנדי בסכר שלא הצליח לעצור את זרם המים הפורצים.

14-מה מרגש אותך במיוחד?

במיוחד מרגשים אותי עד דמעות מצבים שגורמים לי להתרגשות נפשית, כמו סיפור טוב, סרט, אהבה ומצבי רוך. אני יכולה להתרגש ממבט עיניים של מישהו, דאגה, עד כדי התמלאות לבי בבכי.

15-מה מעציב אותך.

מעציבה אותי כול התעללות, צחוק רע על בני אדם וחיות. צער ובכי של הזולת.

כאשר למישהו רע אני ישר משתתפת. קל מאוד להעציב אותי, וגם לשמח אותי.

16-מהם הקונפליקטים בחייך.

הקונפליקטים שלי הם הכן והלא, הטוב והרע, היפה והמכוער. אני ממש סובלת כאשר אני נוכחת שלמישהו נעשה עוול. וניצבת לא פעם בבעיה כיצד ומה ואיך להגיב.

הפוליטיקה עבורי היא קונפליקט אחד גדול, יש דברים שאני מסכימה בשתי ידי עם דרך הימין, ויש הרבה דברים שאני לגמרי בשמאל.

17-כיצד את מתמודדת עמם, כטיפ שנוכל לקחת גם אנו לדרך חיינו.

הדרך שלי להתמודד אם דברים היא בדרך כלל לתת לעניינים לעבור כך שהתרגזויות שונות מאבדות מערכן. כאשר אין לי ברירה לדעתי, אני ניגשת לעובי הקורה ומשתדלת להעיר בשקט וברוח טובה. לפעמים מעבירה דברים להתבדחות. או בוחרת בדרך האסרטיביות. ולפעמים "משלמת" על כך.

בעצמי אני מחפשת דרך.

18-מהי העונה האהובה עליך ומדוע.

האביב היא העונה האהובה עלי כאשר הכול פורח, ההתחדשות. יש באוויר ריח מיוחד וחג בפסח בפתח.

19-המוות חוזר אצלך כמוטיב, כתבי עליו.

לצערי בזמן האחרון שנה וחצי, חוויתי את מותו של בעלי, שנפטר ממחלת לב-ריאות וסרטן מאוד קשה, הרגשתי כאילו אני מתה בכל יום ויום, שעה שעה. צער הילדים (48, 46, 41) והשמירה ליד מיטתו שברו את ליבי וליבנו. מצב בריאותה של אימי אשר חשבתי שהיא לא תצלח את היום. ומות אבי מאותה מחלה שנפטר בעלי לפני 27 שנים, אני חסרה אותו מאוד. אני לא יכולה להתעלם מזה. המוות חלק מחיי. המוות חלק מחיי כולנו.

חמשת השירים האהובים ביותר על גליה אזולאי

השירים האהובים עלי שהתפרסמו באתר (קשתה עלי הבחירה, ובוודאי שלא הצלחתי ממש, מבקשת סליחה מכל השירים האחרים) ואולי הם לא אלה שהקוראים דווקא אהבו, הבחירה שלי קשורה לקשר האישי שלי לשיר.

נפתחו עלי השמים/ גליה א.א.

6.6.2015

נפתחו עלי שמים קודרים

לא בעבים,

לא באהבות

ברוחות.

התמלאה הארץ באבק ערפלי,

מילאה את נשמתי.

סגרתי את חלונות בֵּיתִי

הגפתי את נשמתי

ונשרו עלי זכרונות

אהבתי

ולא עוד.

שנת שמיטה/ גליה א.א.

נכתב בהשפעת שירי לאה גולדברג, משירי "סוף הדרך"

4/8/2015

הלכתי לטייל בשדה הפתוח

חשבתי ,

קשה ההליכה בין התלמים

רק אתמול עברתי כאן

בריצת צעידה

היום הדרך שלי חרושה

מוכנה לזריעה לאחר

שנת שמיטה.

לא מרגישה את השנים

אבל כל שנה הם חוגגים

לא מוותרים, מזכירים,

כולם שמחים

ואני נשארתי

באותו הגיל, צעירה,

לא גדלתי אפילו בשנה.

הם חוגגים

אני לא יודעת, חוגגים מה.

הנה תלמים שוב חוזרים

כמו מימי קידמת הימים

דבר לא השתנה בליבי

והשדה מחכה לזריעה חדשה.

לאחר שנת שמיטה.

חשה אותך/ גליה א.א.

19.8.2015

נכנסתי למיטתי הסתורה

המזרן שקע תחת משקל גופי

לא אעיף מבט לצד המיטה השני,

אבדוק האם הכול מסודר להשכמה

לא אסתכל לצד המיטה השני

יודעת אני המזרן שם ישר לא שקוע

הסדין מתוח בגומי, התופס פינותיו

הכריות נפוחות, הציפה מכורבלת

רק סביבי.

הוא עדיין לא בא אהוב ליבי,

האם אחכה לו? או תיפול עלי תרדמה

לכשיכנס הביתה על קצות האצבעות

ישכב לצידי, ימשוך את גופי לגופו,

יעטפני בריחו, וימלמל: את ישנה?

ואני, כבר לא. ידו מחבקת את חזי

המיטה שקעה בצד השני, הציפה

כבר לא מכורבלת סביבי,

עטופה אני ביד אהובי, נשיקות קטנות

נושכות את צווארי, אני חמה ורכה

מפויסת, נופלת עלי התנומה,

תשני אהובתי הוא אומר,

אני המלאך השומר.

אני חשה אותו, והוא לא איתי,

הוא ישן לבדו, תחת

המצבה, שבניתי עבורו.

הצופית באה לבקר/ גליה א.א

‏25/10/2015

במעופה באה לבקר

צבעיה מבריקים מבהיקים

בצבעי הטורקיז ירוקים, סגולים, כחולים

כולה בוהקת מרפרפת

קטנטנה יפיפייה נהדרת.

כנפיה מהירות מאין כמותן

מכות במהירות כרוח איתן.

נשארת מרחפת במקום

מטרתה צוף פרח הרימון

מלקטת מלקלקת במקור ארוך לשון.

צדה חרקים קטנטנים לרוב

מפזרת אבקנים לכל, ברחוב.

באה לבקרני לחלון, כה קטנה

פלא, מפלאי הבריאה.

במבט לאחור/ גליה א.א

‏19/01/2016

אשת לוט הביטה לאחור

והפכה לנציב מלח.

כאשר אני מסתכלת לאחור

שבילים רבים מתפתלים

מאחורי ונפגשים בי:

שבילי ינקותי, שבילי ילדותי,

שבילי נעורים, שבילי בגרות,

הורות, ושבילי הזדקנות.

כל שביל ושביל מוביל אלי

כולם יחדיו נטועים בי.

לכל אחד סיפורים משלו

כשערותיה של מדוזה הרומית

יוצאים מקשר מתפצל מהווית

הולדתי ומתחברים בי לעת הזו.

לא הפכתי לנציב עתיק מתפורר

אך לאט לאט נחלשת

לא מתכחשת, כי אני האדם

לא נודדת כחול על שפת הים

השבילים מתחספסים נסדקים

מתערבבים זה בזה מתמלאים

מהמורות זיכרון, רק הפסגות

נזכרות.

רוצה להפכם לאלסטיים מתמתחים

כי שבילי מתמלאים בדברים חדשים.

ובמבט לאחור זו רק אמצע הדרך.

חזרה ליצירות
יצוא ל-Word יצוא ל-Word שלח לחבר שלח לחבר גרסה להדפסה גרסה להדפסה

 

  פתח תגובות / אודי גלבמן 11/2/2016 [ מס' תגובות : 1]
    / גליה אזולאי 12/2/2016
  פתח תגובות גליה יקרה, / יום טוב צבי 12/2/2016 [ מס' תגובות : 3]
    / גליה אזולאי 12/2/2016
    קשר מיוחד במינו! שמח כל כך להכיר אותך. שבת נהדרת גליה יקרה. / יום טוב צבי 13/2/2016
    / גליה אזולאי 14/2/2016
  פתח תגובות זרקור נפלא ומרגש / גלי צבי-ויס 12/2/2016 [ מס' תגובות : 4]
    / גליה אזולאי 12/2/2016
    / גלי צבי-ויס 12/2/2016
    / גליה אזולאי 14/2/2016
    / גלי צבי-ויס 14/2/2016
  פתח תגובות / נורית ליברמן 12/2/2016 [ מס' תגובות : 1]
    / גליה אזולאי 12/2/2016
  פתח תגובות גליה בזרקוק הכרתי עוד חלקים מאישיותך הרבגונית / אילה בכור 12/2/2016 [ מס' תגובות : 1]
    / גליה אזולאי 12/2/2016
  פתח תגובות היה לי עונג להצטרף אל חוויותייך. זרקור נהדר. תודה על חלון שפתחת לעולמך, גליה יקרה. / יקיר (יקי) דסא© 12/2/2016 [ מס' תגובות : 1]
    / גליה אזולאי 12/2/2016
  פתח תגובות אשה חמה וסבתא גאה. כותבת מרגש ותמשיכי ככה . בהצלחה. / רחלי ג. 13/2/2016 [ מס' תגובות : 1]
    / גליה אזולאי 13/2/2016
  פתח תגובות גליה היקרה / אהובה קליין 14/2/2016 [ מס' תגובות : 1]
    / גליה אזולאי 15/2/2016
  פתח תגובות גליה יקרה אשוב להגיב / viki.s 16/2/2016 [ מס' תגובות : 1]
    / גליה אזולאי 20/2/2016
  פתח תגובות גליה יקרה ריגשת מאוד בזרקור / viki.s 20/2/2016 [ מס' תגובות : 1]
    / גליה אזולאי 20/2/2016
  ללא תגובות ריתקת אותי, חברה טובה, הורשמתי רבות מעברך העשיר ובחלקו גם מאושר, מבטי מופנה לגליה האחרת לגליה כספר עתיר דפים ותחנות, עוד נדבר. / נסים פרנקו 15/5/2016
  ללא תגובות גליה - נפלא - קראתי את הכל ואהבתי כל כך - שבת טובה / אביה 25/6/2016
כל היצירות סיפורים שירים ראיונות תחרות מאמרים הודעות אתיקה יוצרים במת דיון פטפטת
בניית אתרים בניית אתרים Media4u | חנות אינטרנטית