שירים

בעין הזויה



קראתי לו עץ, אך ענפיו שלווים

למרות רוח וסערה.

חשבתי אולי בא הקץ, והוא בשלו.

קראתי לרוח להזיז את הקווים,

זו שאספה את עיניי, בהזיה,

למקומות אחרים רחוקים.

 

אני הולך, בתוך חשיכת המציאות,

הצללים והאורות ניקבו בי אשליה.

בבואי למשש החומות, המאירות את הראות,

חיכיתי לרגע, למראה התליה.

התליה שתלויה בטעות המראה,

מראת האשליות שהלמה בעיני הפגועה.

 

עדיין מחכה לעץ,

לאוושת ענפיו, הברורים מאליו.

רק הקיץ הלם בי בחום חולשותיו,

דחה את הקץ של מאור עיניו,

המתין לשנה הבאה,

כנר לרגליו.

 

כך ארבעים שנה ויציאת העם מגולה,

העץ בער, נקרא סנה במדבר,

ואז הנס המוביל למקום הנכון,

פרץ לפתע, אז נפל דבר.

זה התגלה לראשונה בעין מפוקחת, במדבר.

במדבר האין אונים, בן העצים,

וענפיו השלווים, אז הכל עבר.

תגובות

גלי צבי-ויס / אוושת ענפיו / 25/02/2016 07:02
נורית ליברמן / בעין הזיה מביט על עץ ש / 25/02/2016 13:07