אודות האתר אודות גלי מן התקשורת תקנון האתר
גלי צבי-ויס
דף הבית
גלי צבי-ויס
דוא"ל:
סיסמה:
שכחת?  הרשמה
כרגע באתר 141 יוצרים
חיפוש
זכר
תאריך לידה: 10/5/1989
תודה וסליחה לכל מי שקורא את השטויות שלי...
E-Mail:
תאריך כניסה אחרון:
25/08/2020 21:58:56

 
נושא: אומר פו הדב .  

 

העלתה לדיון:
נורית ליברמן.
 
 

במת הדיון פתוחה להצעות החברים.

שאלות נפוצות>>

"דרך המילים"
הוא אתר מארח.
גלי צבי ויס ו/או
ההנהלה הטכנית 
של "דרך המילים",
אינם אחראים על
תמונות המועלות
לאתר ומוגנות
בזכויות יוצרים
ועל כל קנין
רוחני אחר.
העלאת היצירות
והתמונות באחריות
היוצר/ת בלבד.
חזרה ליצירות
חייו של סרגיי - אביב אריאל סיפורים (8/5/2016-21:02) 602 צפו ביצירה משתמשים רשומים צפו ביצירה

כשסרגיי בוגדאנוביץ' סטראשנקו היה עובד בישראל הוא היה מקלל ומעשן כמו אסיר. איש לא ידע מה אותו צאצא-קוזקים פראי עשה שם ואיך מצא את עצמו מגיע לארץ הקודש היישר מחור התחת של כדור הארץ, דרום אוקראינה.

כשהיה מסיים את עבודתו החלומית (לפי השקפתו), היה נכנס לדוש קטן במקום העבודה שלו ועושה מקלחת מלאה עם סבון, יוצא נקי וצח כשלג ולובש בגדי חתן שהיו מקופלים כל העת בארון מיוחד בסדר מופתי, יוצא מהעבודה נקי ומבושם, ובמראהו כולו אומר כבוד.

חזותו הייתה גדולה, סטיראוטיפית, מפחידה, וכל כולו הוא בתכלית הפשטות דוב.

כל אחד סביבו היה חוטף ממנו קללות וחפצים מעופפים גם בלאו-הכי, אך אוי לו לאותו אדם שהיה מעצבן אותו באמת. קשה היה לדמיין מה יקרה לאותו מסכן שיגע בארון שלו או יתקרב לעמדת העבודה שלו, שנחשבה בעיניו לסוג של מקדש-עבודה פרולטרי.

מהדבקות שלו בעבודה יעילה ומקודשת, מוקף בצברים בזויים וחייתיים, נראה היה שהוא פשוט טוב מדי לסביבה הזאת, ואולי לעולם הזה.

הוא היה מאמין בדבקות אמיתית ותמימה בעבודה והיה חסיד של תורת הקבלה הקומוניסטית. במקדש שלו הוא היה מסור לעבודתו ככהן גדול ביום כיפור.

 

יום אחד, הגיע למקום צעיר אווילי וטמא שביקש להתפרנס בעמל כפיו ושאל את עצמו באיזה אופן אפשר יהיה להתקרב לסרגיי מבלי לקבל "חיבוק". למעשה, הוא פשוט קיווה לממן את אחד מאותם צעצועים אלקטרוניים שבני דורו החומרניים כל כך אהבו.

 

מספר שבועות לאחר מכן, כשהורשה הילדון המפונק להכנס לראשונה לעמדת העבודה של סרגיי, הוא רעד בכל גופו ותהה אם יהא עליו לחלוץ את נעליו.

במשך אותם שבועות הוא היה מסתובב סביב עמדתו של סטראשנקו ועושה את עבודתו כשהוא חרד לנפשו, אך מוכרח להתקרב בכל זאת. על הילד מוכה הגורל היה לעבוד כמה שיותר על-מנת להראות יעיל, מה גם שאותו פרא קוזקי עורר את סקרנותו במיוחד.

שמם הוא היה לראות את אותם האאוטסיידרים שהיו מגיעים לעיתים למקום ונכנסים היישר לעזרה הפנימית במקדשו של סרגיי באופן מיידי, והיו נאלצים לברוח על נפשם בבהלה כשסרגיי רדף אותם ללא רחמים עד לפאתי הרחוב... מה תמימים הם אותם בני-אנוש ילודי אשה שחשבו שהם ראויים לכך!

 

כשהילד השטחי הצליח סופסוף במשימה והוזמן פנימה לעזור (לאחר שלא עורר את חמתו של הדב אף פעם אחת במשך יותר מחודשיים וספג ממנו פחות מעשרים קללות וחמשה חפצים ביום), הוא נכנס פנימה לראשונה. מה נפלא היה המקום מבפנים! כבר הספיק לשכוח מהצעצועים הטיפשים שחלם עליהם והחל לשקול ברצינות להמיר את דתו. הוא ראה שם את הפסל של אלת-העבודה הקומוניסטית, ושאל את עצמו אם הוא בכלל ראוי לעמוד מולה.

בעבודתו שם חש את הלחץ וכובד האחריות שבעבודה כה חשובה, אותה הרגיש לא ראוי לבצע וחרד לנפשו מעצם היותו זר הקרב לקודשים.

כשזכה לעבוד עם החבר סטראשנקו, נוכח בהדרגה לגלות דברים מוזרים בקשר אליו: מבוגר מימי הגאנגסטרים של גורבאצ'וב, סטראשנקו היה נראה אדם פשוט ביותר, ילד מופרע ממדינה מתפרקת שהחל לעבוד כפועל ולהתייצב לעת זקנה. אך כעת, העוזר הצעיר נתקל בתופעות משונות: בפעם אחת בה סרגיי זעם במיוחד על אחת המכונות, נדמה היה שעבר באויר כמעין אור סגול, והמכונה נשרפה. במקרה אחר הוא קילל את אחת מהמכונות בשפת האם שלו, והיא הסתדרה מעצמה באותו הרגע. נראה שהדבקות התמימה שלו בתורת העבודה סיגלה לו טהרה מסוג מטאפיזי. לילד פשוט נראה שסרגיי שייך לעולם עליון יותר.

 

לאחר תקופה של עבודה במקום הזוי ובעייתי כזה, הגיע הצעיר חסר היכולת לעבודה בבוקר אחד, עייף אחרי לילה חסר שינה, ומעט חולה, והחל לעבוד עם סרגיי כמדי יום. הוא הרגיש מסוחרר וחלש וקיווה להשלים את יום העבודה שלו כשהוא יוצא ידי חובתו, אז יוכל סופסוף לנוח ולטפל בעצמו אחרי יום קשה שכזה, ולהתקרב עוד קצת אל קניית הצעצוע המטומטם שחלם עליו, למרות שכבר הפסיק להתלהב מאותם שעשועים אימפריאליסטיים.

 

במקום עבד גם סאגר, הפועל הערבי שהרבה לחייך לכולם ולהשמיץ את האסלאם הקיצוני. תמיד הוא קרא לעצמו "ליברלי", והלקוחות פשוט העריצו אותו. הפועלים האחרים, אמנם, תמהו על הרגליו המשונים, כמו שהיה מתלונן על כאבי בטן ונעלם לכמה דקות חמש פעמים בכל יום.

 

באותו בוקר הגיע סאגר לעבודה והילד האומלל חייך לו כמדי בוקר, אך סאגר לא חייך בחזרה כמדי יום: הוא החזיק סכין-קצבים והחל להסתער לכל כיוון כשהוא דוקר אנשים וצועק סיסמאות בערבית.

סרגיי התעלם כהרגלו מכל דבר שקורה מחוץ לעמדת העבודה שלו, באדישות הדכאונית האופיינית לו.

הילד התחבא מתחת לשולחן, מסוחרר, עייף וחולה, כשסאגר התפרע עם הסכין שלו. אך כשסאגר הליברלי הרס את המדף הפרטי של סרגיי בארון העובדים, ואף הגדיל לעשות ונכנס לעזרה של סרגיי כשהוא פוגם במכונות, הילד ראה מבעד לשולחן דבר מתמיה, כשהוא מסוחרר ורואה במטושטש מעייפות וחרדה: סרגיי התרומם באוויר מזעם, סאגר נשרף ונכרך כליל ברגע אחד, כשסרגיי הוסיף להגביה מעלה מעלה ועלה בסערה השמימה.  

 

 

 

חזרה ליצירות
יצוא ל-Word יצוא ל-Word שלח לחבר שלח לחבר גרסה להדפסה גרסה להדפסה

 

  פתח תגובות בתכלית הפשטות דוב / גלי צבי-ויס 9/5/2016 [ מס' תגובות : 2]
    זאת הסתכלות מאוד מדויקת, תודה :) / אביב אריאל 9/5/2016
    תודה רבה לך, סיפור עמוק ומרתק. המשך יום נעים. / גלי צבי-ויס 9/5/2016
  ללא תגובות סיפור מצויין / שי?! 16/5/2016
כל היצירות סיפורים שירים ראיונות תחרות מאמרים הודעות אתיקה יוצרים במת דיון פטפטת
בניית אתרים בניית אתרים Media4u | חנות אינטרנטית