סיפורים

טיסת לילה לפריז

אולם הנוסעים היוצאים בנתב"ג היה מלא מפה לפה בשעת אחר צהרים מאוחרת של ה-20 באוגוסט 1978. אנשים נכנסו ויצאו מחנויות הדיוטי-פרי ובידיהם שקיות גדושות מוצרים שנקנו ללא מס. כמה צעירי חב"ד הקימו דוכן מאולתר והציעו לעוברים והשבים להניח תפילין ולומר את תפילת הדרך. ההיענות הייתה דלה.

לפתע נשמעה הודעה ברמקול: " זוהי הודעה לנוסעי אל-על בטיסה 535 לפריז, מסיבות בלתי צפויות חל עיכוב בעליה למטוס. חברת אל על מבקשת מכם להישאר באולם הנוסעים ולחכות לעדכונים נוספים".

מהומה קטנה התחוללה ליד שער העלייה  לטיסה. אנשים, שקודם לכן הביטו זה בזה כאילו היו שקופים, החלו לפתע לדבר זה עם זה. חלק הפריחו לחלל האוויר השערות שונות ומשונות לגבי הסיבות לעיכוב. אחרים סתם התרעמו על אי הנוחות. ג'ינג'י אחד הודיע בכעס, לכל מי שהיה מוכן לשמוע, שיש לו טיסת המשך לסקנדינביה והוא ידרוש פיצוי מאל-על אם יפסיד אותה.

בעלי ואני הבטנו זה בעיני זו וכמעט בו זמנית אמרנו: "אני מקווה שלא נתחיל את ההרפתקה שלנו ברגל שמאל!" שני הילדים שלנו, בני תשע וחמש, לא התרגשו כלל מן ההמולה שמסביבם והמשיכו לשחק בקלפי הטאקי שלהם.

את המזוודות כבר מסרנו ובידינו היו רק שני תיקי יד ושני שקים שבהם היו ארוזות שמיכות החורף שלנו.

 

עמדנו לצאת לשליחות חינוכית בפריז. חתמנו על חוזה עבודה לשנה בבית הספר הישראלי. לא היה חסר לנו דבר בארץ. הייתה לנו דירה נאה ומסודרת, ללא חובות. לבעלי הייתה משרת הוראה טובה בתיכון סמוך. אני לקחתי פסק זמן ארוך מן ההוראה ועבדתי במשרה חלקית כספרנית בתיכון. הילדים היו מסודרים בבית הספר ובגן.

שנה קודם לכן יצאנו בפעם הראשונה לחו"ל. סיירנו עם קבוצה בארצות סקנדינביה ואנגליה ואחר כך הארכנו את הטיול בעוד שבוע שאותו בילינו לבדנו בפריז. זה היה שבוע קסום שבמהלכו התאהבנו בעיר היפהפייה.

כעבור שנה ראה בעלי מודעה בעיתון על חיפוש זוג מורים לבית הספר הישראלי בפריז והרגיש שיד הגורל מכוונת זאת. בהתלהבות רבה שכנע אותי שזוהי ההזדמנות שלנו. עברנו את כל הריאיונות והתדרוכים ועשינו את הסידורים הדרושים, כולל השכרת דירתנו לשנה.

ההורים נתנו לנו את ברכת הדרך. למרות שהייתי בת יחידה והורי היו קשורים מאוד אלינו ואל הילדים, לא ניסו לעמוד בדרכנו. החינוך שקבלו בצעירותם הקנה להם הערצה לתרבות צרפת והם שמחו שגם אנו נספוג משהו ממנה. הקרובים והחברים נתקנאו בנו במקצת על ההזדמנות שנפלה בחלקנו לגור באחת הערים היפות והמתוירות בעולם. הם הבטיחו לבא לבקרנו ולנצל את הכנסת האורחים שלנו שתחסוך להם תשלום למלון יקר.

 

לאחר שעה קלה שוב נשמעה הודעה: "נוסעי אל על בטיסה 535 לפריז, לצערנו עדיין לא ידוע מועד ההמראה. אתם מוזמנים לכריכים ושתייה קלה שיוגשו לכם על ידי דיילי החברה ליד שער העלייה למטוס".

הנוסעים הממורמרים פנו בכעס אל הדייל והדיילת הצעירים שהתייצבו לחלוקת הכיבוד, אך אלה שמרו על ארשת פנים אדיבה והסבירו בקול שקט שאינם יודעים דבר על הסיבות לעיכוב ועל מועד ההמראה הצפוי.

לאחר האכילה חשו הילדים עייפות והצענו להם להשתרע על השקים עם השמיכות. הם אכן עשו זאת וכעבור דקות אחדות נרדמו. התבוננתי בפניהם השלוות וחסרות הדאגה וקנאתי בהם. מחשבות שונות התרוצצו במוחי והשיחות ששמעתי סביבי רק הוסיפו עוד מתח.

לפתע נפוצה שמועה שהייתה התקפת מחבלים על דיילת אל-על בלונדון וזוהי הסיבה לעיכוב בהמראה. המתח גבר. אנשים שוחחו זה עם זה בקולות נרגשים. לא הייתה כל אפשרות לוודא את נכונות השמועה והיא אכן זרעה פחד בלבבות, כדרכן של שמועות מסוג זה.

בשעה עשר הופיעו שוב זוג הדיילים החביבים עם קפה ועוגיות ובפיהם הבשורה שתוך זמן קצר נמריא. בסופו של דבר עלינו על המטוס בחצות. את הילדים המנומנמים נאלצנו לשאת על הידיים ודייל צעיר עזר לנו עם השקים.

במהלך הטיסה עדיין דברו הנוסעים על הסיבות לעיכוב. אחת הדיילות אכן אישרה, למי ששאל אותה, שדיילת אל-על נפצעה קשה בלונדון. הידיעה עשתה לה מיד כנפיים במטוס הצפוף.

נחתנו בשדה התעופה אורלי בסביבות שש בבוקר. היה זה בוקר יום ראשון אפור וקר. איש לא בא לקבל את פנינו בשדה התעופה. העמסנו את כל הציוד שלנו על מונית ומסרנו לנהג את כתובת האכסניה הצמודה לבית הספר הישראלי שבה היינו אמורים להשתכן בימים הראשונים לשהותנו בעיר.

הכבישים היו כמעט ריקים והגענו במהירות לרובע יוקרתי ושקט. לעינינו נגלו שדרות רחבות של עצי ערמון שצבעי זהב ואדמדם של שלכת כבר צבעו את עליהם. מדרכות רחבות, בתים בעלי קומות אחדות, ללא מרפסות, בעלי חזות שקטה ומכובדת.

ההמולה הקלה שהקמנו ליד שער הכניסה לאכסניה הוציאה אלינו את מנהלת המקום. פניה היו חמורות סבר ודיבורה קצר וענייני. היא הורתה לנו להניח את חפצינו בכניסה וללכת בעקבותיה למסעדה שבה נקבל ארוחת בוקר. ירדנו בגרם מדרגות מפותל שהוביל אל פרוזדור צר וארוך וממנו אל מרתף הבניין.כאן  הייתה ממוקמת המסעדה. ריח חזק של צנימים שזה עתה נקלו הכה באפי ועורר את מיצי הקיבה שלי.

במסעדה ישבו כתריסר אנשים, חלקם חבושי כיפות, ואכלו. הם העיפו בנו מבט סתמי והמשיכו בענייניהם. המנהלת הושיבה אותנו בשולחן נפרד ודחקה בנו לאכול מן הצנימים החמים אותם הביא לנו צעיר חגור סינר לבן. הוא העמיד לפנינו צלוחיות של חמאה וריבה והזדרז גם למזוג  קפה חם בספלים גדולים.

כך החלה עבורנו תקופה יפה של ארבע שנים מעניינות וגדושות חוויות בעיר האורות.

תגובות