היפה והחנון 2

"ירינו כמו משוגעים. הרגנו אולי מאה איש. הם שכבו בשדה מול השמיים הפתוחים. הדם נטף מהם כמו מים. הזבובים כבר התחילו לעופף מעליהם. היו שם נשים גברים, זקנים וילדים. הבטתי באיזו ילדה עם צמות שהייתה זרוקה על הארץ, לידה בובה, שתיהן מתות. האטימות שלי קצת התבקעה. חשבתי לעצמי- איך נהיינו כאלה.

אחר כך שלחנו את מי שנשאר במשאיות אל מעבר לקווים. זהו הם כבר לא היו שם. עוד אזור הפך למטוהר.

אינני יודע אם הייתה הצדקה להתנפלות ולהרג של כל כך הרבה ערבים. רושם קשה עשתה עלי ריצת הנשים עם הילדים שברחו בבהלה מן הכפר השליו. מעניין שדווקא אנשי השומר הצעיר, הדוגלים ביחסי שכנים טובים, הם הקיצוניים והם ששחטו והרגו.

נכנסנו לכפר אחר בגליל, ניגשנו אל בית המוכת'אר עות'מאן - עות'מאן נמנה עם ידידינו ובזמן שנכנסו אליו הביתה, הוא התחנן שיעזבו אותו בשקט וישאירו אותו בחיים. 'עשרים שנים אני ידיד שלכם, תמיד חייתי אתכם ביחסים טובים ועזרנו אחד לשני. היינו ככה כמו אחים.

אמרו לו אל תדאג, צא רק החוצה, וכשהיה בדלת, ירו בו כדור בראש. אחר כך המעשה הזה זעזע אותי עד היסוד. מאין האכזריות הזאת ליהודים? מאיפה לקחנו את זה?"

זה לא מה שלמדנו בבית הספר, זה לא מגש הכסף, זה לא הכרזת העצמאות ללא הבדל דת גזע ומין, זה הכושלרברברבאק של המדינה הכובשת והמזדיינת בתחת הזאת, של מפקיעי האדמות בשיח' מוניס, בסומייל, ביפו, בחיריה, בעין כרם ובקטמון של ירושלים. היא קיללה, היא צעקה (מזל שהיא הייתה לבד בבית) כשסיימה לקרוא את הקטע הזה ביומן, שהיה בעצם מחברת ישנה עם כריכה חומה מאוד דקה ועם דפים של שורות קצת צהובים. היו עוד הרבה קטעים אבל המצפון שלה לא נתן לה לקרוא אותם. הם בטח היו יותר קשים. ראבק, אני חזקה, אני יודעת שאני אכבר חזקה, אבל מה שאני קוראת לא מחזק, הקטעים הראשונים האלה מחלישים מוסרית. ידוע היה לה שהמדינה הזאת הוקמה על חורבות של מאות כפרים פלסטינים שהיושבים בהם גורשו אל מעבר לגבולות ומצאו את עצמם במחנות פליטים. מצד שני היא הרגישה הקלה על זה שלסבא אברום היו ייסורי מצפון על המעשים האיומים שעשה יחד עם חבריו.

אז אבא אמר שהצד השני פתח נגדנו במלחמה מאוד קשה ושמלחמת 48 הייתה מלחמה מלוכלכת ושהצבא שלנו לא היה מאורגן ושמיליציות ניהלו את המלחמה ושיחסית לעמים אחרים אנחנו היינו עדינים יותר. נו אז מה, אמרה טל, חשבנו שיש לנו מחויבות להיות מוסריים יותר. שלא ייתכן שנהיה כאלה רוצחים.

אבא השיב לה שאנחנו חיים בג'ונגל איום ונורא וקצת התנהגנו כמו בג'ונגל. אז טל ענתה שהיא חייבת לומר שדווקא בגלל שהעם היהודי ג'ונגל ואת הנורא והאיום ביות,ר אז צריכים להיות הכי בסדר עם האחרים.

אבא הסכים איתה ואמר שבגלל זה צריכים לסיים את הכיבוש, בשביל שיהיה צודק יותר. אבל אז היא סייגה ואמרה שצריך לתת פיצוי בשטח על חשבון 48.

אז נחיה על ראש של סיכה? אמר אבא

ממילא אנחנו ראש של סיכה, היא ענתה.

עורך הדין גרשוני תחב ראש של סיכה לקובץ הדפים על מנת להדק אותם ועשה את עצמו מעיין במסמכים שהיו על השולחן שלו אבל למעשה הביט בטל שבחרה ללבוש את הבגדים הכי זרוקים שיש במלתחה שלה, היא ראתה איך העיניים הזקנות שלו יוצאות מהחורים כשראה את הציצי שלה. אבל מיד העביר את המבט הזקן והממזר שלו אל אבא שלה שלבש חליפה ועניבה. עורך הדין גרשוני היה חבר של סבא אברום בפלמ"ח. מי יודע, חשבה לעצמה, כל גיבורי תש"ח הקדושים האלה, היו רוצחים וטובחים כמו שסבא מתאר. למה בכלל להנציח אותם באנדרטאות? הרי כל אחד מהם עשה פשעי מלחמה איומים ונוראיים. למה לקדש את המוות, תקדשו את האהבה.

גרשוני מסר בקול מאופק עם שמץ של מבטא פולני כי בצוואה של סבא אברום נקבע כי אבא שלה שהיה הבן היחיד מקבל את הדירה ויכול להוריש אותה לבת היחידה שלו, כלומר לטל. אבא הסכים או יותר נכון העדיף למסור את הדירה לטל. וככה בגיל שמונה עשרה הייתה לטל דירה משלה בנווה אביבים, הדירה של סבא אברום, בגיל שהרבה צעירים רק ישנים בחדר משלהם וחולמים על דיור עם שותפים או דיור להשכרה (אחרי שיעשו שלוש שנים צבא) נראה היה שבעומק של הלב שלו רצה שלטל תהיה פינה משלה. שבה היא תוכל לבטא את העצמאות שלה מבלי לבלבל את המוח יותר מידי.