סיפורים

אין יותר שמות בעולם / מוקדש ללבנה חכים

אין יותר שמות בעולם

 

ערב קיץ חם. רונה ומיכל יושבות על חוף הים ושותות קולה קרה מבקבוקי זכוכית.  רונה מוציאה מתיקה מרשמלו ונוגסת בממתק. מיכל שולפת מכיסה מצית ונוטלת מידה של רונה רכיכת מרשמלו, אוחזת אותה בקצה התחתון שלה, מסובבת את גלגל השיניים במצית, מניחה לאבחת האש הפורצת להתייצב, מקרבת את הרכיכה ללהבה ואוחזת בה עד שהאש כמעט ולוחכת את אצבעותיה ואז היא זורקת אותה לחול.  היא נוטלת עוד רצועה ורודה מרונה ותוקעת קצה אחד שלה בפתח בקבוק השתייה, ואת הקצה השני הנשמט רפה באוויר היא מדליקה במצית. תפיחה שחורה הולכת ומתגבהת מתוך כרסה של הרכיכה הנאכלת באש תוך שהיא פושטת ולובשת, בכל הזמן שהיא בוערת, צורות חדשות ובועות של קצף מבעבעות ממנה. ריח המרשמלו השרוף מתעבה באוויר, ריח חריף וסמיך והוא חודר לנחיריהן והן מתבשמות בו, ולאט לאט הכל מתעמעם מולן ועיניהן נעצמות, וכשהן פוקחות אותן, הן מוצאות את עצמן עומדות ומביטות בשקיעה, והיא יפה כמו שכתוב בשירים, כדור השמש הכתום טבול עד כדי שמינית גודלו במים, לאט לאט הוא שוקע בתוכם,  ורונה אומרת: "אני יודעת מה אנחנו צריכות עכשיו לעשות." "מה?" שואלת מיכל, ורונה עונה: "אנחנו צריכות להיכנס למים ולהשיג את השמש." הן נכנסות לים, בועטות במים הרדודים בתחילה הדרך, ממשיכות לשעוט פנימה, המים כבר מגיעים עד למותניהן, ואז הן נעמדות אחת מול השנייה, כל אחת מחדירה שתי כפות ידיים וחופנת בהן מים ומתיזה על רעותה, והן מנסות להתחמק מפגיעת המים, וההתחמקויות והפגיעות גורמות להן לצחוק ולהצטמרר, והן ממשיכות להיכנס פנימה מנסות להשיג את השמש ההולכת ונבלעת בבטן הים. רונה מביטה לרגע אחורה ואומרת: "שמת לב מיכל שאנחנו לבד פה. אין אף אחד חוץ מאתנו לא בחוף ולא במים." היא מתקרבת למיכל ומקיפה אותה בידיה ומושכת אותה אליה, ומיכל נצמדת אליה ואומרת: "בוודאי. לא יכול להיות מישהו אחר בנוסף אלינו," ורונה שואלת: "למה?" ומיכל עונה: "כי אין יותר שמות בכל עולם, יש רק רונה ומיכל."

 

תגובות