פוסטים

התמונה


התמונה

מאת שרה סגל

 

אילו ידעתי את שאירע לרבקה, אחותו הצעירה, בת ה-19 של אבא, הייתי מבינה מדוע הוא נועץ מדי ערב את מבטו, מביט נוכחה, אינו יכול להעתיק עיניו מתצלומה הקבוע תמיד לנגד עיניו על קיר סלון דירתנו. רבקה; שיערה השחור, חצוי בשביל בצדו, מעטר את צווארה הארוך.  עיניה שקד, עצב ניכר בהם. מעצמות לחייה הגבוהות ניכרת רצינות ונחישות. על מצחה, מסורקת בקפידה, מסתלסלת קבוצת שיער גלי. מבטה נוגה.

 אבא, עיניו כחולות כעומק האוקיינוס, צל נופל עליהן. לחלוחית ממלאת אותם.   צבעם כהה הולך ומתערפל. מסך נופל עליהם. מעולם לא ראיתי זוג עיניים כה כחולות ההולכות, הולכות, והופכות שחורות - שריריי פניו אינם זעים הכאב מאבן אותם. שערו השחור שמוט על מצחו. אזניו כרויות כאילו עדיין חוסה ביער חושש מנאצי העלול לגלותו.

המושבה מגדיאל, ערב חורף 1960 ואני בת 14.  בחוץ דופק הברד על תריסי האזבסט – ה"תריסול" של מרפסת סלון דירתנו.  אוטובוס של "אגד" פורץ בחריקת בלמים למפרץ התחנה שמולנו נושא עמו סילון מים עכורים המתנקזים, נגרים במהירות, אל המרזבים.  תחת גגון הפח של התחנה עומדים הנוסעים רטובים, מצונפים זה אל גופו של זה, מטרותיהם נוטפות מים, מעילי הגשם הצהובים, עשויים בד גומי עבה, מגוננים עליהם מפני הקור החודר לעצמותיהם.

 בבית רכון אבא לעבר תנור הנפט מתכרבל בחום להבותיו.  בקצהו מתוחה רשת ברזל מעליה עולה ריחם וקול פצפוצם של ערמונים חמים כקולם של אפרוחים הבוקעים מקליפתם.  כל אחד נוקב חור בליבי. מבלי להפנות אלי את מבטו מגיש לי אבא את הפרי הלוהט החורך את אצבעותיי וצורב בליבי את רגשות הרחמים שאני חשה כלפיו. 

אבא לבוש בגדי חאקי מאובקים.  בכיסיו ובקפלי                                                                   מכנסיו מצטברים שבבי חיטה ודגנים, מטבעות הכסף הקטן בכיסו מלאים שיירי תבואה.  בכל מקום שהוא עובר הוא משאיר אחריו טביעות כתמי אבק. 

אני לא אוהבת את מראהו של אבא.  בגדי החאקי שלו אינם נראים כמדי החאקי של משה, אביה של שולה, שעל כתפיו מתנוססים דרגות קצין תותחנים בצה"ל.  הייתי רוצה לפחות לראות את אבא בלבוש השרד של שלום, אביה של חברתי מרים.  חולצתו תמיד לבנה, צווארונה מעומלן.  שלום הוא פקיד בסניף הדואר המקומי.  הכול נראה לי מכובד ועדיף על האבק העוטף את גופו של אבא כשהוא חוזר עייף, עיניו כבויות, מעבודתו במחסן האספקה למספוא שבבעלותו במושבה מגדיאל.

בכל בבוקר, בדרכו לעבודה, הוא עולה על אופניו, נועץ מקל כביסה בשול השמאלי של מכנסיו על מנת שלא יתקע בדוושות האופן.  במחסן המספוא נערמים השקים זה גבי זה:  גרגרי שיבולות, חיטה, שעורה, דורה, חרובים גרוסים, זרעים ודגנים שונים.  גופו שפוף מכובד שקי התבואה שהוא נושא על גבו.  הוא מחדיר דוקרן אל כל שק בתורו ובודק את תכולתו.  אחר כך הוא מעלה את השקים על מריצה ושופך את תוכנם לתלולית אליה, בעזרת עת חפירה, הוא מערבל את התערובת, עורם אותה למרקחת ושופך את תכולתה לתוך שקים ממוינים בנפרד, מוכנים לשיווקם בין משקי העזר של חקלאי הסביבה.  על משא זה נערם גם סבל שש שנות השואה, האובדן והשכול.

אך פעם זה היה אחרת.  פעם בעיירה ויסוקי מזובייצקי -  Wysokie Mazowickie שבצפון מזרח פולין הייתה בבעלות משפחתנו תחנת קמח. הכפריים הפולנים נהגו להביא אל התחנה את גרגרי השיבולות והדגנים לטחינה.  המפעל המשפחתי סיפק גם את הקמח לאפיית הלחם לכל חבל מזורה.  גלגלי הטחנה סיפקו גם את כוח החשמל לכל כפרי ועיירות הסביבה.  באותם ימים הייתה משפחתנו העשירה שבמשפחות המחוז.  מקומנו בקהילה היה נכבד.  גם כשסגרו הנאצים את כל יהודי העיירות שבסביבה לבין כתליו של הגטו, הושארה משפחת סגל באחוזתה כדי לספק את הצרכים החיוניים ששימשו גם את הנאצים.  אילו ראיתיו אז היה ליבי מתמלא גאווה.

לאט מעתיק אבא את מבטו לעברי ואומר:  "שרה, את דומה לה.  כשאני מביט בך דמותה עולה לנגד עיני.  אחותי רבקה כאן בת 20 בלבד נספתה בידי הנאצים".  זה היה רגע נדיר.  הרגשתי שאולי אחרי כל השנים ששתק הוא מוכן לפתוח את סגור ליבו בפני.  התרגשתי ולא ידעתי במה להתחיל? מה לשאול?  רציתי לדעת הכול.

 

תגובות

גלי צבי-ויס / את דומה לה / 28/09/2017 07:16
יום טוב צבי / נושאת גנים / 28/09/2017 08:21