אודות האתר אודות גלי מן התקשורת תקנון האתר
גלי צבי-ויס
דף הבית
גלי צבי-ויס
דוא"ל:
סיסמה:
שכחת?  הרשמה
כרגע באתר 118 יוצרים
חיפוש
זכר
תאריך לידה: 5/12/1983
תקציר עיקרי: חולה על ספרים, נופי הארץ, נס קפה ושינה עד מאוחר בבקרים גשומים וחורפיים. מחזיק בדעה שחלומות הם לפעמים המקור הטוב ביותר לסיפורים... גם אם הם גובלים בביזאריות.כתיבה עבורי היא הנאה, יעוד ולפעמים אקסטזה שאין כדוגמתה: אמברוזיה של המילה הכתובה.אז שיהיה בתיאבון.
E-Mail:
ICQ:
491121731
אזור מגורים: חדרה
תאריך כניסה אחרון:
11/11/2019 06:14:14

נושא: ג'זף אוקונור.

 
העלתה לדיון:
נורית ליברמן.

 

במת הדיון פתוחה להצעות החברים.

שאלות נפוצות>>

"דרך המילים"
הוא אתר מארח.
גלי צבי ויס ו/או
ההנהלה הטכנית 
של "דרך המילים",
אינם אחראים על
תמונות המועלות
לאתר ומוגנות
בזכויות יוצרים
ועל כל קנין
רוחני אחר.
העלאת היצירות
והתמונות באחריות
היוצר/ת בלבד.
חזרה ליצירות
שברי המראה - אלון אשתר סיפורים (12/7/2018-09:37) 345 צפו ביצירה משתמשים רשומים צפו ביצירה


 

אף אחד לא ידע למה אודליה החלה לשים על עצמה שברי מראה. בעצם, אף אחד לא ידע עליה הרבה, נקודה. היא הייתה שקטה תמיד, עם עיניים שלא הביעו דבר, שפתיים מלאות וכתפיים מכונסות. היא הייתה קופאית בסופרמרקט. לא היו לה חברים לעבודה. היא תמיד אכלה לבד, מאחורי הקופה שלה, קוראת מתוך ספר כיס קטן ברוסית. אי אפשר היה להבין אם זו מחאה חברתית, שרידים מתחפושת פורים, או שפשוט השתחרר לה בורג במוח. הדעת נטתה לאפשרות האחרונה.

     בהתחלה היא שמה חתיכה אחת על פרק היד, כמו תכשיט ביזארי. ההשערה הייתה שהיא הידקה אותה עם מדבקה, או אפילו דבק מגע. היא תמיד הייתה מוזרה ואנטי-חברותית, אז אף אחד לא שאל אותה למה זה. אבל ההתלחשויות בין הקופאיות החלו כבר באותו היום, חוקרות ושוקלות את צורת המראה, גודלה ומיקומה. רינה מקופה 4 חשבה שזה מסוכן ושהיא יכולה לחתוך את עצמה. חדווה מקופה 7 אמרה בקול נמוך ורווי עונג חשאי שהיא שמעה שהיא כבר חתכה את עצמה פעם, עם סכין שף, ושהצילו אותה ברגע האחרון ממש. היא שמעה את זה ממקור מוסמך ביותר, הוסיפה.

     העניין שלהן בה היה דועך, מן הסתם, אלא שכעבור שבוע הופיעה חתיכת מראה  נוספת, הפעם על כתף שמאל, כאילו זו כומתה משונה. אנשים החלו לזקור גבות. שאלו אותה, בעדינות וכלאחר-יד-לכאורה (ניתן היה לראות את הסקרנות הבוערת שלהם), אבל אודליה לא טרחה לזכות אותן במבט, לא כל שכן בתשובה. היא המשיכה להעביר מוצרים דרך הברקוד, שהמשיך להשמיע את הקול האלקטרוני האחיד שלו כמו פועל צייתן להחריד. מנהלת הסניף ביקרה אצלה, מתיישבת על המסוע כמו חברמנית (משהו שלמדה בקורס לניהול שעברה לפני שנה) ושאלה בעדינות מה כל העניין ואם היא לא חושבת שזה קצת מוזר. היא לא רדתה בה, כי אודליה הייתה עובדת מצטיינת שאף פעם לא נעדרה מהעבודה ואף פעם לא מתחה את ההפסקה שלה מעבר לנדרש. לכן היה חשוב לנהוג בעדינות.

     אבל אודליה לא ענתה, רק הרכינה את ראשה כאילו אינה רוצה לראות את המנהלת מכל וכל. המנהלת הרפתה לבסוף, אבל ביקשה ממנה "להרגיע קצת עם העניינים." אודליה לא זיכתה אותה במענה.

     כעבור שבוע הופיעה עוד חתיכת מראה. הפעם על עורפה, מעט מתחת לשערה האסוף בקוקו. ואז עוד אחת. ועוד אחת. ועוד אחת. רנא משירות לקוחות תהתה כמה מראות היא שברה בשביל זה, ורינה מקופה 4 אמרה לה שלא תהיה טיפשה, בטח הכל הגיע מאותה המראה. יהיו לה עכשיו שבע שנים של מזל רע, אמרה רנא בקול מנבא רעות.

     בהתחלה אנשים היו סקרנים, להוטים לסנסציות. המנהלת בחרה בתבונה לא להורות על אודליה להסיר את החתיכות תכף ומיד, כי הלקוחות צבאו על הקופה שלה בתקווה לחזות במו עיניהם בתמהונית השתקנית. ועל הדרך, הם גם מילאו את העגלה שלהם בחטיפים ומגבונים ומחבתות וירקות וביצים ושימורים ודברים שהם לא באמת צריכים, רק כדי שיהיה להם תירוץ נאות. הבית תמיד מרוויח.

      אבל אט אט החלו לזרום גם תלונות. ביקורות זועמות. אישה אחת התלוננה על חוסר היגיינה. סכנה מרסיסים שאולי ינשרו לתוך הקבלה ולתוך האוכל שהיא קונה. האם הסופרמרקט מעסיק אנשים ששפיותם מוטלת בספק? המנהלת מצאה את עצמה במצב עדין ומסובך.

     וכמו להכעיס, אודליה המשיכה לצבור פיסות מראה על עוד חלקים בגופה, אדישה לתלונות ובקשות. עתה כולה הייתה מכוסה בשברים, כל גופה, מדיה, פניה, נעליה נעלמו מאחורי התלבושת החדשה שבחרה לעצמה. היא קרקשה ורחשה מהפיסות המשתפשפות אלו באלו, כעין איש פח שיצא מספר. זה היה מצחיק במובן מסוים, אלא שעמיתותיה לעבודה היו מאוד רחוקות מלצחוק.

     היא בטוח מטורפת, אמרה חדווה מקופה 7. והיא תגרום למשרד הבריאות לסגור את המקום. חייבים לעשות משהו.

     לפטר אותה, זה מה שצריך לעשות, רטנה רינה מקופה 4. אם למנהלת יהיו ביצים, זאת אומרת.

     המצב החמיר והלך. עתה כל מי שהביט באודליה ראה תמונה שלו-עצמו משתקפת אליו. תמונה משונה, חסרת פרופורציות. ראשים שנחתכו לשניים-שלושה חלקים. צלקות שגדלו כמו מחלה מתפשטת, בטן שגדלה והייתה לכרס בולטת, פנים חלקים שהתארכו וחשפו קמטים ועור שמנוני. עיניים מבהילות. קרחות ענקיות. כולם החלו להתרעם, ולא חסכו במילים, וגם החלו להרים את הקול. המכירות החלו לצנוח. אנשים הדירו רגליהם מהסופרמרקט. לא רק בגלל חששם מרסיסי זכוכית במוצרים שהם קונים. הם ראו את עצמם משתקפים בה, ולא אהבו את מה שראו. דרשו לפטר אותה מיד או לפחות להכריח אותה להסיר את המהתלה הזו, שעברה כבר כל גבול, ויפה שעה אחת קודם. היא סירבה באותה צורה שבה הגיבה לכל זה עד כה – בשתיקה עקשנית.

     חייבים לגמור עם זה, חשבו הקופאיות.

     כל מה שידעו היה שהיא גרה בדירת חדר עלובה בקומה שנייה. ושהיא רווקה. בלי כלב, בלי חתול, בלי ילד לא רצוי מסטוץ אקראי. מי ישכב איתה, מלמלה חדווה. רנא גיחכה. המילים היחידות שהייתה אומרת אודליה היו לעצמה. משפטים כמו "מה זה הדפק הזה" או "תגמרי ואז תיגמרי." עכשיו אפילו את זה היא לא אמרה. כאילו התנתקה מהעולם לגמרי.

     הם חיכו לה אחרי העבודה. מגרש החנייה היה ריק. השמש דעכה מאחורי גגות הבניינים. צרצרים החלו לשיר. צינת הלילה פשטה ברחובות כמו מגיפה.

     היא הלכה לבדה לעבר המכונית הקטנה שלה, יד שניה מאובקת, כל פיסותיה מקרקשות מעדנות.

     המנהלת לא זכרה לאחר מעשה מי הייתה הראשונה להניף את האגרוף. היא רק זכרה שאחר כך היה קשה מאוד להפסיק. מילים לא עזרו, תחנונים לא עזרו, איומים לא עזרו. המנהלת ראתה את עצמה על אודליה – מיוזעת, פרועת שיער, מבוהלת – ולא יכלה להמשיך ולראות את זה יותר. היא ניפצה את הפיסה באגרוף קשה, חזק. אודליה מעדה לאחור, ידיה מורמות להגן על פניה.

     עד מהרה כל שאר הקופאיות – אפילו רנא, שבסתר ליבה חיבבה את אודליה וחשבה שהיא די יפה – הצטרפו אל המנהלת, מכים ומרסקים את אשת-המראה, שקטים להחריד למעט נשיפות קולניות וקריאות "אה!" שניכר בהן ניצוץ של עונג מגונה, מיני כמעט. כאילו זהו איזה טקס סודי שנועד להחזיר את העולם לתקנו. אודליה נפלה, שבורה כולה, מייללת חרש, והם בעטו בה, בעטו ובעטו עד שכל שברי המראה הפכו לרסיסים זעירים בגודל של גרגרי חול. היא שכבה שם על גבה, למרגלות מכוניתה הקטנה, חורים מדממים פעורים בגופה. ראשה היה נטוי הצידה וזרועותיה פרושות כאילו בייאוש מוחלט.

     אולי פצועה קשה. אולי אפילו מתה. הן נרתעו, מבוהלות פתאום, נמנעות מלהביט זו בזו. מישהי החליטה להתקשר באנונימיות למגן דוד אדום. הן נמלטו לבתיהם ביחידות, חפויות ראש אך מלאות הקלה. הכל נגמר. האישה המטורללת לא תמשיך להטריד אותן כעת, אחרי שהראו לה ממה הן עשויות באמת.

     המנהלת חזרה הביתה ושטפה את ידיה בשירותים, חומקת מבעלה שרבץ מול הטלוויזיה ומבנה שהיה שקוע במחשב שלו. בעלה שאל בקול ער למחצה מה עם ארוחת הערב. הוא קיווה לפריטטה עם טוסט.

     המנהלת לא ענתה. היא פשטה את חולצתה, שכמה רסיסים נותרו דבוקים אליה, ואז גילתה סדקים בכף ידה הימנית. היא מיהרה למראה ומצאה עוד סדקים – לא שריטות מדממות, כפי שחשבה בתחילה, כי אם יותר דומה לקיר ישן הזקוק לצביעה מחדש, המתפשטים גם על זרועה, פניה, צווארה.

     בעלה קרא לה שוב, חסר סבלנות הפעם. היא ניסתה לענות, אבל קולה נאלם, גווע, כאילו זכוכית גרוסה תקועה בגרונה.


חזרה ליצירות
יצוא ל-Word יצוא ל-Word שלח לחבר שלח לחבר גרסה להדפסה גרסה להדפסה

 

  ללא תגובות השתקפות / גלי צבי-ויס 12/7/2018
  ללא תגובות כמו תכשיט ביזארי / יום טוב צבי 12/7/2018
  ללא תגובות / גליה אזולאי 13/7/2018
  ללא תגובות אשמח לקבל ממך שיר או סיפור לדף הבית. / גלי צבי-ויס 14/7/2018
כל היצירות סיפורים שירים ראיונות תחרות מאמרים הודעות אתיקה יוצרים במת דיון פטפטת
בניית אתרים בניית אתרים Media4u | חנות אינטרנטית