אודות האתר אודות גלי מן התקשורת תקנון האתר
גלי צבי-ויס
דף הבית
גלי צבי-ויס
דוא"ל:
סיסמה:
שכחת?  הרשמה
כרגע באתר 123 יוצרים
חיפוש
זכר
תאריך לידה: 22/6/1955
אחרי הרבה מאוד שנים, החלטתי לצאת מהארון ולהתחיל לכתוב. אני מקווה שתאהבו את מילותי, אבל אם לא, אל תזרקו עלי ביצים סרוחות ועגבניות רקובות - יש לי מספיק מהם. אם תרצו לזרוק משהו, אז אולי מלפפונים ובצל בכדי שאוכל להשלים סלט לארוחת בוקר. בסיפורי תוכלו לגלות דברים מוזרים כגון איך להוליד בשלושה חודשים או איך להיות אישה. תוכלו גם ללמוד איך לעשות סקס. או שתוכלו ללמוד איך לזהות חייזר-בקיצור, תוכלו ללמוד על הרבה נושאים מאוד לא שימושיים.
תאריך כניסה אחרון:
20/12/2018 16:31:04

נושא: הר האמת.

 
העלתה לדיון:
נורית ליברמן.

 

במת הדיון פתוחה להצעות החברים.

שאלות נפוצות>>

"דרך המילים"
הוא אתר מארח.
גלי צבי ויס ו/או
ההנהלה הטכנית 
של "דרך המילים",
אינם אחראים על
תמונות המועלות
לאתר ומוגנות
בזכויות יוצרים
ועל כל קנין
רוחני אחר.
העלאת היצירות
והתמונות באחריות
היוצר/ת בלבד.
חזרה ליצירות
לאן נוסעים? - jakuper סיפורים (20/12/2018-16:36) 632 צפו ביצירה משתמשים רשומים צפו ביצירה

האוטובוס מספר תשע התקרב לתחנה. במקום שמיועד לו הוא עצר, אבל הדלתות לא נפתחו. הצצתי פנימה וראיתי אנשים, כולל הנהג, מדברים על משהו. היה נראה כאילו הם מתווכחים. דפקתי עם פרקי האצבעות על זכוכית הדלת, אבל כנראה שאף אחד לא שמע כי הויכוח בפנים המשיך. דפקתי שוב, הפעם עם הרגל.

 

דלתות האוטובוס נפתחו לאט, בחוסר רצון מובהק. העדפתי לחשוב שזה לא בגללי, אלא כי צירי הדלתות מזמן לא ראו שימון. העליתי את רגלי הימנית על המדרגה השנייה ושאלתי את הנהג מה קרה.

 

"אנחנו לא בטוחים שרוצים לקחת אותך." הוא ענה באדיבות שיכולה איכשהו להסתדר עם משפט כזה.

 

אני מצידי עניתי לו – בעצם לא באמת, כי ממתי פתיחה וסגירה של הפה נחשבים לתשובה? הרגשתי ששום מחשבה על מענה הגיוני לא מצליחה להתגבש במוחי. כמובן שהייתי יכול כרגיל להגיד משהו גם בלי לחשוב, אבל גם על כך שום מחשבה לא עלתה בראשי. עמדתי שם ובהיתי אל תוך האוטובוס, כאשר כל המילים שלי נשארו בתוכי.

 

הנהג ראה את חוסר שוויון הנפש שלי וחייך. "תראה, אין כאן שום דבר אישי. פשוט חלק מהאנשים חושבים שאתה תפריע בנסיעה שלנו."

"למה?" השאלה הצליחה לחדור מבעד מסך כמעט בלתי חדיר של חוסר הבנה.

"בוא נגיד כך, לאן אתה צריך?"

"לויצמן באיזור הרבנות." עניתי, אבל מחשבותיי היו אי-שם במקום אחר.

"נו, אז הם צדקו. זה לא בדרך."

"רגע, אתם לא קו תשע?"

"תלוי. מי שואל?"

"אני. מה זאת אומרת? למה אתה שואל אותי? מה זה קשור 'מי שואל'?"

"או, אני שם לב שאתה גם מדבר יותר מדי. לא, אתה לגמרי לא מתאים לנו." הנהג פנה ללחוץ על הכפתור סגירת דלת.

 

אני לא ויתרתי ולא ירדתי. הנהג השלים את כוונותיו והדלת נסגרה לי על הרגל. הוא לא שם לב לכך והתחיל לזוז. צעקתי "עצור."

 

הוא שמע ובלם. אבל לא פתח דלת. "תפתח." עם היד נתתי מכה על הזכוכית.

"מה פתאום! אמרתי לך, אתה לא מתאים לנו."

"בסדר, אבל תן לי להוציא את הרגל." לא, אני עוד לא הייתי מוכן לוותר, פשוט החלטתי לנסות משהו אחר.

 

הנהג לא הבין את כוונתי האמיתית ופתח את הדלת. אני גלשתי פנימה במהירות. בגלל שלא הצלחתי לעלות עם שתי רגליי על כל המדרגות, מעדתי ונחתי על ברכי על רצפת האוטובוס.

 

"תקום, זה לא יעזור אם תעמוד על ברכיים. אנחנו לא ניקח אותך."

"אבל למה, אני לא מבין. ואני לא עומד על ברכים – אני נפלתי כאשר עליתי בגללך."

"אתה לא עלית בגללי. עלית כי רצית למרות שאמרתי לא."

"לא משנה. רק תסביר למה אתה לא נותן לי להיכנס לאוטובוס."

"כי אתה לא מתאים לנו בתור נוסע."

"איך זה אפשרי? כולם מתאימים להיות נוסעים."

"אולי באוטובוס אחר. אבל אצלנו לא."

"מה זאת אומרת אצלכם?"

"אצלנו, באוטובוס הדמוקרטי."

"מה?" הרגשתי שהלסת התחתונה שלי נשארה להיות שמוטה בגמר השאלה. הרמתי אותה עם יד כאשר הנהג החליט להמשיך לדבר.

 

"אתה גם חירש."

"מה?" הלסת שלי שוב לא הצליחה לעלות אחרי השאלה. הפעם לא טרחתי להרימה.

"חירש. אז הנה עוד סיבה למה אתה לא מתאים לנו."

 

שלחתי פקודה ללסת שלי להתחיל לזוז והוצאתי: "אני לא חירש. אני רק פשוט לא מבין על מה אתה מדבר."

"גם טיפש. ועוד חשבת שתיסע איתנו!"

"אני גם לא טיפש. אני באמת לא מבין מה זה אוטובוס דמוקרטי. אין דבר כזה. אני פשוט לא מבין אותך."

"אהה, זה. האוטובוס הדמוקרטי זה אוטובוס שכל הנוסעים בו מתנהגים בו לפי כללי הדמוקרטיה."

 

הנהג חשב שזה מספיק, אבר אחרי שאני המשכתי לבהות בו בחוסר הבנה, המשיך.

"תראה, אצלנו באוטובוס כולם מחליטים לאן נוסעים, מי נוסע ומי מסיע."

 

לא מצאתי אצלי כוח לדבר, להראות פליאה או לעשות משהו חוץ מלהמשיך לבהות בו.

"אנחנו מחליטים לאן נסע. אחרי כל תחנה שעוצרים, יש הצבעה לאיזו תחנה הבאה נוסעים. למשל, כרגע חזרנו מיהוד כי היו לנו חמישה אנשים שרצו לשם ואחרים היו עייפים מדי ולא הצביעו. חוץ מזה, אנו מצביעים גם על כל נוסע שיעלה או לא לאוטובוס. ולכן אנחנו הצבענו נגדך."

"אבל למה? ומה זה מחליטים דמוקרטית מי יסיע?"

"אין לנו נהג כמו שזה מקובל באוטובוסים רגילים. אצלנו הנוסעים בוחרים את הנהג. והצבענו נגדך כי אתה לא נראה לנו."

"אבל למה?"

"אני לא מבין. כאשר בבחירות לראשות הממשלה נבחר מישהו, אחרי הבחירות אתה שואל 'למה'?"

"קודם כל כן, ובכול מקרה, לראשות ראש הממשלה גם אני בוחר. אבל פה לא בחרתי אם לקבל אותי בתור הנוסע או לא. אולי, לו הייתי מצביע, הייתי מצליח לעבור."

 

הנהג גירד בעורפו.

"האמת שכן. ההצבעה נפלה בגלל שהיה תיקו וסיכמנו שבמקרה כזה נחשב את זה להצבעת נגד."

"אז בואו נצביע יחד אתי."

"אבל אתה עוד לא הנוסע שלנו."

"אבל אם הייתי נוסע שלכם, אז הייתי עובר בהצבעה להיות הנוסע שלכם, לא?" קמתי מברכיי והתקדמי אל פנים האוטובוס, מזיז בכוח את יד הנהג שניסה לעצור אותי.

 

בפעם הראשונה לנהג לא היה מה לענות לי. הוא קם על רגליו ונכנס לעומק האוטובוס, בדרך אומר לכולם: "לא הצלחתי בתפקידי בתור הנהג ואני מסיר את מועמדותי."

 

מיד אחרי זה כולם קפצו על רגליהם והתחילו לדבר ולצעוק באותו זמן. בלי שיסבירו לי, הבנתי שבחירות לנהג התחילו. התחלתי גם אני לצעוק, לא משהו מיוחד, סתם קרעי מילים, כדי לא להיות שונה מאחרים.

 

אחרי דקה או שתיים – ברעש כזה מי יכול לשים לב לשעון – איש אחד, שנראה קצת בריוני, התחיל לדחוף ולתת מכות לאחרים. לאט-לאט הוא הצליח בצורה זו להשתיק את כולם, חוץ ממני, כי אני שתקתי עוד לפני שהוא התקרב אלי.

 

מיד אחרי הניצחון שלו, האיש עבר למקום מושבו של הנהג, לקח את מיקרופון ואמר: "הנהג מת. יחיה הנהג החדש". אחרי שאף אחד לא אמר כלום, הוא חזר על זה שוב, הפעם בנימה מאיימת וכול האוטובוס חזר על אותו משפט כמו רובוטים. הנהג החדש הסתכל עלי, ומיד אמרתי בהכנעה את מה שהוא ביקש לשמוע.

 

אחרי זה התיישבתי בכסא בשורה הראשונה ואמרתי בקול רם: "ועכשיו נבחר לאן לנסוע. אני מציע לרבנות הראשית בויצמן."

 

כולם שוב קפצו על רגליהם והתחילו לדבר ולצעוק. אני, לעומתם, הרמתי יד ונגשתי אל הנהג. הכרחתי אותו לראות שאני עומד עם ידי מעלה וחוץ ממני אף אחד לא מרים יד בעד או נגד. אז הוא הכריז ברמקול: "ברוב הקולות הוחלט לנסוע לויצמן."

 

התיישבתי על יד אישה בגיל העשרים האחרונות שלה שכל הדרך התלוננה באוזני על כמה שהיא מסכנה, שהיא נמצאת באוטובוס כבר ארבע שעות ולא מצליחה להגיע הביתה לבת-ים כי כל הזמן בוחרים יעדים אחרים.

 

הנהנתי לדבריה כאילו אני מסכים איתה, אבל בלבי שמחתי שיש אנשים שכל כך סומכים על הדמוקרטיה שאפילו לא טורחים למלא את חובתם לנסות להשפיע על הנעשה. אנשים שרואים בדמוקרטיה רק את זכויותיהם, אבל מבחינת התנהלות מעדיפים דיקטטורה – שיחליטו בשבילם הכול, שמישהו אחר יוביל אותם . אנשים שמאוהבים בדמוקרטיה כמוה, שמוכנים כל הזמן להתלונן על בעיותיהם מבלי להתאמץ לקום מכסא שלהם אפילו רק כדי להצביע. למה לי לא לאהוב אנשים כאלו, הרי בזכותם אני מגיע ליעד שלי כל כך מהר.

 

כך, למעשה, השתתפתי בבחירות הדמוקרטיות שלי בפעם הראשונה.

אבל לא האחרונה, הרי אני חי במדינה דמוקרטית, שכולם בה מכבדים את המושג הזה. זה, שכל אחד מכבד אותו בצורה שונה, לא משנה. אפשר לכבד בשביל אחרים, אפשר לכבד בשביל עצמך, העיקר לכבד, לא?

 

מה אני אגיד לכם – דמוקרטיה זה טוב, הרי זה שלטון של הרוב שמנוהל על ידי מי שיודע לנצל זאת. אומנם כאשר מדברים על הרוב, כוונה ממש לא לרוב הדומם, אלא לרוב שיודע להביע את דעותיו. אבל בכול מקרה, הרוב הדומם לא נחשב, הרי הוא שותק, אז מי ידע שהוא רוב? או איך ידעו מה הוא רוצה? הדמוקרטיה זה האוטובוס שיוביל לאן שתרצו, אבל כדאי שהנהג ידע לאן אתם בכלל רוצים להגיע. ובתור התחלה, להגיד לו על היעד הרצוי לכם, זה ממש לא יפריע.

 

חזרה ליצירות
יצוא ל-Word יצוא ל-Word שלח לחבר שלח לחבר גרסה להדפסה גרסה להדפסה

 

  ללא תגובות אנלוגיה / גלי צבי-ויס 21/12/2018
כל היצירות סיפורים שירים ראיונות תחרות מאמרים הודעות אתיקה יוצרים במת דיון פטפטת
בניית אתרים בניית אתרים Media4u | חנות אינטרנטית