אודות האתר אודות גלי מן התקשורת תקנון האתר
גלי צבי-ויס
דף הבית
גלי צבי-ויס
דוא"ל:
סיסמה:
שכחת?  הרשמה
כרגע באתר 124 יוצרים
חיפוש
תאריך כניסה אחרון:
29/12/2018 22:34:55

נושא: העוז להשתנות.

 
העלתה לדיון:
נורית ליברמן.

 

במת הדיון פתוחה להצעות החברים.

שאלות נפוצות>>

"דרך המילים"
הוא אתר מארח.
גלי צבי ויס ו/או
ההנהלה הטכנית 
של "דרך המילים",
אינם אחראים על
תמונות המועלות
לאתר ומוגנות
בזכויות יוצרים
ועל כל קנין
רוחני אחר.
העלאת היצירות
והתמונות באחריות
היוצר/ת בלבד.
חזרה ליצירות
בין לבין - rainish סיפורים (30/12/2018-22:30) 143 צפו ביצירה משתמשים רשומים צפו ביצירה

אנדינה נשען על הכפתור עם המרפק אך כלום לא קרה. הוא לחץ שוב ושוב ולבסוף התייאש והחל לטפס במעלה המדרגות בחשיכה. הוא תחב ידו לכיס המכנס מנסה לא לאבד שיווי משקל ושלף את מפתחות הבית. משקלן הרב של השקיות שמילאו את ידיו לא הטריד את מחשבתו כשחשב על המטעמים שמחכים לו. הוא דחף את דלת הכניסה עם הראש ושחרר אנחת רווחה "איזה גשם ישתבח שמו". הוא ניער מעליו את נעליו החבוטות, בעט בהן לפינת המסדרון והן נטמעו בפינה כאילו מעולם לא עזבו את הבית. הוא התקדם במסדרון הצר נזהר לא להתחכך בתמונות הישנות אשר כיסו את הקירות מכל עבר. כשחלף על פתח חדרו של "מנגיסטו" ראה אותו מושך את רגליו הקטנות תחת השמיכה. "איפה אתה צדיק, בוא לעזור לבאבא. "טלאנש ראית את מנגיסטו, איפה הוא איפה?" הוא המשיך במסדרון לקול צחוקו המתחבא. 

הוא הניח את השקיות העמוסות על ריצפת המטבח. טלאנש לא היתה ברוכת כישרונות, אך לבשל ידעה. הוא לקח נשימה עמוקה מריח בדמיונו את ארוחת יום השישי הקרבה, "אנג'רה מיסיר אליצה, שורו, דיניץ, גומן". מנגיסטו התגנב מאחור מתחכך בשקיות הרטובות אשר מילאו את ריצפת המטבח וקפץ על רגלו בשאגה. "שמע ישראל, איך הפחדת אותי". הוא חיבק אותו בעדינות השמורה לאריה הנושא את גורו הצעיר בפיו ושניהם התגלגלו בצחוק על הריצפה. "בוא תעזור לבאבא צדיק, תראה את כל היופי שהבאתי מן השוק".  

"הבאת לי הפתעה 

הוא הניח את מנגיסטו על שולחן העץ הישן שמצא ברחוב לפני שנים והניח לידו שקית צהובה קשורה בקשר כפול. "אם תצליח לנחש אני אפתח". מנגיסטו ישב וחשב, הוא למד שאין טעם להתחנן או להתעצבן 

ראשה של טלאנש צץ מבעד לדלת המקלחת אפוף באדים, אך עוד לפני שהספיקה להוציא מילה אנדינה כבר עמד וחיכה עם מגבת יבשה ונשק לה בעדינות על המצח. "כמעט שבת שלום יפה שלי". 

"אננס ?"  

אנדינה הרים שקית מהריצפה ופתח את המקרר "ניחוש יפה אבל לא". הוא הוציא מאחת השקיות חצילים עגבניות שום ופלפל ירוק חריף ושם על השיש. את ה"ספיחה" הוא תמיד מכין לפני הכל. הוא שם את הסיר הרחב על האש לקח ראש שום פירק אותו ומעך ארבע שיניים עם הסכין. הסכין שליוותה אותו כל חייו, הירושה היחידה מבית ילדותו, מעולם רחוק, מחיים אחרים. 

"חלווה ?" אמר מנגיסטו. "לא לא חלווה, אל תקרע את השקית".  

ריח השום והפלפל החריף החלו למלא את חלל המטבח כשטלאנש חלפה על קצות האצבעות עטופה במגבת בלבד ונעלמה לחדר השינה. בדיוק לפי התכנון חשב אנדינה לעצמו. הוא ידע שהוא רק צריך להתניע את העניינים, מכאן טלאנש כבר תיקח את המושכות.  

כשיצאה מהחדר לבושה בקמיס של שבת חיכה לה כרגיל על השולחן זר חמניות. היא התיישבה על השולחן ליד מנגיסטו ודחפה את ראשה עמוק לתוך הזר. היא נשמה את הפרחים עמוק לנשמתה, כאילו ניסתה ללכת לאיבוד בשדה החמניות טרם נקטפו עד שהרגישה שהחיוך מילא את פניה וליבה. "אבא שוב משגע אותך גור שלי?"  

אנדינה המשיך לפרוק את השקיות, וכשהגיע לשקית האחרונה החליף אותה עם השקית שהייתה מונחת על השולחן ליד מנגיסטו. "הנה צדיק זאת השקית שלך". 

"הבאבא שלך חזק כאריה וערמומי כשועל" היא ירדה מהשולחן וחיבקה את אנדינה. 

היא פתחה את המקרר והחלה להוציא ירקות לשטיפה. "אני כבר חוזר" אמר אנדינה וסגר אחריו את דלת חדר האמבטיה. החדר היחיד בבית שיש לו דלת, את שאר הדלתות הורידו ביום שעברו. כילד לא היו דלתות בביתו הדל והצנוע של אנדינה, וכשהתבגר הבין שפתחים פתוחים יוצרים פתיחות יותר מכל דבר אחר. היום כבר התרגל לפרטיות ואף חיפש אותה. למעשה לא יכל לתאר לעצמו מה היה עושה לולא דלת זו. הדלת שאיפשרה לו לפרוק את עולו, במעט הנאה ואשמה רבה אך ללא יכולת לכבוש את יצרו הבלתי נשלט, חסר הגבולות 

כשיצא טלנש כבר הספיקה להעמיד שני סירים. רחש הטיגון והחיתוך התנגן במטבח בשימחה של ילד המתעורר מנשיקת אימו האוהבת. הוא נצמד אליה מאחור עדיין קשה. היא חייכה והמשיכה לקלף את תפוחי האדמה. רק הבוקר הראה לה כמה הוא עדיין חושק בה, והנה שוב כאילו לא עברו להם עשר שנים.  

"אבא שכחת אותי ?" מנגיסטו קפץ מהשולחן ונעמד על כיסא שטלאנש הניחה בקצה השיש לידה.  הם העבירו שעות רבות במטבח ביחד והוא הכיר את סדר הפעולות של אימו בעל פה. הוא נתן לה את הכרוב, פתח את ברז הכיור והתחיל לנקות את כרעי העוף תחת זרם המים הקרים.  

"כבודו צריך עזרה ?"  

"לא אבא. נו.. תגיד כבר מה הבאת לי?"   

"הסבלנות מרה היא, אך פרותיה מתוקים", אתם עסוקים עכשיו, נחכה לארוחת הערב". 

"אני הולך לנוח קצת מלאכים שלי" אמר וליטף את ישבנה העגול והרך של טלאנש. הוא הסתובב עם גבו לשיש כשהוא מתחכך בה ברכות והלך לחדר השינה. הוא ידע שהיא תהיה עסוקה בזמן הקרוב ולא תוכל לבוא בעקבותיו.  

המיטה היתה ממוקמת משמאל לפתח הדלת הריק הוא ידע שיהיה חייב להיות שקט, אך היה זה טבע שני עבורו עוד מימי נעוריו באתיופיה, כשאחיו ואחיותיו ישנו על מזרונים על הריצפה לידו. לא עבר זמן רב עד ששקע בשינה עמוקה ומלאת רגשות אשם.  

לאחר שסיימה לבשל השכיבה את מנגיסטו הקטן לשנת הצהריים, היא נשקה לו והשאירה אותו לחלום על קרנפים וצבועים, נשרים ואיילות ושאר זכרונות מילדותה הרחוקה. היא פשטה את הקמיס תלתה אותו על מתלה הבמבוק שאנדינה הכין לה, ונכנסה ערומה תחת לשמיכה. הוא התעורר למגע ידה המלטפת 

 

מנגיסטו נכנס אל החדר כשאנדינה סיים להתלבש 

"בוא חמוד שלא נעיר את אמא" 

הם יצאו בזריזות מהחדר והלכו לחדרו של מנגיסטו. אנדינה הוציא את בגדי השבת השמורים במדף העליון בארון והניח על המיטה. "תתלבש מנגו אני כבר חוזר". מנגיסטו כבר ידע שבכל פעם שהוא שומע את המשפט הזה יש לו מספיק זמן. הוא חיכה לקול סגירת הדלת של חדר האמבטיה והוציא את המשחקים מתחת למיטה. הכי הוא אהב את "אופטימוס", למרות שהיה שבור ובלוי הוא עדיין שינה צורה והיה יותר מהיר מהצ'יטה ויותר חזק מהגורילה והאריה 

כשאנדינה חזר הוא כבר שכח שהיה צריך להתלבש 

"קדימה חמוד אנחנו מאחרים לבית הכנסת"

חזרה ליצירות
יצוא ל-Word יצוא ל-Word שלח לחבר שלח לחבר גרסה להדפסה גרסה להדפסה

 

  ללא תגובות געגועים / גלי צבי-ויס 31/12/2018
כל היצירות סיפורים שירים ראיונות תחרות מאמרים הודעות אתיקה יוצרים במת דיון פטפטת
בניית אתרים בניית אתרים Media4u | חנות אינטרנטית