אודות האתר אודות גלי מן התקשורת תקנון האתר
גלי צבי-ויס
דף הבית
גלי צבי-ויס
דוא"ל:
סיסמה:
שכחת?  הרשמה
כרגע באתר 80 יוצרים
חיפוש
זכר
תאריך לידה: 8/5/1991
בן 25, כרגע סטודנט להנדסה באוניברסיטת בן גוריון. כותב כבר המון שנים, רואה את הכתיבה כחלק בלתי נפרד ממי שאני. הכל עובר בשירים
E-Mail:
MSN Messenger:
amitbiran2@gmail.com
אזור מגורים: באר שבע
תאריך כניסה אחרון:
28/07/2019 10:58:11

נושא: קבלה.

 
העלתה לדיון:
נורית ליברמן.

 

במת הדיון פתוחה להצעות החברים.

שאלות נפוצות>>

"דרך המילים"
הוא אתר מארח.
גלי צבי ויס ו/או
ההנהלה הטכנית 
של "דרך המילים",
אינם אחראים על
תמונות המועלות
לאתר ומוגנות
בזכויות יוצרים
ועל כל קנין
רוחני אחר.
העלאת היצירות
והתמונות באחריות
היוצר/ת בלבד.
חזרה ליצירות
זיקוקים - ה-איש סיפורים (31/8/2019-18:23) 296 צפו ביצירה משתמשים רשומים צפו ביצירה

הבכי של אימי הפסיק להפריע לי. ידעתי שאני אמור להרגיש רע, ידעתי שאני אמור להרגיש קצת אשם, אך לא הרגשתי דבר. לאחר מספר שבועות שבהם תמכתי בה כמיטב יכולתי התייאשתי. ניסיתי להראות עסוק בכל פעם שהייתה בקרבתי וחמקתי לחדרי בזמן ששהתה במטבח או בסלון.  אימי הבינה די מהר את טיב התנהגותי והחלה לבכות בכל פעם שהבינה שנמנעתי מחברתה. המצב החדש גרם לי להכיר בכישלון התחבולה שלי ולקבל את גורלי המר. וכך נתתי לה לבכות, איפשרתי ליבבות ולדמעות שלה לחלוף על פני ללא הפרעה, ללא התנגדות. 


הניסיון הכואב עם משפחתי לימד אותי על תגובתם של אנשים למצבי, על כן החלטתי לחסוך את החדשות מחברי. לא רציתי לקבל יחס מיוחד, לא רציתי לנחם אף אחד. הרגשתי שהתגובות של אנשים לא צודקות, התחלתי לדמיין מה יהיו התגובות של אנשים שלא ידעו דבר… הן הכעיסו אותי. הרי אני כמעט בן שש עשרה ונותרו לי מספר חודשים לחיות, למה אני זה שצריך לנחם את כל הסובבים אותי?

המשכתי ללכת לבית הספר, נאלצתי להימנע מפעילות גופנית אינטנסיבית ולהתאשפז מידי פעם למספר ימים. החלטתי שלא לספר לחברי, בית הספר שיתף פעולה. הייתי מגיע לבית הספר עם חולצה ארוכה, כדי שלא יראו את סימני המחטים בזרועותי מהטיפולים בבית החולים. נאמר לחברי שיש לי פציעת ספורט, נאמר להם שאני נוסע לסבבים של פיזיותרפיה מיוחדת אצל מטפל בצפון.  


מלבד הורי, היחידה שידעה משהו על מצבי היא איה, סיפרתי לה שאין לי באמת פציעת ספורט, שזה משהו יותר רציני. היא אמרה לי שהיא פה בשבילי, היא לא לחצה עלי לשתף יותר ממה ששיתפתי,  ראיתי שהיא מודאגת. היא פגשה אותי כמעט בכל ערב בוא לא הייתי בבית החולים. ביקשתי ממנה לא לבקר אותי כשאני מאושפז. 

אני ואיה היינו חברים טובים מאז שהיינו ילדים קטנים. היא לא היתה ילדה עדינה,   היא נהגה לשחק איתי ועם חברי במשחקים של בנים. 

אני חושב שהיום שבו הבנתי שרגשותי כלי איה הם מעבר לחברות תמימה היתה בטיול בית הספר, לפני שנתיים. טיילנו במדבר, היה חם וכל הילדים הזיעו. זה קרה בזמן עצירת התרעננות שעשינו באמצע המסלול, האוויר הסריח מאבק  וזיעה, אנחות ותלונות על החום של ילדים נשמעו מכל עבר. לאחר שתרמתי את חלקי מנגינת האנחות התיישבתי, שתיתי מים ובהיתי בקרקע, לפתע איה התיישבה ליידי ופשוט הניחה הניחה את ראשה על כתפי. שערה דגדג את פני והיא הריחה כמו גשם, תמיד אהבתי גשם. אני זוכר איך ישבתי בשקט, עד שנגמרה ההפסקה ואיה קמה. המשכתי לשבת,  לבדי, עד שכמה מחברי עברו ושאלו אותי למה אני יושב לבדי. נאלצתי לקום ולהמשיך בטיול. 


לאחר בילויים נהגתי ללוות את איה אל ביתה, תמיד הלכנו בדרך הארוכה ביותר, תמיד עצרנו באמצע. נהגנו לשכב על הדשא ולהביט בכוכבים, היינו מדברים על חברינו, על בית הספר, על חיים, על היקום. תמיד כשהגענו אל ביתה היא היתה כורכת את זרועותיה סביב צווארי ומניחה את ראשה בחיכי, היא תמיד הריחה כמו גשם, תמיד אהבתי את ריח הגשם.


עם הזמן רגשותי כלפי איה התחזקו והתבהרו. ערב אחד, בקיץ חזרתי ממפגש חברתי והתחיל לרדת גשם. הגשם לא היה חזק, אנשים המשיכו ללכת ברחוב ולא מיהרו למצוא מחסה. לא אופתע אם היו אנשים שלא הבחינו כלל שירד גשם, אך אני הרגשתי, וברגע מסויים הרחתי גשם. חשבתי כמה התגעגעתי לגשם, חשבתי כמה אני אוהב גשם ואז חשבתי שאולי אני אוהב את איה. לאחר זמן מה כבר ידעתי, והתחלתי להתקדם לכיוון הבית שלה.  וכך, לפני חצי שנה אמרתי לה שאני לא מסוגל לדמיין את החיים שלי בלעדיה. היינו מחוץ לבית שלה, רק אני והיא, והבטתי לה בעיניים, בלי למצמץ בלי להסיט מבט. עטפתי אותה בזרועותי, ויכלתי להרגיש את נשיפותיה על צווארי. באותו הערב היא נישקה אותי בעדינות על שפתי ואמרה שתמיד תהיה שם,תמיד. עוד לא היינו זוג של ממש, לא ממש ידענו איך להתנהג אחד עם השניה לאחר אותו הערב. שניינו חפצנו בחברתו של האחר, כמעט בכל יום שהייתי מחוץ לבית החולים נהגנו להיפגש, היינו שוכבים על הדשא, מתבוננים בכוכבים, מדברים על היקום ומתחבקים חיבוקים ארוכים, ותמיד לפני שנפרדנו היא נישקה אותי בעדינות.


מספר ימים לאחר הגשם בערב הקייצי אושפזתי בפעם הראשונה, עדיין לא קיבלתי אבחון סופי אך כבר הבנו שמצבי הבריאותי לא טוב. ואז התחילו הדמעות, הדמעות של אימי,הדמעות של אחותי ואפילו הדמעות של אבי! מעולם לא ראיתי את אבי בוכה, לפעמים הוא היה רואה סרט עצוב ואז הוא היה אומר "וואו עצוב" אך מעולם לא ראיתי אותו מזיל דמעה. אמנם אבי לא היווה מתחרה משמעותי בתחרות הדמעות מול אימי אך בכל פעם שהביט בי ראיתי את העצב על פניו, זה שבר לי את הלב, וזה הכעיס אותי כמו שלא כעסתי בחיי.

התחלתי לכעוס גם על חבריי, נהגתי לדמיין את התגובה שלהם, את הדמעות שלהם וכעסתי,כעסתי עליהם, כעסתי על הוריי, כעסתי על אחותי,  כעסתי על אלוהים ולעיתים אפילו כעסתי על איה.


 החורף התחיל, השמים קדרו בכל לילה, אני הייתי מבועת, כועס ומבולבל. הפסקתי לשתף את הורי במה שעובר עלי. השלב הבא היה להפסיק להגיע לשיחות עם דוקטור שומה על המצח, שנהג להסביר לי שמה שאני עובר טבעי לגמרי, כאילו שיש משהו טבעי בלמות בגיל שש עשרה.

בכל לילה כשנכנסתי למיטה ועצמתי את עיניי הרגשתי פחד כל כך עז שלעיתים התקשתי לנשום, היו חולפות שעות רבות עד הייתי נרדם וכשהייתי מתעורר הייתי מרגיש כאילו לא ישנתי אפילו לרגע.  היו ימים בהם האפלה שעטפה אותי במיטה כשעצמתי עיניים הפחידה אותי כל כך עד שיצאתי החוצה והתחלתי להסתובב במרכז העיר, באזור הכי מואר ללא שום מטרה. היו ימים בהם לא יצאתי מהמיטה בגלל שהייתי עייף מלילה מלא בחרדות. היו ימים שבהם לא יצאתי מהמיטה כדי לא לחוות עוד יום של דמעות. היו ימים שבהם נאחזתי בחיים נורמליים כמיטב יכולתי, הלכתי לבית הספר, פגשתי חברים ופגשתי את איה, ימים שבהם ניסיתי להרגיש שהכל בסדר.

בבוקר של אחד הימים ה"רגילים" גיליתי שלהקת "לייט דה סקיי" מגיעים לנגן בארץ, והם מופיעים בעיר שלנו!

בעיר שלנו יש גבעה מפורסמת, ה-גבעה, זו הגבעה שמשקיפה על הפארק שמקיימים בו הופעות מהסוג הזה, בכל הופעה מגיעים המונים לגבעה, פורסים שמיכות על הדשא וצופים בהופעה,אמנם מרחוק אך בחינם. מאחר ואני לא אוהב המונים, אני מעדיף את הגבעה השניה, הגבעה השניה, היא "סתם גבעה" שאיש לא מגיע אליה ואין לה שם, אך אני מעדיף לחשוב עליה כהגבעה שלי ושל איה. הגבעה שלי ושל איה רחוקה מהפארק, הרבה יותר רחוקה מה-גבעה. כשיש הופעות, בגבעה שלנו שומעים את השירים הרועשים מספיק טוב, את שאר השירים בקושי שומעים ואת הבמה לא ניתן לראות בכלל. ולמרות שהחוויה המוזיקלית ירודה, הגבעה שלנו מבודדת ואנשים לא מגיעים אליה, לכן היא שלנו. בערב ההופעה אמרתי לאיה לפגוש אותי בגבעה שלנו.


"היי" היא אמרה, קיפצה לעברי וחיבקה אותי, הייתי שקט וחיבקתי אותה חזרה, היא קיבלה את זה. התחלנו להתקדם לעבר הגבעה. ובזמן שעלינו במעלה הגבעה הבנתי שכשנגיע למעלה אני הולך לספר לה, ידעתי שאני חייב לספר. עצרתי במקום, ראיתי איך השיער האסוף של איה מתנופף מצד לצד בזמן שהיא מרחפת במעלה הגבעה, עד שלבסוף היא נעצרה והסתובבה אלי. הרגשתי איך הנשימה שלי נהיית יותר ויותר כבדה, איה התקרבה אלי.

 "הכל בסדר?" היא שאלה.

 "כן, קצת קשה לי אני צריך לשבת זה הכל".

 "אתה בטוח?"

 "אתה לא נראה טוב, בוא נחזור הביתה ו.."

 "לא!" אמרתי בקול.

 "לא" אמרתי בשקט.

 "בבקשה לא,  בואי נשב קצת ונמשיך לעלות, בבקשה"

 ישבנו בשקט על הקרקע הקרירה, בהיתי באורות העיר מתחתינו. לאחר זמן מה הרגשתי שהנשימה שלי נרגעת, גם איה הרגישה זאת.

 "אתה פה?" היא שאלה בשקט,ידעתי שהיא מביטה בי, ידעתי שהיא מחייכת.

 "אני פה" עניתי.

 "את פה?" 

"תמיד" 


כשהגענו לראש הגבעה, לקחתי נשימה עמוקה, והבטתי בה, היא חייכה אלי, אך ראיתי שהיא מודאגת, היא תמיד הייתה מודאגת. עטפתי אותה ומשכתי אותי בעדינות אלי, במשך זמן מה פשוט אחזתי בה חזק בזרועותי. ניסיתי לדבר, אך במקום פשוט עמדתי שם, בשקט וחיבקתי אותה. "בו נשב", התיישבתי על הקרקע הקרירה, ריכזתי את מבטי בזרד שהרמתי מהקרקע והתחלתי לקלף את קליפתו, התרכזתי במלאכה, ידעתי שאיה יושבת מולי ומביטה בי אך המשכתי בכל זאת. לאחר זמן מה איה הניחה את ידיה הקרירות בכפות ידי ואילצה אותי לעצור. הבטתי בה, ולקחתי נשימה עמוקה נוספת והבטתי בשובל האדים שיצאו מפי.

"איה, למה מעולם לא שאלת אותי מה לא בסדר איתי?" 

לקח לה זמן מה לענות, אך לא זמן רב.

"אני יודעת שזה לא סתם משהו, ולא שיתפת, לא רציתי להפוך לעוד מעמסה"

"את לא מעמסה", אמרתי וחזרתי להביט בידי.

"אני פוחד", לחשתי.

היא הניחה את ראשה על חזי.

"אני פה לא משנה מה קורה אנחנו נעבור את זה ביחד"

"אני כל כך פוחד לחשתי"

"אני פה אני לא הולכת לשום מקום", היא לחשה.

ישבנו בדממה למספר דקות, ואז לחשתי "איה, נשארו לי רק כמה חודשים",  הידקתי את את זרועותי על גופה העדין והרגשתי דמעות זולגות על פני.

הרגשתי עיוות קל חולף בגופה של איה, היא הרימה את מבטה אלי, היה נראה שהיא רוצה לומר משהו אך לזמן מה היא פשוט הביטה בי. לא אהבתי את ההבעה על פניה והתחלתי להתחרט שסיפרתי לה. משהו במבט של איה שבר את הדממה שעטפה אותנו, היא לא אמרה מילה אך הרגשתי את חוסר השקט ששורר בליבה.

"למה… למה לא סיפרת?" 

היא לא המתינה לתשובה, "זה וודאי?"

"יש סיכוי שתחלים?" היא הביטה בי במבט מלא תקווה.

"אני עובר טיפול שהצליח להציל אנשים בודדים במצבי, לרוב הוא לא מצליח, הרופאים אמרו לי שהם יעשו כמיטב יכולתם אך…"

"אז יש לך סיכוי!" היא קטעה אותי.

"רוני, כל עוד אתה פה יש לך סיכוי!" היא הביטה בי, המבט שלה היה אינטנסיבי, הוא היה מלא בתקווה וכאב. כאילו היא ביקשה שאציל אותה, שאומר לה שהכל בסדר.

"לא איה, אמרתי בעצבנות את לא מבינה…"

"אתה לא מבין" היא קטעה אותי בשנית.

"למה לא אמרת לי כלום?", "למה לא אמרת לכל שאר החברים שלך?" 

"אתה חושב שהם מאמינים שאתה עובר פיזיותרפיה?", "הם רוצים להיות שם, אני רוצה להיות שם למה לא אמרת כלום?", קולה התחיל להימתח ולהיקרע.

"למה התמודדת עם כל זה לבד?" היא התחילה לבכות. עוד דמעות...

"כי לא רציתי שתסתכלי עליי במבט הזה ותבכי", אמרתי בתקיפות ובחוסר אמפתיה.

 "כי רציתי לדעת שיש מישהו בעולם הזה שלא הולך לספוד אותי במקום לתת לי להרגיש שאני חי".

לפתע הבחנתי ששנינו עומדים,הבחנתי שהיא עומדת במרחק של מספר צעדים ממני, לא זכרתי מתי קמנו מהקרקע. הבכי של איה התגבר, רציתי לחבק אותה, אבל כל כך כעסתי עליה, היא לא אמרה דבר, היא רק עמדה שם הביטה בקרקע ובכתה, היא בכתה ואני כעסתי. כך עמדנו זמן מה. ואז שמעתי את זה, שריקה דקה, ואחריה עוד כמה שריקות, ואז השמיים הוארו. ידעתי מראש ש"לייט דה סקיי"  פותחים כל מופע בזיקוקים, אך עדיין הופתעתי. הלילה היה חשוך והעיניים שלי הסתגלו לחושך שעל הגבעה, אור הזיקוקים היה מרהיב הוא האיר את השמיים וסינוור אותי. פיצוצי הזיקוקים היו עזים, בכל פיצוץ הרגשתי שגל גדול מכה בחזי, כבר לא כעסתי, הכעס הוחלף בתדהמה. עמדתי בשקט והתבוננתי בשמיים, התבוננתי בצבעם העז של הזיקוקים והרגשתי כיצד הבטן שלי התכווצה בכל פיצוץ. לאחר זמן מה הרגשתי קלילות יוצאת דופן, אני חושב שזו הייתה הפעם הראשונה מאז שקיבלתי את האבחון שבה לא פחדתי, המון פעמים חשבתי ש"היום אני לא פוחד", "היום אני בסדר", אך טעיתי . עמדתי מול הזיקוקים, הרגשתי את הפיצוצים מכים בחזי, ולא פחדתי, ידעתי שאני עומד למות, וזה היה בסדר.  לא הפנתי את מבטי אך ידעתי שאיה כבר לא בוכה. עמדתי שם זמן רב, אני לא יודע כמה זמן, אך חלף מספיק זמן כדי שהפעימות הרמות שאחזו בראשי מהויכוח עם איה יחלפו. ולאחר זמן מה איה פשוט התקרבה אלי וחיבקה אותי, חיבקתי אותה בחזרה, וניסיתי לדבר איתה, "ששש.." היא השקיטה אותי, "הכל בסדר, אני פה" היא אמרה. נשארנו מחובקים, גם אחרי שהזיקוקים פסקו.


באותו לילה התנשקנו בפעם הראשונה, התנשקנו באמת.  כשחזרתי הביתה הערתי את הורי וביקשתי מהם לרדת לסלון. ביקשתי מהם להפסיק להתאבל ולבכות בכל פעם שאני בסביבה, אמרתי להם שאני מפחד, שהאבל שלהם מכביד עלי. ידעתי שזו לא בקשה קלה, ידעתי שהיא לא הוגנת, ידעתי שגם להם קשה אך ביקשתי בכל זאת.  הם בכו, ידעתי שהם יבכו, אך לא כעסתי. לאחר מכן הערתי את אחותי, חיבקתי אותה וביקשתי ממנה את אותה הבקשה, ואז ביקשתי ממנה שתצא איתי לטיול רק אני והיא. לבסוף נכנסתי למיטה ועצמתי את עיניי, נרדמתי כמעט מיד.


חזרה ליצירות
יצוא ל-Word יצוא ל-Word שלח לחבר שלח לחבר גרסה להדפסה גרסה להדפסה

 

  ללא תגובות הכוח שמאחורי / גלי צבי-ויס 1/9/2019
  ללא תגובות זיקוקי הרגש / יום טוב צבי 1/9/2019
כל היצירות סיפורים שירים ראיונות תחרות מאמרים הודעות אתיקה יוצרים במת דיון פטפטת
בניית אתרים בניית אתרים Media4u | חנות אינטרנטית