אודות האתר אודות גלי מן התקשורת תקנון האתר
גלי צבי-ויס
דף הבית
גלי צבי-ויס
דוא"ל:
סיסמה:
שכחת?  הרשמה
כרגע באתר 91 יוצרים
חיפוש
זכר
תאריך לידה: 22/1/1978
לא בטוח עדיין כמה אני אפרסם כאן, אבל מדי פעם אני צריך מקום לשים דברים חדשים ולשמוע דעות
E-Mail:
אזור מגורים: מעלה שומרון
תאריך כניסה אחרון:
22/10/2019 14:31:04

נושא: ביטחון לצד נטילת סיכונים .

 
העלתה לדיון:
נורית ליברמן.

 

במת הדיון פתוחה להצעות החברים.

שאלות נפוצות>>

"דרך המילים"
הוא אתר מארח.
גלי צבי ויס ו/או
ההנהלה הטכנית 
של "דרך המילים",
אינם אחראים על
תמונות המועלות
לאתר ומוגנות
בזכויות יוצרים
ועל כל קנין
רוחני אחר.
העלאת היצירות
והתמונות באחריות
היוצר/ת בלבד.
חזרה ליצירות
חיים של אחרים - ליאור סיפורים (22/10/2019-14:32) 83 צפו ביצירה משתמשים רשומים צפו ביצירה

העולם קר ואכזר כשאין לך מזומנים.  

אפילו יותר בערים גדולות כמו ניו שיקגו. החורף מוגזם כאן, שלג ממלא את הרחובות, ורוחות קרות כקרח חותכות בבשר החי של כל מי שאינו מוגן על ידי מעיל טוב וחם.

דוריק תעה ברחובות הקפואים, מחפש מפלט מהרוח הקרה, ונכנס בסופו של דבר לאחד מ"אולמות הזיכרון" שצצו בחלקים הפחות טובים של העיר העצומה בשנים האחרונות. החנות הקטנה הייתה ריקה מאדם כמעט, למעט המפעיל המשועמם שישב ליד הכניסה מאחורי דלפק מלוכלך ושיחק בקונסולת משחק מיושנת, שפלטה קולות אלקטרוניים עמומים.

"הי גבר, ברוך הבא להיכל הזיכרון המופלא," אמר המפעיל, בלי אפילו להרים עיניים מהקונסולה. "איזה זכרון בא לך לראות? חתונה אולי? בא לך לשחק בפארק כמו ילד? או אולי משהו למבוגרים בלבד? יש לנו הרבה כאלה…" המפעיל ליקק את שפתיו באופן שהזכיר לדוריק זאב אחרי הצייד. 

"אה… לא הפעם" מלמל דוריק בשקט. הוא הסתכל רגע סביבו, כאילו לוודא שאין איש מאזין ואז המשיך בשקט: "אתם קונים זכרונות?"

"תלוי," ענה המפעיל השמנמן, "יש לך משהו מיוחד למכור? צניחה חופשית? ניצחון ספורטיבי? אפילו תאונות דרכים הולך היום, אנשים רוצים משהו מיוחד".

דוריק ניסה לפשפש בזיכרונו. "לא שום דבר כזה. אתה יודע, הדברים הרגילים. נשף סיום התיכון, חתונה, נשיקה ראשונה - דברים כאלה."

המפעיל נשף בבוז. "זה לא מעניין. מצטער, גבר. אולי תנסה במקום אחר, כמו 'היכל הזיכרונות של סיד' ברחוב אפלגייט…"

"אבל אני ממש צריך את הכסף!" דוריק כמעט צעק, ונשען על הדלפק המלוכלך. "פיטרו אותי, ויש לי ראיון בעוד כמה ימים במקום חדש. אני חייב להראות מסודר. אני צריך לקנות חליפה, לסדר את הבית, לתקן את המחשב שלי. אתה חייב לעזור לי!"  

המפעיל זרק כמה מבטים אל עבר עמדות הזיכרון הריקות שבחנות, ואל הרחוב הנטוש בחוץ. "בוא איתי," אמר בשקט לדוריק, והוביל אותו אל חדר צדדי קטן, שדלתו הייתה חבויה כמעט לחלוטין ע"י עמדת זכרון גדולה ומיושנת. החדר הקטן היה עמוס חלקי חילוף לעמדות זיכון, סלילי מתכת, מקלדות ישנות וארון גדול עם עשרות קלטות זיכרון, שבבירור לא השתמשו בהם זמן רב. המפעיל התישב ליד שולחן עבודה קטן ועמוס וסימן לדוריק לשבת על השרפרף היחיד שלא היה עמוס בחלקי חילוף ומגזינים ישנים.

"מה שאני הולך להציע לך יכול להיות רווחי מאד עבורך, אבל זה גם מאד לא חוקי , אז אם יש לך בעיה עם זה קום ולך עכשיו." הוא המתין רגע לראות אם דוריק יקום, ושכזה לא הראה סימנים לתזוזה, המשיך: "אתה יודע איך עובדות מכונות הזיכרון, נכון? כשרוצים להעתיק ממך זיכרון מחברים אותך למכונה, ואתה חושב על מה שביקשו ממך, והמכונה מעתיקה את הזיכרון לאחד מאלה." הוא הצביע לרגע על ארון קלטות הזיכרון. "אבל הבעיה היא שזה רק העתק, ובהעתק יש בעיות. הראות מוגבלת, תחושה מגרדת במוח, כי המוח מרגיש שזה לא אמיתי. מבין? אתה מבין, כבר השתמשת במכונות כאלה בעבר. כולם כבר השתמשו בהם." הוא הביט בדוריק, שהבין פתאום שהוא אמור להגיב, ולכן הנהן במרץ.

המפעיל הנהן חזרה. "אבל יש הליך שנותן תחושה הרבה יותר מלאה. כשאתה רואה זיכרון כזה, אתה ממש מרגיש שם. זה לא מרגיש 'יד שניה', ואין דרך באמת להבדיל בין זיכרון כזה לזכרון אמיתי שלך. הבעיה היא, וכאן החלק הבלתי חוקי, היא שמי שנתן את הזיכרון מאבד אותו לגמרי. זאת לא העתקה, זאת העברה."

המפעיל נשען קדימה ולחש לדוריק: "אנשים מוכנים לשלם הרבה בשביל זכרונות כאלה, אפילו פשוטים. תמורת החתונה שלך, למשל, אפשר לקבל אפילו שלוש מאות ניו דולר. זה סכום שיכול לעניין אותך?"

דוריק חישב במהירות שסכום כזה יכול להספיק כמעט לקנות חליפה, ואם ימכור שניים או שלושה זכרונות ככה יוכל בקלות להתקיים עד לראיון.הוא הנהן שוב ושאל איך התהליך מתבצע, ומתי אפשר להתחיל. ממילא הוא היה גרוש כבר, חשב לעצמו, מה זה משנה אם ישכח את החתונה שלו?

המפעיל הסביר שההליך דומה מאד להעתקת זיכרון רגילה, והחל להכין את הציוד בחדר הקטן. דוריק התקרב עם השרפרף עליו ישב וחבש את קסדת הזיכרון המסורבלת ומלאת החוטים והסלילים. 

המפעיל הפעיל את התוכנה וביקש מרודיק לחשוב על החתונה שלו…

----------

דוריק נזכר ביום האביבי היפה, בבלונים שעלו לאוויר לאחר הטקס, בציוץ הציפורים בפארק בו נערכה קבלת הפנים, ובכמה היו נאים פניה של ברברה, שחיוכה תמיד גרם לליבו של רודיק להחמיץ פעימה…

----------

"זהו" אמר המפעיל, ורודיק התעורר מהחלום בהקיץ בו היה שרוי. "נסה עכשיו להיזכר ביום החתונה שלך".

רודיק ניסה, אבל לא הצליח להיזכר בשום פרט, ואפילו לא בפרטים מסביב, כמו מתי הייתה החתונה או מה קרה מוקדם יותר באותו היום. לפתע חש חרדה עמוקה, וניסה לקום ולברוח, אך המפעיל לחץ אותו חזרה את השרפרף וניתק אותו בזהירות מהמכונה. "תרגע, גבר. אני יודע, אומרים שזה מלחיץ מאד להבין שחסר לך זיכרון שאתה חושב שצריך להיות לך. אבל הכל בסדר. עוד רגע תשכח אפילו שאתה אמור לזכור חתונה". 

רודיק ניסה להרגע, ואחרי כמה דקות הצליח שוב לנשום בצורה סדירה. מה גם שצרור הטרות שהמפעיל דחף אל תוך כיס חולצתו היה גדול יותר מהצפוי. "נאלצתי 'לחתוך' קצת יותר מהצדדים," אמר המפעיל. "חיתוך חד מידי מוריד מאיכות החוויה".

רודיק הודה לו בשקט ודידה החוצה אל מחוץ לחנות. הרוח היכתה בפניו, אך הוא אפילו לא טרח לסגור את מעילו הדק. הוא עבר את הפינה והקיא את נשמתו. 

במהלך הימים הקרובים ביקר רודיק שוב ושוב בהיכל הזיכרון הקטן והשומם, ומכר למפעיל השמנמן גם את נשף סיום התיכון, טקס קבלת התואר באוניברסיטה, הנשיקה הראשונה שלו, וכמה חוויות מימי עבודתו כמהנדס מכונות. על כל זיכרון כזה שילם המפעיל סכום יפה, ורודיק רץ להשתמש בכסף. הוא קנה לעצמו חליפה יפה, קנה ווילונות חדשים לדירתו וקנה מחשב חדש, בעל איכויות וידאו ואודיו מצויינות, על מנת לקיים את הראיון שלו בתנאים אופטימליים. 

אך כשהראיון התחיל, רודיק הבין את הטעות הנוראה שעשה.

הוא לא זכר באיזה תיכון למד, היכן קיבל את התואר ובאיזו שנה, וכן פרטים קטנים אך חשובים מנסיון חייו, שגרמו לו להראות בעיני המראיינת כשקרן לא אמין, שזייף את קורות חייו. הוא ניסה להתחנן על המועמדות שלו, אך כמובן שלא יכול היה לספר לה מה הבעיה מבלי לחשוף שעבר על החוק.

את העבודה לא קיבל, ועכשיו נאלץ להמשיך ולמכור זכרונות, פשוט על מנת לשרוד.

כעבור כמה שבועות, מוחו היה ריק כמעט לחלוטין. רודיק ניסה ללכת להיכל זיכרון אחר ולשכור שם זיכרון רגיל, ואז לנסות למכור אותו כזיכרון מקורי למפעיל בחנות הקטנה, אך המכונה מייד זיהתה כי אין מדובר בזכרון אמיתי. 

לפתע, במכת מזל אקראית כמו מכת ברק, הוזמן רודיק לראיון נוסף.

הוא ישב בדירתו הקטנה וחשב, ולאחר כמה שעות הגיע למסקנה. 

ורודיק יצא שוב בדרכו אל היכל הזיכרון הקטן, ואל המפעיל השמנמן שחיכה שם.

"הי גבר, אמרתי לך כבר - אין לך יותר זיכרונות מעניינים למכור, אז אלא אם כן יצרת כמה זכרונות חדשים ביומיים האחרונים, אני אבקש ממך לצאת" אמר המפעיל וניפנף בידו בעצלות לכיוון הדלת, בלי להרים את עיניו מקונסולת המשחק שלו. אך רודיק לא יצא מהחנות, אלא נצמד לדלפק וכמעט טיפס עליו, והצמיד סכין ארוכה וחדה לצווארו המזיע של המפעיל, שנאנק בבהלה. 

"אתה הרסת לי את החיים!" נהם רודיק, "ואתה תסדר אותם! תחזיר לי את הזיכרונות שלי!"

הי גבר, תרגע!" אני לא יכול גם אם אני רוצה!" המפעיל פתח מגירה קטנה מתחת לדלפק, שהייתה ריקה למעט קלטת זיכרון אחת. "מכרתי את כולם, גבר. קיבלת את הכסף שלך, נכון? מה אתה רוצה ממני?"

רודיק עזב את המפעיל ואחז בראשו הכואב, ידיו מנסות ללטף את מוחו הפועם בכאב. הוא ניסה לעכל את החדשות, ולפתע עלה במוחו הריק רעיון. 

"בסדר, אין לך את הזכרונות שלי. לא נורא, חייתי חיים זבל גם ככה. תן לי איזה זכרונות שיש לך. אני אקח מה שיש, לא אכפת לי מה. אני חייב מוח מלא זכרונות לפני הראיון שלי."

רודיק הרים שוב את הסכין, והוביל את המפעיל חזרה לחדרון הקטן. לאחר כמה שעות, יצא רודיק המבולבל החוצה, מצחו נוצץ מזיעה. הוא עבר את הפינה והתמוטט אל תוך השלג.


"מה שלומך, מר סאמירו? הבה נתחיל את הראיון? ספר לי קצת על חייך." אמרה המראיינת מצידו השני של המסך.

רודיק חייך. "אין בעיה. למדתי בתיכון על שם גומר עד שנת 74', ואח"כ בקולג' על שם אורורה, שם קיבלתי את התואר הראשון שלי בשנת 63'. אני זוכר את טקס הסיום היפה, בו התנוססה הכרזה "בהצלחה למחזור 66'". לבשתי שמלה אפורה יפה לטקס, מתחת לגלימת הסיום כמובן…"

"רגע אחד בבקשה", המראיינת נראתה מוטרדת לפתע. "קולג' אורורה הוא קולג' לנשים בלבד, וגם השנים שאמרת לא מסתדרות לי." 

רודיק צחק צחוק עצבני, אך פניו הפכו קשוחים לפתע. "לא, מה זאת אומרת? את רוצה להגיד שאני לא זוכר את סיום התיכון שלי? את התואר? את יודעת כמה עבדתי קשה על התואר שלי… באומנות עכשווית…" הוא גמגם לרגע, והמראיינת היפה אמרה בקור - "בקורות החיים שלך כתוב שלמדת הנדסה אזרחית, עם התמחות בחלקי מעבורות חלל. משהו כאן לא מסתדר. אתה בסדר מר סאמירו?" רודיק תפס במסך הגדול, עיניו נוצצות בדמעות של חימה. "אני בסדר, אידיוטית מטופשת שכמוך! אל תגידי לי מה אני זוכר ומה לא!" רודיק הבין לפתע שהוא מגזים בתגובתו, והוא התיישב חזרה בשקט. "א.. אני מצטער. תוכלי להתעלם מההתפרצות הקטנה הזאת? אני לא זוכר שאי פעם התפרצתי ככה…"

היא הרימה מבטה מהניירות שלפניה. "אתה משקר לי מר סאמירו? ראיתי את התיק הפלילי שלך. תקיפה של הבוס שלך לשעבר? אמנם זה היה לפני עשר שנים, והייתי מוכנה להתעלם מזה, אבל רואה שזו עדיין בעיה." היא הניחה בצד את הניירות ושילבה את ידיה. "אני חוששת כי לא נוכל להמשיך בראיון בשלב זה. אני מצטערת מאד, אך עלי לסיים כעת." המסך השחיר, ורודיק נותר מביט בו בבלבול, עיניו מתרוצצות ללא הפסקה בין זכרונותיו לבין זכרונות אחרים, חדשים אך עדיין שלו...

רודיק סאמירו, שבר כלי של זכרונות מנופצים, נמצא מת ברחוב כמה ימים לאחר מכן, ורידי ידיו חתוכים ומדממים ליד "היכל הזיכרון המופלא" - חנות זיכרון קטנה ומוזנחת בחלק הפחות טוב של העיר, כשבידו סכין ארוכה וחדה ששימשה ללא ספק ברצח מפעיל מכונות הזיכרון באותה החנות.


חזרה ליצירות
יצוא ל-Word יצוא ל-Word שלח לחבר שלח לחבר גרסה להדפסה גרסה להדפסה

 

  ללא תגובות מבריק! / גלי צבי-ויס 23/10/2019
  ללא תגובות זכרונותיו של אדם / יום טוב צבי 23/10/2019
כל היצירות סיפורים שירים ראיונות תחרות מאמרים הודעות אתיקה יוצרים במת דיון פטפטת
בניית אתרים בניית אתרים Media4u | חנות אינטרנטית