שירים

אל דוראדו, אל מוארטו


 

כדורים מונחים בכף היד

כמו נמרים לפני פריצה.

קווי החיים מצטמצמים לשביל סגור

 שכולו קוצים ודלתות חשוכות.

אל דוראדו קורצת לי

טמונה בגופו של העתיד

אישה, ספר, קיר אבן

כל צורות המין, כל צורות הנפל.

רכבת השינה חוצה את היום

למוקדם מדי ומאוחר מדי.

אצבעות נצחיות, שירה רועדת

דלקת שחקים.

במדור השביעי של העיתון

חי – אני

שכוח אך קיים

מסמר אחרון בארון הספרים

עור מזכוכית וקמטי חרדה

התפרים האבולוציוניים

שמאפשרים לי לחשוב ולזרוק

לדפוק ולשנוק

מותר האדם הוא הצורך להגיע ל"שם"

ולגלות שככלות הכל, נותר מאחור.

 


תגובות

גלי צבי-ויס / חי אני / 09/03/2020 07:56
שמואל כהן / מותר האדם / 09/03/2020 14:28