אודות האתר אודות גלי מן התקשורת תקנון האתר
גלי צבי-ויס
דף הבית
גלי צבי-ויס
דוא"ל:
סיסמה:
שכחת?  הרשמה
כרגע באתר 203 יוצרים
חיפוש
זכר
תאריך לידה: 22/6/1955
אחרי הרבה מאוד שנים, החלטתי לצאת מהארון ולהתחיל לכתוב. אני מקווה שתאהבו את מילותי, אבל אם לא, אל תזרקו עלי ביצים סרוחות ועגבניות רקובות - יש לי מספיק מהם. אם תרצו לזרוק משהו, אז אולי מלפפונים ובצל בכדי שאוכל להשלים סלט לארוחת בוקר. בסיפורי תוכלו לגלות דברים מוזרים כגון איך להוליד בשלושה חודשים או איך להיות אישה. תוכלו גם ללמוד איך לעשות סקס. או שתוכלו ללמוד איך לזהות חייזר-בקיצור, תוכלו ללמוד על הרבה נושאים מאוד לא שימושיים.
תאריך כניסה אחרון:
08/08/2020 18:00:53

 
נושא: נקודת מבט. 

 

העלתה לדיון:
נורית ליברמן.
 
 

במת הדיון פתוחה להצעות החברים.

שאלות נפוצות>>

"דרך המילים"
הוא אתר מארח.
גלי צבי ויס ו/או
ההנהלה הטכנית 
של "דרך המילים",
אינם אחראים על
תמונות המועלות
לאתר ומוגנות
בזכויות יוצרים
ועל כל קנין
רוחני אחר.
העלאת היצירות
והתמונות באחריות
היוצר/ת בלבד.
חזרה ליצירות
מקום אחר - jakuper סיפורים (8/8/2020-18:07) 171 צפו ביצירה משתמשים רשומים צפו ביצירה


לבסוף שלחו אותי לעזאזל.

אז הלכתי.

עד שהגעתי.


קבלת הפנים לא הייתה מי יודע מה חמה - רק שלושים ושמונה מעלות. אני יודע כי מעלה אחת יותר ואני בדרך כלל מתעלף. אבל בכל זאת חם מספיק כדי שאתחיל להזיע. וכמובן, הכי הרבה מעל המצח והאף. נו טוב, זה ברור מאליו מה שהכי בולט גם הכי מזיע.

ניגבתי עם כף היד את רוב הטיפות שהצטברו. אחרי שניערתי את ידי באוויר, שמעתי קולות כועסים של אנשים שנרטבו מהטיפות שעפו עליהם. רק עכשיו מיקדתי מבטי בנעשה סביבי. הייתי באמצע חלל משרדים שכולו מרחב פתוח. כל כך פתוח, שלא היו בו לא קירות ולא תקרות. דלתות כן היו. למה צריך דלתות אם אין קירות? לו אני הייתי ממציא את הגיהנום, הייתי מבטל גם אותן. לפחות זה מה שחשבתי. אבל היות ולא אני יצרתי את המקום הזה, התחלתי לחקור אותו.

אני זוכר שלא לקח לי הרבה זמן להגיע לשם. כלומר לכאן. לגיהנום. אם כך, הוא לא גדול מאוד. הסתכלתי שוב מסביב. מקום כמו מקום. כלומר אם משווים לכל מקום אחר שאין לו גבולות הנראים לעין. חוץ מזה, הכל היה רגיל למדי – חללים פתוחים בכל כיוון שהעין מסוגלת לראות. בכל תא חללי שכזה היה בן או בת אדם, מתעסקות בעיניינן. חלקן דיברו ביניהן. חלקן בהו במסכים שלפניהן. הזכיר לי את מקום העבודה האחרון שלי - הרבה התעסקות מסביב והעבודה תמיד במקום השני, על פי רוב בלתי נראית.

הלכתי בין התאים עד שמצאתי אחד פנוי. על הדלת היה שלט עם שמי. שמחתי שיהיה לי תא משלי, גם אם הוא ללא קירות. וגם ללא תקרה. כן, כן. ברור שאם כל החללים פתוחים לכל הכיוונים ללא שום קירות, או תקרה, אז גם שלי יהיה בלעדיהם. ובכל זאת, כולם זה כולם ואני זה אני. היו יכולים לתת לי להרגיש מיוחד, אפילו קיר אחד היה מספיק. ואיפה הם מצפים שאתלה טבלת יאוש?

מזל שהייתה לפחות רצפה. עליה היה מונח שולחן מחשב משעמם ועליו מסך טלוויזיה וטלפון נייד. כמו כן, ראיתי גם עכבר ומקלדת. עקבתי אחרי החוטים של המקלדת וגיליתי מתחת לשולחן מחשב עם שם "שאול 532" מוטבע עליו. ניסיתי להבין מה מסמלות הספרות, אך שום דבר לא עלה לי בראש. התיישבתי על הכיסא שהופיע מאחוריי ברגע שהתכופפתי לפתוח את המחשב. קצת הופתעתי איך שהוא הופיע בצורה ובזמן כל כך נוחים, אבל התחלתי להבין שכאן, בגיהנום זה יכול לקרות.

התיישבתי בנוחות. כמובן אם לא שמים לב לשני הנעצים שהיו תפורים מתחת לבד במושב הכיסא. הזזתי את עצמי עד שהנעצים הציקו הכי פחות והדלקתי את המחשב. חיכיתי שיתחמם. בינתיים חיפשתי צג. שום דבר כזה לא מצאתי. התכופפתי מעל המחשב ומשכתי מאחוריו חוט שמחבר אותו עם הצג. קצה השני של החוט היה מונח על השולחן. שיחקתי בו באצבעותיי וחשבתי, מה אעשה עם המחשב בלי צג? התחלתי להתרגז, אבל אז נזכרתי שלאחרונה יצאה גרסה אל-צגית של הפייסבוק. התוכנה יכולה להתחבר ישירות למוח. התרכזתי ואכן, בראשי הופיעה תמונת מסך כניסה של הפייסבוק.

נכנסתי לחשבוני. יותר משלוש מאות הודעות המתינו להתייחסותי. התפלאתי קצת שבארבע השעות שלא הייתי מחובר הגיעו אלי כל כך מעט הודעות, אבל הנחתי שבגלל שאני בגיהנום, זה העינוי שלי לקבל כמות כל כך מגוחכת של הודעות. שארגיש ששוכחים אותי.

התחלתי לקרוא את התגובות להודעות שלי. כלומר להודעות שהעתקתי בשמי. להודעה הראשונה היו רק עשרים ומשהו תגובות. התחלתי לקרוא. אבל משהו הפריע לי. עצרתי. התרכזתי בתמונה שהייתה לי בראש. כן. משהו באמת לא בסדר. באותו מקום שהיה אמור להופיע "לייקים" והכמות שלהם, היה מלבן לבן, כאילו מישהו מרח עליהם צבע כדי שלא אוכל לראות אותם. בדקתי בתגובה הבאה. מלבן לבן דומה הסתיר גם את המילה וגם את הכמות של הלייקים.

נחרדתי.

איך אני אמור לקרוא תגובות אם אני לא יכול לדעת כמה אנשים או בוטים אהבו את מה שכתבתי. זאת אומרת העתקתי. אבל זה לא משנה. עדיין, בלי שאדע שאוהבים אותי ועד כמה, בשביל מה אני צריך את הפייסבוק?

במשך זמן מה נכנסתי לעוד הודעות ועוד, רעננתי את התמונות שבראשי, אבל המצב החמור נשאר כפי שהיה. כל הלייקים היו מתחת לשכבת צבע. הרגשתי מסכן, לא אהוב, זנוח. מת. כך הרגשתי בפעם האחרונה כאשר שכחתי סיסמא לפייסבוק ובמשך שבע עשרה וחצי דקות לא ידעתי עד כמה אני אהוב.

ישבתי שם, במשרד הפתוח בין אלפי אנשים בגיהנום וכעת הרגשתי את עומק הנפילה שלי. נזכרתי שאני גבר, לכן לא בכיתי. כלומר לא עם הדמעות על הפנים. בפנים בכיתי ועוד איך. באמת, מה אעשה עכשיו בלי כל הלייקים שלי? שלי!

הרגשתי כל כך עצוב, שהבנתי שאני פשוט חייב לעשות לעצמי סלפי במצב הזה.

הרמתי את הנייד שהיה על השולחן והפעלתי אותו. המכשיר הייה דומה מאוד למה שהיה לי, לכן מהר מאוד הגעתי לצילומים ולחצתי על מעבר לתמונות סלפי. רק שהמצלמה עדיין הראתה את השולחן הנמצא ממול הטלפון. לחצתי שוב ושוב על מעבר לצילום סלפי, אבל המצלמה התעקשה להראות תמונות של כל דבר חוץ ממני. ברגע מסוים חשבתי שעוד שנייה אני זורק את הטלפון בחוזקה על הקיר. מה שעצר בעדי זה שלא היו בכלל קירות. סליחה? ואיך אני אמור לשבור את הטלפון אם אני מתעצבן? הממם.

רצפה!

אבל התברר שהיא מכוסה חומר גמיש. כשהלתי, לא הרגשתי. אבל כאשר זרקתי על הרצפה את הטלפון, הוא קפץ בחזרה. אני נשבע שראיתי שהטלפון אפילו קרץ לי עם המסך שלו כאשר קפץ אלי לידיים. הרגשתי שהמכשיר לא רק לא התכוון להישבר, אלא הראה סימני סיפוק מהניסיון שלי להפגיש אותו בצורה קטלנית עם הרצפה.

משום מה במקום להתעצבן עוד, התחלתי לצחוק. זה היה כל כך לא ריאלי, שהתחלתי לכדרר עם הטלפון לאורך ולרוחב התא הפתוח הפצפון שלי, אפילו יצאתי לפרוזדור והתחלתי לרוץ מסביב.

נרגעתי בגלל המבטים הזועפים של היושבים בתאים אחרים. חלקם עמדו עם אצבע מול הפה שלהם. אחד ניסה לשים אצבע מול הפה שלי. מעניין שאף אחד לא אמר מילה. רק עשו סימנים שחייבים להיות שקטים.

גם אני הראיתי אצבע. אבל לא מול הפה שלי, וגם לא אותה אצבע כמו האחרים. אני בחרתי להראות את האצבע האמצעית. וכנראה שעשיתי את זה ביותר מדי גאווה, כי שכני הפנו את ראשיהם הצידה, כאילו הסימן שהראיתי היה מופנה אישית כלפיהם. חלק מהנשים גם כנראה הרגישו כך כלפי הסימן שלי, כי התחילו לחייך ולהסמיק.

טוב, גם אם עצרתי בגלל תשומת לב יתירה של אחרים, לא הצטערתי על כך. הרי לא היה שום סל במקום שהייתי יכול לקלוע לתוכו את הטלפון שלי אז בשביל מה להמשיך לכדרר. או שצריך להגיד לטלפנן במקרה של שימוש בטלפון? באמת, שאלה מענינת. מצד שני, על מה אני חושב!

לא מבין, זה גיהנום או סתם בית משוגעים. חזרתי לביתי – כך קראתי בלבי להתא הפצפון שלי. מצאתי אותו כי רק הוא היה בלי מישהו בפנים. חוץ מזה לא היו לו שום סימני היכר. אפילו השלט עם שמי שראיתי בפעם הראשונה, כעת היה מוסתר בגלל שהשארתי את הדלת פתוחה לרווחה.

החלטתי להפוך את משרדי ליותר אישי והנחתי את הנייד על השולחן עם המסך כלפי מטה. אם אין לי שימוש בו, אז המסך יכול לנוח. בזכות זה משרדי כעת הפך לייחודי לחלוטין. ישבתי מול השולחן, לוקח אוויר לריאות ומוציא אותו מעלי. יחד עם רעיונות שהצטברו בראשי.

טוב, אז אשבור אותו בידיים. את הטלפון. לא את ראשי. מצד שני, כבר נגמר לי הרצון להרוס. אז אולי אתקשר למישהו ואספר עד כמה נורא כאן בגיהנום. החזרתי את הנייד למקומו הרגיל בכף ידי עם המסך מופנה כלפיי והתחלתי לדפדף ברשימת אנשי הקשר, אבל כל מה שמצאתי היו טלפונים של עובדי מקום זה. או לפחות כך הבנתי לפי השמות שראיתי: מפעיל השעמום, סמנכ"ל העינוים, מפצח הביצים הראשי, הבנקאי, מחסנאי הנשמות, אחראי ההסקה, עורך הדין, מטפל בהלם, המחבטן הראשי ועוד שמות מוזרים כאלו.

לא היה לי שום עיניין להתקשר למשל לאחראי ההסקה. לפחות לא כרגע. הרי על מה אני כבר יכול להתלונן בקשר לחום כאן? אולי רק שהיה רב מדי? אבל על זה הייתי אמור לדבר עם מישהו אחר. גם למחסנאי הנשמות לא בדיוק רציתי להתקשר, למשל כדי לא לברר מה בדיוק מסמל התפקיד שלו. גם למחבטן הראשי לא מיהרתי להתקשר, כי כנראה תפקידו סימל שהוא מטפל במחבטות, ומה כבר יכולים לעשות איתם כאן? גם עורך הדין לא היה ברשימת המבוקשים אצלי לתקשורת. דפדפתי ודפדתי ברשימת השמות, מפסיק להתמקד בה.

סך הכל רציתי להתקשר לחברים שלי. אבל בטלפון לא היו המספרים שלהם. ואני, כמו כל בן אדם נורמאלי, לא שמרתי בזיכרוני את מספרם. אפילו מספר הטלפון שלי לא היה שמור אצלי בראש, אלא במכשיר הטלפון שלי. שלא היה כאן.

הבנתי שעולמי חרב עלי. ללא מחשב, ללא לייקים, ללא סלפי ואפילו ללא מסרון לחברים, מה היה טעם לחיות? ובדיוק אז נזכרתי שאני כנראה כבר לא חי. אז מה, גם ללא חיים!

מבעד ערפל של רטיבות שהתחילה לכסות את עיניי למרות שאני גבר, ראיתי הבזק אור. מיקדתי את עיניי והבנתי שמצג הטלוויזיה משתקף אור. מאיפה הוא בא? מה זה משנה? מה שחשוב, שההבזק הזה הזכיר לי שעוד היה לי בשביל מה לחיות. ידי חיפשה על השולחן שלט טלוויזיה וברגע שמצאתי, התחלתי ללחוץ על הכפתורים. המסך התעורר לחיים. ראיתי גינה יפה. למעשה, תקריב של גינה. עשרות ורדים בצבע אפרסק כיסו את רוב המסך. הם כמעט לא זזו. אולי רק קצת. כאילו הרוח מזיזה אותם. הסתכלתי על הכיתוב מתחת לתמונה: "ערוץ הגננות. שידור חי מגינת הוורדים".

מצמצתי במהירות. לא עזר. תמונת הוורדים עדיין לפניי. באמת? זה הערוץ האחרון שמי שהיה כאן לפניי ראה?

חייכתי כאשר חשבתי על האדם או האדמה, כלומר גברת, שהיו במשרד הזה לפני כן והעברתי ערוץ. המסך הכחיל. התקדמתי עם ראשי כמעט עד הטלוויזיה, והבנתי שאני רואה מים. התחלתי להבדיל בבועות אוויר קטנות שנעות בתוכם. משמאל לתוך המסך שט באיטיות דג ארוך. לא מכיר דגים, אז לא יודע איזה דג זה היה. הוא שט בלי להסתכל לצדדים. וזהו. שום דבר אחר לא קרה על המסך. הפניתי את ראשי למטה לכיתוב. "ערוץ הדייג. שעת המצלמה האבודה."

הפעם לא מצמצתי עם עיניים. ניסיתי לעשות זאת עם מוחי. התוצאה הייתה זהה. כלום.

במהירות לחצתי על כפתור הערוצים. ורדים בצבע אפרסק מילאו את המסך. הרגשתי שגבי מתקשט לאחור, לשוני נדבקה לשיניים, עיניים קיבלו צורה מרובעת ומוחי מנסה להשתטח כדי לבטל את כל פיתוליו. מה, באמת? 

לחצתי שוב על כפתור הערוצים והסתכלתי על הדג שהספיק בינתיים להתקדם רק סנטימטרים בודדים. עוד לחיצה על הכפתור הביאה אותי שוב לגן הוורדים. ושוב דג. שמאחוריו הגן. דחפתי כל כך חזק את השולחן ממני, שהכיסא שלי התהפך ונפלתי למטה. לא כמו כדור, אבל בדומה לו. נפלתי על הרצפה ועליתי באוויר. וכך כמה פעמים עד שהניתורים הפסיקו.

שכבתי בלי לזוז, מוחי מתחיל לחשוב שוב. אני בגיהנום. ממש-ממש בגיהנום! אימא!

לא יודע כמה זמן שכבתי כך, אבל ברגע מסוים הרגשתי שמישהו מכה קלות על רגלי. נשענתי על מרפקים והסתכלתי למעלה. על ידי עמד ילד.

"אתה מוכן לקום?"

איזה ילד חצוף? עד שמצאתי תנוחה טובה כאן במשרד, הוא רוצה שאקום?

"לא".

"אז אתה לא רוצה לעבור מקום?"

"לעבור?" לאן?" כבר עמדתי והסתכלתי למטה כאשר אני חוקר אותו. הילד המעצבן לא הרים ראש. רק נתן כמה מכות עם רגלו על הרצפה. הבנתי שהוא רוצה שארד לגובה שלו. טוב, במשרד הזה כבר עמדתי וגם שכבתי. אז קצת עמידה על ברכיים לא תזיק.

"אז לאן לעבור?"

"למקום יותר טוב."

"ברור. כל מקום הוא עדיף."

"אבל שם אין פייסבוק."

"מה!! השתגעת! מה יכול להיות יותר טוב בלי פייסבוק?"

"מקום שאין בו גם סלפי ולא מסירונים ולא טלוויזיה."

התחלתי לצחוק. "אין מקום כזה. לו היה, אף אחד לא היה מגיע אליו."

"אתה בטוח?"

הבעת פניו של הילד לא השתנתה, אבל הרגשתי ששאלתו נכנסה לי עמוק למוח. רציתי לענות מיד, אבל משהו עצר בעדי. חשבתי שוב על העיניין. בלי לייקים, בלי מסירונים, בלי טלויזיה, כמה רע הרגשתי בלעדיהם. אבל בלי פייסבוק בכלל, בלי טלפון, בלי טלויזיה כלשהיא וגם בלי טלפון? אמרתי כבר טלפון? אז זה רק מראה כמה הוא חשוב בשבילי.

ניסיתי לדמיין את עצמי בלעדיהם. תמונות ילדות התחילו לעלות בזכרוני. מהזמנים שהייתי מאושר, מהזמנים שעם המשפחה עוד תיקשרתי פנים אל פנים, עיניים אל תוך עיניים. נזכרתי, שלמעשה לא הייתה מילה "לתקשר", אלא לדבר, לחבק, לנשק, להרגיש. חשבתי שהזמנים לפני כל הדברים האלו היו באמת זמנים מאושרים. אז לא הייתה לי הרגשה ששמשהו חסר לי. משפחתי הייתה מספיקה לי כדי שאדע כמה טוב שאני חי.

הילד ראה את המלחמה הפנימית שלי משתקפת על פניי. "אתה מתחיל כבר להבין שגיהנום זה לא חוסר של פייסבוק, טלפון או טלויזיה. מי שעשה לך גיהנום, זה הדברים האלו בעצמם. הם שעטפו את עיניך ואוזניך בחומרנות והכניסו ללבך בטחון שכול העולם קיים אך ורק בשבילך. כל זה, כמובן, כל עוד לא תעזוב את הגיהנום היפה הזה שכפו עליך. אז מה החלטת, תישאר כאן, או שנלך למקום טוב יותר?"

כל היסוסי נעלמו. "נלך למקום אחר."

"אז אתה רוצה שנלך למקום שאין בו דברים שהתמכרת אליהם ושכבשו את הנפש שלך." התפלאתי איך הוא מצליח לשאול בלי סימני שאלה?

"כן, כן. לשם נלך."

התחלתי ללכת, אבל הילד השיג אותי, תפס את ידי ומשך אותי בכיוון אחר.

פנימה.

לתוך תוככי עצמי. אל האני האמתי. אל האני שלא זקוק לגירויים המלאכותיים של החיים המודרניים.

אל האני שבעצמי עולם בפני עצמו, עולם שלם.

חזרה ליצירות
יצוא ל-Word יצוא ל-Word שלח לחבר שלח לחבר גרסה להדפסה גרסה להדפסה

 

  ללא תגובות החיים המודרניים / גלי צבי-ויס 9/8/2020
  ללא תגובות קראתי פעמיים / יקיר (יקי) דסא© 12/8/2020
  ללא תגובות קונפליקט עם עצמך / שמואל כהן 24/8/2020
כל היצירות סיפורים שירים ראיונות תחרות מאמרים הודעות אתיקה יוצרים במת דיון פטפטת
בניית אתרים בניית אתרים Media4u | חנות אינטרנטית