אודות האתר אודות גלי מן התקשורת תקנון האתר
גלי צבי-ויס
דף הבית
גלי צבי-ויס
דוא"ל:
סיסמה:
שכחת?  הרשמה
כרגע באתר 216 יוצרים
חיפוש
זכר
תאריך לידה: 27/6/1985
E-Mail:
אזור מגורים: ראשל
תאריך כניסה אחרון:
16/08/2020 14:58:12

 
נושא: נקודת מבט. 

 

העלתה לדיון:
נורית ליברמן.
 
 

במת הדיון פתוחה להצעות החברים.

שאלות נפוצות>>

"דרך המילים"
הוא אתר מארח.
גלי צבי ויס ו/או
ההנהלה הטכנית 
של "דרך המילים",
אינם אחראים על
תמונות המועלות
לאתר ומוגנות
בזכויות יוצרים
ועל כל קנין
רוחני אחר.
העלאת היצירות
והתמונות באחריות
היוצר/ת בלבד.
חזרה ליצירות
תווים - אלי דסטניק סיפורים (16/8/2020-14:34) 141 צפו ביצירה משתמשים רשומים צפו ביצירה

תו מחיר היה הדבר שהכי הפחיד אותי בעולם.

אני זוכר את הפעם האחרונה שראיתי תו מחיר. עמדתי בקופה לאחר התשלום ולאט לאט חילחלה בי ההרגשה שמשהו בי לא בסדר, שזה לא אמור להיות ככה. זה היה מפתיע כי בדרך כלל בשלב זה עדיין הייתי בתחושת העילוי והריגוש של הקנייה. שילמתי לקופאית, ונעתי לכיוון דלת היציאה.
אבל התחושה לא עברה ואף התחלפה בבחילה ודפיקות לב קלות. בכל יד השתלשלו שתי שקיות ובכל שקית היו שני קרטונים של זוגות נעליים. ארבעת הזוגות כבר ציפו בקוצר רוח להצטרף למעל 100 זוגות נעליים שהיו בשני ארונות בבית, ממתינים בחוסר תקווה משווע להילבש על ידי.
עמדתי בכניסה לחנות. הדלתות האוטומטיות נפתחו רק למחצה ונסגרו חזרה, לא משוכנעות אם אני נשאר בפנים או יוצא, ולא היה לי תשובה לתת להם. הייתי נטוע במקום.
פתחתי את אחת השקיות הסתכלתי על תו המחיר של הפריטים שקניתי והיה לי ברור שאני מקבל דיל טוב. אבל הרגשתי שאני לא באמת צריך אותן, שאני בכלל צריך חיבוק, או פחות לחץ מהעבודה, או בת זוג שתכיל אותי.
בכוחות מוגברים גררתי את עצמי לאוטו, וכשהגעתי התיישבתי, משליך את שקיות הנעיליים לכיסא שליד הנהג. ואז דפיקות הלב גברו, זיעה התחילה לרדת ממורד המצח, ונשמתי נשימות מהירות. לא הצלחתי להירגע במשך רבע שעה.

"הקניות שלי, קניית נעליים, למה זאת בעיה בעצם?" שאלתי את המטפל שישב מולי
"תראה, מצד אחד אתה חד קרן, מקרה נדיר של גבר שופהוליק שמתמקד בנעליים" הסביר "אבל הקנייה או הכמות כשלעצמה היא לא בעיה אלא העובדה שאתה קונה נעליים מבלי ללבוש אותן ומבלי הצורך בהן, והעובדה שכמה דקות לאחר הקנייה אתה מרגיש רע"
"אני מרגיש רע גם כשאני לא קונה נעליים" סיננתי
"זה הדבר השני, אתה קונה נעליים כדי להתחמק מהתמודדות עם הרגשה רעה או עם קושי אחר"
"אבל למה בפעם האחרונה זה היה כל כך כואב ולא נעים, למה דפיקות לב, ובחילה?"
"מה שחווית נקרא התקף חרדה" אמר "הנפש שלך רוצה שתפסיק לפתור בעיות גדולות בפלסתר"
"הנעל היא הפלסתר" המשיך " הבטחה ריקה מתוכן, שאם תקנה יהיה יותר טוב"
הבטתי בו, והוא הביט בי
"אני מציע שתתחיל בגמילה חדה או
cold turkey" אמר לי המטפל שישב מולי
"אפשר פרוסת לחם איכותי לשים עליו את גמילת הפסטרמה שאתה מציע?"
"אתה יודע שהומור היא דרך התחמקות מהבעיה?" אמר ואני כבר לא התבדחתי.
עלות המפגש הייתה כמו שני זוגות סניקרס במבצע השני בחצי מחיר, אבל לא הרגישה מספקת באותה מידה.


הבנתי שהמטפל צודק, שהגוף שלי צודק, והקשבתי לשניהם. לכן הספקתי ללכת לחנויות ביגוד בכלל. לכאורה היה מספיק שאפסיק ללכת לחנויות נעליים, אבל פחדתי שגם בני דודים כמו מכנסיים, או אחיינית מדרגה רחוקה כמו חולצה מכופתרת תפתה אותי במידה דומה ותחזיר אותי לסורי.
אם הייתי צריך משהו הייתי קונה אותו בניתוק היחסי של קניות באינטרנט. החיבוק העוטף של נעל חדשה על כף הרגל הפך להיות זיכרון מעומם.

"אני יכול לקנות רק זוג אחד" אמרתי בקול רם בחלל האוטו, נאחז בהגה חזק יותר ממה שצריך.
ישבתי בחנייה הפתוחה של הקניון מול אחת מחנויות הנעליים החביבות שלי. עברה חצי שנה מאז שנכנסתי לחנות, והיום היה יום קשה, אפילו קשה מאד. הרגשתי שהכל יכול להשתפר קצת עם אקנה נעליים
"אני-אקנה-רק זוג-אחד" הדגשתי כל מילה
בהתחלה עלתה בי תחושת "מגיע-לי". לא קניתי זוג נעליים כבר חצי שנה, לכן מגיע לי לקנות זוג אחד
לאחר מכן עלתה בי מחשבת "אחד לא ישנה שום דבר" זוג אחד זה טיפה בים, הוא לא ישנה כלום ולא יחזיר אותי להתמכרות
אחרון חביב עלה בי תחושת ההתרגשות המוכרת לפני הקנייה, הידיעה הברור ה שאני הולך לעשות משהו שיעשה לי טוב. ואם זה מרגיש טוב, הרי זה בוודאי טוב.
סידרתי את התירוצים שלי בשורות מסודרות והתכוננתי לדרוס את ההיגיון הבריא כדי לגעת בפיסת עור מושלמת.
יצאתי החוצה מהרכב ואז תפס את תשומת ליבי חלון השמשה של הרכב לידי. מתחת למגב היו אגורים לפחות 8 או 9 דוחות חנייה. חלקם נראו טריים, בחלקם הנייר קיבל גוון שחור משיזוף בשמש הקופחת, ובחלקם הדיו נמוגה ורק חלקיקי סכום קנס ומספר עברה נותרו במקומם.
ומה שהיה מוזר באמת, הוא שהרכב, שחנה על חניה לנכים, היה עם תו נכה. למה הוא קיבל דוחות?

הבטתי מבט אחד ארוך לעבר חנות הנעליים. מה שהמתין לי שם הוא 15 דקות של ריגוש, חיוך וחצי, תו מחיר, הבטחה כוזבת, ובחילה ממושכת. הבטתי לעבר הרכב – מה שהמתין לי שם הוא אנגימה, עטופה בסוד, מכוסה בתו חנייה.

למחרת ישבתי במשרד הרישוי, נדהם לגלות איזה מידע אפשר לחלץ מפקידת רישוי רכב משועממת עם קצת נימוס וחיוך. גיליתי שהרכב שייך לאורה ברדינצקי, ושהסיבה לדוחות הוא תו הנכות שפג תוקף כבר מספר חודשים. סיפרתי לפקידת הרישוי על הרכב ועל דוחות החנייה. היא סיפרה לי ששמעה שפקחי החנייה מתייחסים לרכבים במצב כזה כמו נקודת עצירה כשמכסת הדוחות היומית לא מספיקה.
"אז מה אתה מתכוון לעשות?" שאלה אותי הפקידה
"אני אלך לכתובת שנתת לי ואעזור לה"
"אתה נשמה טובה" אמרה לי
לא סיפרתי לה שמצאתי את האוטו תוך כדי התקף אמוק של שופהוליק בנסיגה. גם הסנדלר הלך יחף

צילצלתי בפעמון הדלת ביד ימין. ביד שמאל אחזתי בדוחות, ובראשי אחזתי בסיפור יוצא דופן.
ממעמקי הדירה שמעתי קולות פסנתר שנעצרו עם צלצול הפעמון. שיחה של שתי קולות נשיים, צליל מפתח מסתובב ומולי עומדת אישה בשנות ה 50 שלה

"אורה? אורה ברדינצ'קי?" שאלתי
"לא לא, מטפלת" אמרה במבטא מזרח ארופאי
"אורה נמצאת? זה בקשר לרכב שלה"
המטפלת נראתה מהורהרת ולבסוף אמרה
 "תיכנסי תיכנסי" מסמנת לי בידייה לכיוון פנים הדירה
נכנסתי לדירה. מעט תאורה, מזגן מקרר בעוצמה, ובקצה הסלון פסנתר, ומישהי יושבת ומסתכלת אליי
"שלום, אורה?"
"כן. מי אתה?" אמרה במבט שלא רגיל לראות אנשים
"אני נתקלתי ברכב שלך, היו עליו הרבה דוחות חנייה למרות שיש לך תו נכה ורציתי לוודא שאת יודעת..."
"יודעת מה?" שאלה ומבט מעופף בעיניה
"שאת מקבלת דוחות חנייה כל כמה ימים, בגלל שתו הנכה שלך פג תוקף..."
היא הייתה מהורהת לדקה ואז נראה שנחה עליה ההבנה
"הייתי חולת סרטן בהתאוששות כשחניתי שם ותו החנייה שלי באמת עמד להיגמר" סיפרה "אז עוד לא ידעתי שהבדיקות יגלו שיש חזרה של הגידו
ל עם גרורות, ושאני אחטוף התמוטטות עצבים"

"התמוטטות עצבים?"
"נפגשתי עם חברות לחגוג את סיום הכימותרפיה, ואז קיבלתי טלפון שיש סימנים שהטיפול לא עזר כמו שחשבו ולאחר מכן התחלתי לבכות ונכנסתי להיסטריה, עד שהזמינו אמבולנס שפינה אותי למיון פסיכיאטרי"
"ושם עזרו לך?"
"ניסו" אמרה "אבל כשיצאתי מהבית חולים, מצאתי את עצמי יושבת חודשים בבית, חווה דיכאון וחרדות, לא הולכת לטיפולים, לא אוספת את האוטו"
דממה קצרה השתררה
"רק תווי המוזיקה אירחו לי חברה" אמרה וחזרה לנגן כאילו לא הייתי שם.
הנחתי את דוחות החנייה בכניעה על שולחן בסלון, לא הייתי בטוח שהם יטופלו בקרוב
"את מנגנת יפה מאד"
אבל היא לא ענתה, כנראה שאדם ששוכח את האוטו שלו למספר חודשים בחניון, יכול באותה מידה לשכוח שיש אדם זר שיושב בסלון שלו.

רציתי לספר לה משהו שיעזור. ששנינו עברנו חוויה קשה באותו חניון, ששנינו חווינו פחדים ושנינו יכולים להתמודד איתם, שתווי המוזיקה שלה נותנים לי השראה להתמודד עם תוי המחיר שלי, או לפחות העניקו לי הסחת דעת.
רציתי להזמין לה גרר לרכב, ולקחת ממנה את גרורות הסרטן. רציתי להוציא לרכב שלה תו נכה עדכני, ואז לנסוע בנסיעה משותפת למפגשי קבוצות תמיכה ולחנות איפה שבא לנו
.
אך מה שיצא לי היה "יש לי משהו שבטוח יגרום לך להרגיש יותר טוב"
היא הרימה מבטה, מאטה את קצב הניגון
"מה דעתך על סניקרס ורודות?"


חזרה ליצירות
יצוא ל-Word יצוא ל-Word שלח לחבר שלח לחבר גרסה להדפסה גרסה להדפסה

 

  ללא תגובות מנגינת הלב / גלי צבי-ויס 16/8/2020
  ללא תגובות נעלי סניקרס וורודות.. / שמואל כהן 24/8/2020
  ללא תגובות אכן סיפור מרגש... / רדמילה מארדר 1/9/2020
כל היצירות סיפורים שירים ראיונות תחרות מאמרים הודעות אתיקה יוצרים במת דיון פטפטת
בניית אתרים בניית אתרים Media4u | חנות אינטרנטית