אודות האתר אודות גלי מן התקשורת תקנון האתר
גלי צבי-ויס
דף הבית
גלי צבי-ויס
דוא"ל:
סיסמה:
שכחת?  הרשמה
כרגע באתר 207 יוצרים
חיפוש
נקבה
תאריך לידה: 16/5/1952
שמי אגי רגנר אני בחוג כתיבה יצירתית בקרת ביאליק בית כץ,כותבת שירים בעיקר. בעתיד רוצה לכתוב פרוזה חלום ילדות. מי אז שהשורות נכתבו אני כתבתי 2 ספרים "רק לא תה! ו "מה שאת רוצה" חום התגשם . היום שוב כותבת שירים אחרי הרבה זמן 17-12 2019
E-Mail:
אזור מגורים: קריות
תאריך כניסה אחרון:
01/09/2020 18:04:51

 
נושא: נקודת מבט. 

 

העלתה לדיון:
נורית ליברמן.
 
 

במת הדיון פתוחה להצעות החברים.

שאלות נפוצות>>

"דרך המילים"
הוא אתר מארח.
גלי צבי ויס ו/או
ההנהלה הטכנית 
של "דרך המילים",
אינם אחראים על
תמונות המועלות
לאתר ומוגנות
בזכויות יוצרים
ועל כל קנין
רוחני אחר.
העלאת היצירות
והתמונות באחריות
היוצר/ת בלבד.
חזרה ליצירות
היא והוא - אגי רגנר סיפורים (1/9/2020-18:11) 104 צפו ביצירה משתמשים רשומים צפו ביצירה

                                   19-08-2020

היא/ אגי רגנר

 

יש ימים שהיא כוס זכוכית, שקופה . הוא מוריד אותה מהמדף ושאול ,

"איך?"

היא מדריכה אותו ,

"מוזגים מים  מהבקבוק  לתוכי ושותים."

"בקבוק?

"כן ,בקבוק מהמקרר."

"מקרר?"

"כן הלבן הזה שמאחוריך, או מברז, מה שתבחר." מפרטת כהרגלה.

"תודה, עד כאן! אני מסתדר." קולו מחוספס .שורט את נשמתה.

הוא שותה ,מניח אותה בכיור וממשיך את יומו כאילו היא לא קיימת.

ביום אחר היא מדריכה להפעלת מחשב.

הוא קורא לה,  לא משנה היכן היא נמצאת.

שואל :

"למה אין לו קול ,ולמה התמונה נעלמה?"

"תסתכל  ,יש כאן כפתור ימיני ,ותזיז את העכבר." הוא לא בדיוק עושה מה שהיא אומרת לו והתמונה נעלמת שוב, היא חוזרת על ההוראות לפחות עוד פעמיים.

"מה את מרימה את הקול, טוב הבנתי. בי . בי. את משוחררת."

והיא מרגישה כבולה.

יש ימים שהיא העוזרת. הוא לא בבית, הוא לא אוהב את הבלגן של הניקין . היום הזה עובר בשקט, והיא מושכת את הזמן, שומעת  מוזיקה נעימה, מדמיינת שמשלמים לה ,ובסוף היום עוזבת לבית שלה.

לבית שלה?

יש ימים של דמוי מפקדת, בהתחלה היא מבקשת ממנו יפה, אחר-כך דורשת שתסיים את התיקונים   שהתחיל  בבית ועזב באמצעה .היא צועקת  עליו ,והוא צועק עליה. היא מאיימת והוא מאיים .

פתאום שקט.

היא שבורה.

המפקדת נעלמת.

יש ימים שהיא מתחזה לאוהבת, מאהבת, זונה  כל אחד לחוד וגם יחד.

ביום הזה יש רגעים שהיא אוהבת אותו.

אוהבת.

היא   נשבעה לעצמה שכך  הם צריכים להיות מהיום והלאה, בהבנה ובאהבה.

היא  מתכננת את העתיד הוורוד  והסטן צוחק.

והיא צוחקת גם.

יש ימים שהיא מדריכת דרך, או סיר עם אוכל או לחלופין מבדרת, מקשרת אותו  עם העולם. .

ויש ימים שהיא כותבת סיפורים דמיוניים, ויש ימים  ,כמו היום שכותבת, שטויות.

היא והוא...

וזה לא נגמר.

זה תיגמר מתישהו ,ואז היא נורא תרצה שזה לא יגמר.

 

29-07-2020

 

הוא./ אגי רגנר

 

הוא מצא אותה מתה, שוכבת על הרצפה במטבח.

כנראה היא הייתה באמצה הכנת קפה שחור. בוץ.

על השיש  עמד קופסת קפה פתוח, הפינג'אן עם המים שהתקררו .

הכפית עפה על הרצה ,ליד הדלת.

הוא עמד שם מבוהל, בחוסר אונים,

"אני לא אשם, אני לא אשם. מלמל" והרגיש אשם.

לפני שהוא יצאה מהבית הם רבו .הוא צעק לה שהיא תהרוג את הלב שלו .

והיא צעקה בחזרה שהוא יהרוג אותה.

הוא קילל וטרק את הדלת.

אחרי שהוא הלך ,היא החליטה שבאמת נמס לה ,והיציע היחידה מהמצב הבלתי נגמר הזה ,למות ,ליתר דיוק להתחזות כאילו מתה ,אבל בעצם לעזוב למימד אחר ,היא ראתה באיזה סרט שיש אפשרות לחיים מגבילים ולא באמת חייבים למות ,רק כאילו.

מה שהוא ראה על הרצפה עבורו היה אמיתי ,עבורה היה כאילו.

"אני לא אשם,"  הוא המשיך למלמל ,היא פתאום נורא ריחמה עליו ורצתה לצעוק מהמימד האחר שהיא בסדר והוא לא אשם רק לה פשוט נימאס, ואז שם במימד האחר שנראה בדיוק כמו העולם שהיא באה ממנו ,קול מחוספס בדיוק כמו שלו צעק לה,

"חבל לצעוק ,זה לא  עובר. "

ואז היא שוב מרגישה כוס זכוכית שקופה שמורידים אתה מהמדף, ושומעת

"איך?.....

לך תזדיין... " היא עונה

את לא מבינה ? זה לא עובר....

 

 

 

 

                                    19-08-2020

היא/ אגי רגנר

 

יש ימים שהיא כוס זכוכית, שקופה . הוא מוריד אותה מהמדף ושאול ,

"איך?"

היא מדריכה אותו ,

"מוזגים מים  מהבקבוק  לתוכי ושותים."

"בקבוק?

"כן ,בקבוק מהמקרר."

"מקרר?"

"כן הלבן הזה שמאחוריך, או מברז, מה שתבחר." מפרטת כהרגלה.

"תודה, עד כאן! אני מסתדר." קולו מחוספס .שורט את נשמתה.

הוא שותה ,מניח אותה בכיור וממשיך את יומו כאילו היא לא קיימת.

ביום אחר היא מדריכה להפעלת מחשב.

הוא קורא לה,  לא משנה היכן היא נמצאת.

שואל :

"למה אין לו קול ,ולמה התמונה נעלמה?"

"תסתכל  ,יש כאן כפתור ימיני ,ותזיז את העכבר." הוא לא בדיוק עושה מה שהיא אומרת לו והתמונה נעלמת שוב, היא חוזרת על ההוראות לפחות עוד פעמיים.

"מה את מרימה את הקול, טוב הבנתי. בי . בי. את משוחררת."

והיא מרגישה כבולה.

יש ימים שהיא העוזרת. הוא לא בבית, הוא לא אוהב את הבלגן של הניקין . היום הזה עובר בשקט, והיא מושכת את הזמן, שומעת  מוזיקה נעימה, מדמיינת שמשלמים לה ,ובסוף היום עוזבת לבית שלה.

לבית שלה?

יש ימים של דמוי מפקדת, בהתחלה היא מבקשת ממנו יפה, אחר-כך דורשת שתסיים את התיקונים   שהתחיל  בבית ועזב באמצעה .היא צועקת  עליו ,והוא צועק עליה. היא מאיימת והוא מאיים .

פתאום שקט.

היא שבורה.

המפקדת נעלמת.

יש ימים שהיא מתחזה לאוהבת, מאהבת, זונה  כל אחד לחוד וגם יחד.

ביום הזה יש רגעים שהיא אוהבת אותו.

אוהבת.

היא   נשבעה לעצמה שכך  הם צריכים להיות מהיום והלאה, בהבנה ובאהבה.

היא  מתכננת את העתיד הוורוד  והסטן צוחק.

והיא צוחקת גם.

יש ימים שהיא מדריכת דרך, או סיר עם אוכל או לחלופין מבדרת, מקשרת אותו  עם העולם. .

ויש ימים שהיא כותבת סיפורים דמיוניים, ויש ימים  ,כמו היום שכותבת, שטויות.

היא והוא...

וזה לא נגמר.

זה תיגמר מתישהו ,ואז היא נורא תרצה שזה לא יגמר.

 

29-07-2020

 

הוא./ אגי רגנר

 

הוא מצא אותה מתה, שוכבת על הרצפה במטבח.

כנראה היא הייתה באמצה הכנת קפה שחור. בוץ.

על השיש  עמד קופסת קפה פתוח, הפינג'אן עם המים שהתקררו .

הכפית עפה על הרצה ,ליד הדלת.

הוא עמד שם מבוהל, בחוסר אונים,

"אני לא אשם, אני לא אשם. מלמל" והרגיש אשם.

לפני שהוא יצאה מהבית הם רבו .הוא צעק לה שהיא תהרוג את הלב שלו .

והיא צעקה בחזרה שהוא יהרוג אותה.

הוא קילל וטרק את הדלת.

אחרי שהוא הלך ,היא החליטה שבאמת נמס לה ,והיציע היחידה מהמצב הבלתי נגמר הזה ,למות ,ליתר דיוק להתחזות כאילו מתה ,אבל בעצם לעזוב למימד אחר ,היא ראתה באיזה סרט שיש אפשרות לחיים מגבילים ולא באמת חייבים למות ,רק כאילו.

מה שהוא ראה על הרצפה עבורו היה אמיתי ,עבורה היה כאילו.

"אני לא אשם,"  הוא המשיך למלמל ,היא פתאום נורא ריחמה עליו ורצתה לצעוק מהמימד האחר שהיא בסדר והוא לא אשם רק לה פשוט נימאס, ואז שם במימד האחר שנראה בדיוק כמו העולם שהיא באה ממנו ,קול מחוספס בדיוק כמו שלו צעק לה,

"חבל לצעוק ,זה לא  עובר. "

ואז היא שוב מרגישה כוס זכוכית שקופה שמורידים אתה מהמדף, ושומעת

"איך?.....

לך תזדיין... " היא עונה

את לא מבינה ? זה לא עובר....

 

 

 

 

                                    19-08-2020

היא/ אגי רגנר

 

יש ימים שהיא כוס זכוכית, שקופה . הוא מוריד אותה מהמדף ושאול ,

"איך?"

היא מדריכה אותו ,

"מוזגים מים  מהבקבוק  לתוכי ושותים."

"בקבוק?

"כן ,בקבוק מהמקרר."

"מקרר?"

"כן הלבן הזה שמאחוריך, או מברז, מה שתבחר." מפרטת כהרגלה.

"תודה, עד כאן! אני מסתדר." קולו מחוספס .שורט את נשמתה.

הוא שותה ,מניח אותה בכיור וממשיך את יומו כאילו היא לא קיימת.

ביום אחר היא מדריכה להפעלת מחשב.

הוא קורא לה,  לא משנה היכן היא נמצאת.

שואל :

"למה אין לו קול ,ולמה התמונה נעלמה?"

"תסתכל  ,יש כאן כפתור ימיני ,ותזיז את העכבר." הוא לא בדיוק עושה מה שהיא אומרת לו והתמונה נעלמת שוב, היא חוזרת על ההוראות לפחות עוד פעמיים.

"מה את מרימה את הקול, טוב הבנתי. בי . בי. את משוחררת."

והיא מרגישה כבולה.

יש ימים שהיא העוזרת. הוא לא בבית, הוא לא אוהב את הבלגן של הניקין . היום הזה עובר בשקט, והיא מושכת את הזמן, שומעת  מוזיקה נעימה, מדמיינת שמשלמים לה ,ובסוף היום עוזבת לבית שלה.

לבית שלה?

יש ימים של דמוי מפקדת, בהתחלה היא מבקשת ממנו יפה, אחר-כך דורשת שתסיים את התיקונים   שהתחיל  בבית ועזב באמצעה .היא צועקת  עליו ,והוא צועק עליה. היא מאיימת והוא מאיים .

פתאום שקט.

היא שבורה.

המפקדת נעלמת.

יש ימים שהיא מתחזה לאוהבת, מאהבת, זונה  כל אחד לחוד וגם יחד.

ביום הזה יש רגעים שהיא אוהבת אותו.

אוהבת.

היא   נשבעה לעצמה שכך  הם צריכים להיות מהיום והלאה, בהבנה ובאהבה.

היא  מתכננת את העתיד הוורוד  והסטן צוחק.

והיא צוחקת גם.

יש ימים שהיא מדריכת דרך, או סיר עם אוכל או לחלופין מבדרת, מקשרת אותו  עם העולם. .

ויש ימים שהיא כותבת סיפורים דמיוניים, ויש ימים  ,כמו היום שכותבת, שטויות.

היא והוא...

וזה לא נגמר.

זה תיגמר מתישהו ,ואז היא נורא תרצה שזה לא יגמר.

 

29-07-2020

 

הוא./ אגי רגנר

 

הוא מצא אותה מתה, שוכבת על הרצפה במטבח.

כנראה היא הייתה באמצה הכנת קפה שחור. בוץ.

על השיש  עמד קופסת קפה פתוח, הפינג'אן עם המים שהתקררו .

הכפית עפה על הרצה ,ליד הדלת.

הוא עמד שם מבוהל, בחוסר אונים,

"אני לא אשם, אני לא אשם. מלמל" והרגיש אשם.

לפני שהוא יצאה מהבית הם רבו .הוא צעק לה שהיא תהרוג את הלב שלו .

והיא צעקה בחזרה שהוא יהרוג אותה.

הוא קילל וטרק את הדלת.

אחרי שהוא הלך ,היא החליטה שבאמת נמס לה ,והיציע היחידה מהמצב הבלתי נגמר הזה ,למות ,ליתר דיוק להתחזות כאילו מתה ,אבל בעצם לעזוב למימד אחר ,היא ראתה באיזה סרט שיש אפשרות לחיים מגבילים ולא באמת חייבים למות ,רק כאילו.

מה שהוא ראה על הרצפה עבורו היה אמיתי ,עבורה היה כאילו.

"אני לא אשם,"  הוא המשיך למלמל ,היא פתאום נורא ריחמה עליו ורצתה לצעוק מהמימד האחר שהיא בסדר והוא לא אשם רק לה פשוט נימאס, ואז שם במימד האחר שנראה בדיוק כמו העולם שהיא באה ממנו ,קול מחוספס בדיוק כמו שלו צעק לה,

"חבל לצעוק ,זה לא  עובר. "

ואז היא שוב מרגישה כוס זכוכית שקופה שמורידים אתה מהמדף, ושומעת

"איך?.....

לך תזדיין... " היא עונה

את לא מבינה ? זה לא עובר....

 

 

 

 

 

חזרה ליצירות
יצוא ל-Word יצוא ל-Word שלח לחבר שלח לחבר גרסה להדפסה גרסה להדפסה

 

  ללא תגובות בין אהבה לשנאה / גלי צבי-ויס 2/9/2020
כל היצירות סיפורים שירים ראיונות תחרות מאמרים הודעות אתיקה יוצרים במת דיון פטפטת
בניית אתרים בניית אתרים Media4u | חנות אינטרנטית