היא והוא

                                   19-08-2020

היא/ אגי רגנר

 

יש ימים שהיא כוס זכוכית, שקופה . הוא מוריד אותה מהמדף ושאול ,

"איך?"

היא מדריכה אותו ,

"מוזגים מים  מהבקבוק  לתוכי ושותים."

"בקבוק?

"כן ,בקבוק מהמקרר."

"מקרר?"

"כן הלבן הזה שמאחוריך, או מברז, מה שתבחר." מפרטת כהרגלה.

"תודה, עד כאן! אני מסתדר." קולו מחוספס .שורט את נשמתה.

הוא שותה ,מניח אותה בכיור וממשיך את יומו כאילו היא לא קיימת.

ביום אחר היא מדריכה להפעלת מחשב.

הוא קורא לה,  לא משנה היכן היא נמצאת.

שואל :

"למה אין לו קול ,ולמה התמונה נעלמה?"

"תסתכל  ,יש כאן כפתור ימיני ,ותזיז את העכבר." הוא לא בדיוק עושה מה שהיא אומרת לו והתמונה נעלמת שוב, היא חוזרת על ההוראות לפחות עוד פעמיים.

"מה את מרימה את הקול, טוב הבנתי. בי . בי. את משוחררת."

והיא מרגישה כבולה.

יש ימים שהיא העוזרת. הוא לא בבית, הוא לא אוהב את הבלגן של הניקין . היום הזה עובר בשקט, והיא מושכת את הזמן, שומעת  מוזיקה נעימה, מדמיינת שמשלמים לה ,ובסוף היום עוזבת לבית שלה.

לבית שלה?

יש ימים של דמוי מפקדת, בהתחלה היא מבקשת ממנו יפה, אחר-כך דורשת שתסיים את התיקונים   שהתחיל  בבית ועזב באמצעה .היא צועקת  עליו ,והוא צועק עליה. היא מאיימת והוא מאיים .

פתאום שקט.

היא שבורה.

המפקדת נעלמת.

יש ימים שהיא מתחזה לאוהבת, מאהבת, זונה  כל אחד לחוד וגם יחד.

ביום הזה יש רגעים שהיא אוהבת אותו.

אוהבת.

היא   נשבעה לעצמה שכך  הם צריכים להיות מהיום והלאה, בהבנה ובאהבה.

היא  מתכננת את העתיד הוורוד  והסטן צוחק.

והיא צוחקת גם.

יש ימים שהיא מדריכת דרך, או סיר עם אוכל או לחלופין מבדרת, מקשרת אותו  עם העולם. .

ויש ימים שהיא כותבת סיפורים דמיוניים, ויש ימים  ,כמו היום שכותבת, שטויות.

היא והוא...

וזה לא נגמר.

זה תיגמר מתישהו ,ואז היא נורא תרצה שזה לא יגמר.

 

29-07-2020

 

הוא./ אגי רגנר

 

הוא מצא אותה מתה, שוכבת על הרצפה במטבח.

כנראה היא הייתה באמצה הכנת קפה שחור. בוץ.

על השיש  עמד קופסת קפה פתוח, הפינג'אן עם המים שהתקררו .

הכפית עפה על הרצה ,ליד הדלת.

הוא עמד שם מבוהל, בחוסר אונים,

"אני לא אשם, אני לא אשם. מלמל" והרגיש אשם.

לפני שהוא יצאה מהבית הם רבו .הוא צעק לה שהיא תהרוג את הלב שלו .

והיא צעקה בחזרה שהוא יהרוג אותה.

הוא קילל וטרק את הדלת.

אחרי שהוא הלך ,היא החליטה שבאמת נמס לה ,והיציע היחידה מהמצב הבלתי נגמר הזה ,למות ,ליתר דיוק להתחזות כאילו מתה ,אבל בעצם לעזוב למימד אחר ,היא ראתה באיזה סרט שיש אפשרות לחיים מגבילים ולא באמת חייבים למות ,רק כאילו.

מה שהוא ראה על הרצפה עבורו היה אמיתי ,עבורה היה כאילו.

"אני לא אשם,"  הוא המשיך למלמל ,היא פתאום נורא ריחמה עליו ורצתה לצעוק מהמימד האחר שהיא בסדר והוא לא אשם רק לה פשוט נימאס, ואז שם במימד האחר שנראה בדיוק כמו העולם שהיא באה ממנו ,קול מחוספס בדיוק כמו שלו צעק לה,

"חבל לצעוק ,זה לא  עובר. "

ואז היא שוב מרגישה כוס זכוכית שקופה שמורידים אתה מהמדף, ושומעת

"איך?.....

לך תזדיין... " היא עונה

את לא מבינה ? זה לא עובר....

 

 

 

 

                                    19-08-2020

היא/ אגי רגנר

 

יש ימים שהיא כוס זכוכית, שקופה . הוא מוריד אותה מהמדף ושאול ,

"איך?"

היא מדריכה אותו ,

"מוזגים מים  מהבקבוק  לתוכי ושותים."

"בקבוק?

"כן ,בקבוק מהמקרר."

"מקרר?"

"כן הלבן הזה שמאחוריך, או מברז, מה שתבחר." מפרטת כהרגלה.

"תודה, עד כאן! אני מסתדר." קולו מחוספס .שורט את נשמתה.

הוא שותה ,מניח אותה בכיור וממשיך את יומו כאילו היא לא קיימת.

ביום אחר היא מדריכה להפעלת מחשב.

הוא קורא לה,  לא משנה היכן היא נמצאת.

שואל :

"למה אין לו קול ,ולמה התמונה נעלמה?"

"תסתכל  ,יש כאן כפתור ימיני ,ותזיז את העכבר." הוא לא בדיוק עושה מה שהיא אומרת לו והתמונה נעלמת שוב, היא חוזרת על ההוראות לפחות עוד פעמיים.

"מה את מרימה את הקול, טוב הבנתי. בי . בי. את משוחררת."

והיא מרגישה כבולה.

יש ימים שהיא העוזרת. הוא לא בבית, הוא לא אוהב את הבלגן של הניקין . היום הזה עובר בשקט, והיא מושכת את הזמן, שומעת  מוזיקה נעימה, מדמיינת שמשלמים לה ,ובסוף היום עוזבת לבית שלה.

לבית שלה?

יש ימים של דמוי מפקדת, בהתחלה היא מבקשת ממנו יפה, אחר-כך דורשת שתסיים את התיקונים   שהתחיל  בבית ועזב באמצעה .היא צועקת  עליו ,והוא צועק עליה. היא מאיימת והוא מאיים .

פתאום שקט.

היא שבורה.

המפקדת נעלמת.

יש ימים שהיא מתחזה לאוהבת, מאהבת, זונה  כל אחד לחוד וגם יחד.

ביום הזה יש רגעים שהיא אוהבת אותו.

אוהבת.

היא   נשבעה לעצמה שכך  הם צריכים להיות מהיום והלאה, בהבנה ובאהבה.

היא  מתכננת את העתיד הוורוד  והסטן צוחק.

והיא צוחקת גם.

יש ימים שהיא מדריכת דרך, או סיר עם אוכל או לחלופין מבדרת, מקשרת אותו  עם העולם. .

ויש ימים שהיא כותבת סיפורים דמיוניים, ויש ימים  ,כמו היום שכותבת, שטויות.

היא והוא...

וזה לא נגמר.

זה תיגמר מתישהו ,ואז היא נורא תרצה שזה לא יגמר.

 

29-07-2020

 

הוא./ אגי רגנר

 

הוא מצא אותה מתה, שוכבת על הרצפה במטבח.

כנראה היא הייתה באמצה הכנת קפה שחור. בוץ.

על השיש  עמד קופסת קפה פתוח, הפינג'אן עם המים שהתקררו .

הכפית עפה על הרצה ,ליד הדלת.

הוא עמד שם מבוהל, בחוסר אונים,

"אני לא אשם, אני לא אשם. מלמל" והרגיש אשם.

לפני שהוא יצאה מהבית הם רבו .הוא צעק לה שהיא תהרוג את הלב שלו .

והיא צעקה בחזרה שהוא יהרוג אותה.

הוא קילל וטרק את הדלת.

אחרי שהוא הלך ,היא החליטה שבאמת נמס לה ,והיציע היחידה מהמצב הבלתי נגמר הזה ,למות ,ליתר דיוק להתחזות כאילו מתה ,אבל בעצם לעזוב למימד אחר ,היא ראתה באיזה סרט שיש אפשרות לחיים מגבילים ולא באמת חייבים למות ,רק כאילו.

מה שהוא ראה על הרצפה עבורו היה אמיתי ,עבורה היה כאילו.

"אני לא אשם,"  הוא המשיך למלמל ,היא פתאום נורא ריחמה עליו ורצתה לצעוק מהמימד האחר שהיא בסדר והוא לא אשם רק לה פשוט נימאס, ואז שם במימד האחר שנראה בדיוק כמו העולם שהיא באה ממנו ,קול מחוספס בדיוק כמו שלו צעק לה,

"חבל לצעוק ,זה לא  עובר. "

ואז היא שוב מרגישה כוס זכוכית שקופה שמורידים אתה מהמדף, ושומעת

"איך?.....

לך תזדיין... " היא עונה

את לא מבינה ? זה לא עובר....

 

 

 

 

                                    19-08-2020

היא/ אגי רגנר

 

יש ימים שהיא כוס זכוכית, שקופה . הוא מוריד אותה מהמדף ושאול ,

"איך?"

היא מדריכה אותו ,

"מוזגים מים  מהבקבוק  לתוכי ושותים."

"בקבוק?

"כן ,בקבוק מהמקרר."

"מקרר?"

"כן הלבן הזה שמאחוריך, או מברז, מה שתבחר." מפרטת כהרגלה.

"תודה, עד כאן! אני מסתדר." קולו מחוספס .שורט את נשמתה.

הוא שותה ,מניח אותה בכיור וממשיך את יומו כאילו היא לא קיימת.

ביום אחר היא מדריכה להפעלת מחשב.

הוא קורא לה,  לא משנה היכן היא נמצאת.

שואל :

"למה אין לו קול ,ולמה התמונה נעלמה?"

"תסתכל  ,יש כאן כפתור ימיני ,ותזיז את העכבר." הוא לא בדיוק עושה מה שהיא אומרת לו והתמונה נעלמת שוב, היא חוזרת על ההוראות לפחות עוד פעמיים.

"מה את מרימה את הקול, טוב הבנתי. בי . בי. את משוחררת."

והיא מרגישה כבולה.

יש ימים שהיא העוזרת. הוא לא בבית, הוא לא אוהב את הבלגן של הניקין . היום הזה עובר בשקט, והיא מושכת את הזמן, שומעת  מוזיקה נעימה, מדמיינת שמשלמים לה ,ובסוף היום עוזבת לבית שלה.

לבית שלה?

יש ימים של דמוי מפקדת, בהתחלה היא מבקשת ממנו יפה, אחר-כך דורשת שתסיים את התיקונים   שהתחיל  בבית ועזב באמצעה .היא צועקת  עליו ,והוא צועק עליה. היא מאיימת והוא מאיים .

פתאום שקט.

היא שבורה.

המפקדת נעלמת.

יש ימים שהיא מתחזה לאוהבת, מאהבת, זונה  כל אחד לחוד וגם יחד.

ביום הזה יש רגעים שהיא אוהבת אותו.

אוהבת.

היא   נשבעה לעצמה שכך  הם צריכים להיות מהיום והלאה, בהבנה ובאהבה.

היא  מתכננת את העתיד הוורוד  והסטן צוחק.

והיא צוחקת גם.

יש ימים שהיא מדריכת דרך, או סיר עם אוכל או לחלופין מבדרת, מקשרת אותו  עם העולם. .

ויש ימים שהיא כותבת סיפורים דמיוניים, ויש ימים  ,כמו היום שכותבת, שטויות.

היא והוא...

וזה לא נגמר.

זה תיגמר מתישהו ,ואז היא נורא תרצה שזה לא יגמר.

 

29-07-2020

 

הוא./ אגי רגנר

 

הוא מצא אותה מתה, שוכבת על הרצפה במטבח.

כנראה היא הייתה באמצה הכנת קפה שחור. בוץ.

על השיש  עמד קופסת קפה פתוח, הפינג'אן עם המים שהתקררו .

הכפית עפה על הרצה ,ליד הדלת.

הוא עמד שם מבוהל, בחוסר אונים,

"אני לא אשם, אני לא אשם. מלמל" והרגיש אשם.

לפני שהוא יצאה מהבית הם רבו .הוא צעק לה שהיא תהרוג את הלב שלו .

והיא צעקה בחזרה שהוא יהרוג אותה.

הוא קילל וטרק את הדלת.

אחרי שהוא הלך ,היא החליטה שבאמת נמס לה ,והיציע היחידה מהמצב הבלתי נגמר הזה ,למות ,ליתר דיוק להתחזות כאילו מתה ,אבל בעצם לעזוב למימד אחר ,היא ראתה באיזה סרט שיש אפשרות לחיים מגבילים ולא באמת חייבים למות ,רק כאילו.

מה שהוא ראה על הרצפה עבורו היה אמיתי ,עבורה היה כאילו.

"אני לא אשם,"  הוא המשיך למלמל ,היא פתאום נורא ריחמה עליו ורצתה לצעוק מהמימד האחר שהיא בסדר והוא לא אשם רק לה פשוט נימאס, ואז שם במימד האחר שנראה בדיוק כמו העולם שהיא באה ממנו ,קול מחוספס בדיוק כמו שלו צעק לה,

"חבל לצעוק ,זה לא  עובר. "

ואז היא שוב מרגישה כוס זכוכית שקופה שמורידים אתה מהמדף, ושומעת

"איך?.....

לך תזדיין... " היא עונה

את לא מבינה ? זה לא עובר....