סיפורים

הים

 

ריח הים המלוח עולה באפי, נשימה עמוקה מרחיבה את ריאותי, אני ממשיכה בצעדתי לכיוון שפת הים. קולות הגלים מתחזקים, הנה מתנפצים הם אל החוף, קולם נחלש בהגיעם לחוף וגלים אחרים תופסים מקומם כאילו אין לדבר סוף.  הים מתרוקן מהמתרחצים. כולם אורזים חפציהם, מתארגנים ומטפסים בחול לכיוון מגרש החניה. ואני, צועדת נגד הזרם, הם הולכים ואני באה.   

החול חמים מכל היום, נעים ורך למגע. כל רגל השוקעת בחול נעטפת בחמימות החול כאילו היה הוא שמיכה חמה העוטפת את כף רגלי. השלווה זורמת מכף הרגל במעלה גופי ועד ללבי ונשמתי. מתח היום מתחיל להתפוגג לאטו. יש לו את כל הזמן שבעולם ולא ממהר הוא לעזוב את גופי.

אני יושבת, לבדי בעולם, החול מסביבי מסגיר סיפורים שונים על שעבר עליו במשך היום, איך אותם מאות אנשים רמסו אותו, קפצו עליו, השתרעו עליו בכל כובד גופם ואילו הוא ספג הכל וחיכה לאותו ערב מיוחל לנוח ולאסוף כוח ליום הבא.

השמש מתקרבת לקו השקיעה. הגלים כמו נרגעים אף הם מכל מאורעות היום. כאילו הופכים ליותר שלווים ושקטים. קולות ההתנפצות שלהם הולכים ונחלשים והופכים להמיה. כרבולותיהם הלבנות של הגלים הולכות וקטנות הולכות ומצטמקות. האופק מתחיל לשנות צבעיו. האור הבוהק של השמש נעלם ובמקומו משתלט הכתום הכהה. כדור השמש מאפשר לך להביט בו במישרים. העיניים אינן צורבות. הרכות משתלטת על הכל. קו הרקיע הופך מכתום לורוד, כדור השמש עדיין כתום ועוד מעט יישק לקו הרקיע.

הרוגע הולך ומתפשט גם בגופי. אברי הופכים רפויים, הפנים חדלים להיות מתוחים, עוד כמה נשימות עמוקות לשאוף את ריחו המלוח של הים והנה אט אט מתפשט החיוך על פני שלא מרצוני. כמה יפה היא השקיעה וכמה רוגע יש באותם מים, באותו ים שכאילו מהפנט אותך להביט בגליו הבאים ללא הרף, גל רודף גל ואין סוף לגלים המגיעים לחוף. מאין באים הם ולאן הם חוזרים אחרי שהתנפצו אל החוף?  מי מחכה להם על חוף אחר לשם חוזרים הם?

השמש נושקת לים, צבעי הרקיע משתנים, צללי החשיכה מתחילים לזחול כאילו בגניבה, לכבוש שטח אחרי שטח מהורוד הורוד של צבעי השקיעה הנהדרת. עוד רגע והים יבלע אותו פלח כדור כתום, אותה שמש שתעלם מעיני. החושך מנצח. הלילה גובר על היום. עוד יום עבר. תמהתני מה השעה עכשיו?

 

 

 

לפתע, רעש וצעקות, קבוצת נערים מגיעה לחוף.  השעה  תשע. החשיכה עוטפת הכל מסביב. נער אחד נושא טייפ המנגן בקולי קולות, אותה חתיכה בלונדינית בג'ינס הקצר אומרת משהו וכל החבורה פורצת בצחוק רועם. מתפזרים לחפש כמה קרשים להקים מדורה. כל החוף כאילו נעור לחיים. לאן נעלם אותו זוג? אסור להכנס לים ללא השגחת מציל! מה יקרה אם מישהו יטבע פה? והחברים, האם אינם מרגישים בחסרונם של אותו זוג? האינם דואגים להם?

 כשפלג גופו העליון ערום, רץ הנער עם הקוקו לתוך הים, קופץ על הגלים, מסתובב אחורנית וצועק: 

"יאללה חברה! המים נהדרים! בואו נרביץ שחיה לפני שנתחיל להכין את המדורה!"

"שמוליק וג'ימי בקשו שנכין הכל לפני שהם מגיעים עם הבשר ועכשיו כבר תשע וחצי! הם יגיעו בכל רגע!".

"אל תדאגו נספיק להכין הכל לפני שיבואו. עשר דקות לא יורידו ולא יוסיפו דבר. בואו!"

צהלות הצחוק גברו, אחד הבחורים תפס את הבלונדינית , הרים אותה בזרועותיו ודהר אתה לתוך המים לקול צחוקה המצלצל  וצעקותיה המתגלגלות.

פנסי מכונית מאירים את הסביבה. מישהו ירד עם ג'יפ ועצר ליד החבורה העליזה.

"איך אפשר לסמוך עליכם? הבאנו את הבשר ואתם משתוללים במים במקום להכין הכל. תספיקו עוד להכנס לים כל הערב."

"מה השעה שמוליק?"

"עשר ועשרה" ענה זה והחל פורק חבילות ומנגל מהג'יפ.

 

שלוותי הופרה. קמתי לאטי והתחלתי צועדת צפונה. מנסה להתרחק מהרעש וההמולה, מאותה חבורה רעשנית ופעלתנית.

צעדתי  בצעדים גדולים, מנסה לצאת  מה שיותר מהר ממעגל הפעלתנות.

שוב מתחילה לאפוף אותי החשיכה. השמים כמעט שחורים, אורות מנצנצים מרחוק, הכביש מסתמן לאורך פס האורות אבל קולות הרכבים שבוודאי חולפים שם אינם מגיעים אלי. בקצה האופק נראים אורותיה של אניה כלשהי. אולי זו "הדבור" המסיירת לאורך החוף?  מישהו שומר עלינו כל הזמן. אפשר להרגע.  קולות הים נרגעים גם הם. המים שלווים ומדי פעם נראה קצף המשברים הקלים ככתם לבן הנעלם ונגוז. החול הופך להיות קריר יותר ויותר. איפה אותה חמימות שהרגשתי בתחילת הערב?

צמרמורת  חולפת בגופי.  עורי הופך לעור ברווז, מלא נקודות נקודות בולטות, מחוספס למגע. הרוח מתחזקת, מפזרת את שערי ולוחשת דברים באוזני.

יש לערוך סדר במחשבות. סדר שהופר בבת אחת משהגיעה אותה חבורה לחוף.

איזה תשובה אתן מחר לאורי?  עלי לשקול היטב  ולבדוק את הדברים לכאן ולכאן.  ההחלטה אינה פשוטה. ואולי לא אחליט הערב? למה לקבל החלטה בלחץ זמן? הערב עוד ארוך. זמני לפני למחשבות. בואו נראה מה יביא השחר הבא!

 

 

תגובות