אודות האתר אודות גלי מן התקשורת תקנון האתר
גלי צבי-ויס
דף הבית
גלי צבי-ויס
דוא"ל:
סיסמה:
שכחת?  הרשמה
כרגע באתר 204 יוצרים
חיפוש
זכר
E-Mail:
תאריך כניסה אחרון:
13/07/2020 12:05:13

 
נושא: נקודת מבט. 

 

העלתה לדיון:
נורית ליברמן.
 
 

במת הדיון פתוחה להצעות החברים.

שאלות נפוצות>>

"דרך המילים"
הוא אתר מארח.
גלי צבי ויס ו/או
ההנהלה הטכנית 
של "דרך המילים",
אינם אחראים על
תמונות המועלות
לאתר ומוגנות
בזכויות יוצרים
ועל כל קנין
רוחני אחר.
העלאת היצירות
והתמונות באחריות
היוצר/ת בלבד.
חזרה ליצירות
מה שנשאר - שמשון123 סיפורים (5/10/2020-00:38) 49 צפו ביצירה משתמשים רשומים צפו ביצירה
*נותרנו שלושתינו..* רק שלושה.. שלושת  האחרונים.. מלבדינו, הכדור כולו  כבר התרוקן לגמרי.. אין נפש חיה.. 

במשך היום  שקט כאן.. שקט כאן מאד.. וזה דווקא נחמד מצד אחד .. סוג של חופש ארוך שלא נגמר..  אך מהצד השני  יותר מידי נחמד ושקט, עד שזה כבר *מתחיל להעיק* ..

רק לקראת ערב אנו נפגשים.. נפגשים ומדברים.. ואז הכל מתחיל שוב *להתעורר* .. 

אנו גרים במרחק לא גדול אחד מהשני.. כך שלא קשה לנו להיפגש . כשאני אומר "מרחק לא גדול.." אני מתכוון: לא גדול, יחסית.. שעתיים נסיעה לכל כיוון. 
אבל הכל ריק, ואין פקקים, וגם ככה *הרבה מה לעשות אין לנו..* 

אז נפגשים מידי ערב.. בתחילה קצת מקטרים..
" *המדיניות של הממשלה הזאת נוראה ואיומה* " אני אומר.. והמסכה שמכסה לי את האף ואת הפה, קצת מקשה על שני חבריי לשמוע.. 

 *מה??* הם שואלים שלוש פעמים, ואני חוזר על דבריי בסבלנות, אך גם בכעס. לא עליהם.. על הממשלה.. הנוראית.. 
שכבר איננה..

וכשהם סוף סוף מבינים את  שאמרתי, הם מתעוררים..
 " *מה פתאום* "? אומר ההוא שיושב לצידי, " *זה השר ההוא, נו מה שמו, שכל הזמן מנטרל את החלטות הממשלה"..* וכשהוא אומר זאת.. המסכה שתלויה לו בדיוק *בין השפתיים לאף,* נופלת מעט והוא מזדרז להרים אותה בדיוק לאותה מקום שבו היא תלויה לו כבר 20 שנה, מאז פרוץ המגיפה. *לא פחות ולא יותר..* 

 *השלישי אינו חובש מסכה* , וגם הוא מתעורר כשהוא מריח את ריח הויכוח שמתקרב. 
הוא עוצם לרגע את עיניו ומחייך..

ואנו יודעים שבדיוק כמונו הוא נזכר בערגה בימים של פעם, עת יכולנו להתווכח בין קבוצות של *אלפי אנשים* , להטיל רפש אחד על השני, לכעוס ולהתעצבן, ובעיקר ליצור קרע עמוק מבפנים.

 *אחחח.. אני משחרר אנחה.. כמה שאני מתגעגע..* 

והשלישי.. השלישי מתנער 
משרעפיו.. פניו חוזרות להיות רציניות, והוא נעמד על כסא ומתחיל לצעוק (זכר לימים הטובים..): 
 *זה שום כלום!! הכל שטויות!! שטיפת מח!! רדיפה נגד הדת!! לא מגיפה ולא נעליים!!* 
והוא נכנס יותר ויותר לדמות..
 ואנו שמתחילים להרגיש את הויכוחים האמיתיים של פעם, מתחילים לחייך בהנאה.. אך זה הורס את הכל. כי פעם היינו כועסים..כועסים באמת.. ועכשיו.. עכשיו אנחנו סתם מחייכים כמו דפוקים..

יום אחד הודיעו שגם ההוא מת. וכשאני אומר הודיעו, אני מתכוון *לההוא עם המסיכה בין השפתיים לאף* , שבא להודיע *לי* , *שההוא בלי המסיכה* - מת גם הוא מהנגיף, כמו כל האחרים.. ונשארנו רק שנינו.. 

אך מצד שני טען הלה: " *אם ההוא בלי המסיכה היה עדיין חי עכשיו, הוא היה טוען שהוא לא מת מהנגיף, כי הרי הכל שטויות.. ואם כן, האם זה נחשב בכלל שהוא מת, או שמא זה שבעיני עצמו הוא עדיין חי, הופך אותו באמת לחי"?* 
לא הייתה לי סבלנות לשמוע את כל דברי הפילוסופיה וההבל הללו, כי אותי הטריד עכשיו רק דבר אחד!
נשארנו שניים.. וכל היקום שומם.. וזה אומר שהויכוחים בינינו יהפכו להיות עוד יותר נטולי חיים מבעבר..
וזה הטריד אותי מאד.. 

תגיד לי אני פונה אליו.. אולי עכשיו כשרק שנינו כאן, וגם *ההוא ללא המסכה* הלך, כמו כל השאר.. אולי עכשיו תסכים להתחיל להרים קצת יותר גבוה את המסכה? 
ידעתי שאם אדרוש ממנו לכסות את האף, זה לא ילך.. הוא מיד ינעל ולא יהיה מוכן לשמוע, לכן נסיתי עכשיו בדרך שונה.. 
 *וזה עבד...!!!  כן, זה עבד!!* לרגע.. 
 *ההוא עם המסיכה בין השפתיים לאף,* הרים את המסכה, כך שתכסה את אפו, במלואה!! 

 אך אז אחרי רגע.. שוב נפלה המסכה לאותו מקום שבו שכנה ב20 השנים האחרונות - מאז פרוץ המגיפה, ויותר לא העזתי כבר לבקש ממנו להרים אותה.. 

ואחרי כמה ימים גם הוא הלך.. 
קברתי אותו לבדי.. ודאגתי לקבור אותו כך שהמסכה מכסה את פיו בלבד אך לא את אפו, *בדיוק במקום המדויק אי שם באמצע.* ידעתי *שזה היה לו חשוב* .. 

נותרתי לבדי... 
חשבתי שלא אשרוד הרבה זמן לבד.. ללא הויכוחים שלמרות עליבותם, עוד הפיחו בי אי אלו חיים, אך בלעדיהם - הייתי בטוח שאני גמור..

אך להפתעתי התבדתי.. במקום להזדקן לי על מקומי, כפי שחשבתי שיקרה, ההיפך הוא שקרה. היעדר הויכוחים, הריבים, והפלגנות, דווקא חיזק אותי,  ומרגע לרגע נעשיתי חזק יותר, חסון יותר, *ומלא יותר בחיים..* 

אך מכיון שלא היה לי מה לעשות עם כל העודף חיים הזה, וקבוצות הווצאפ האחרונות נותרו שוממות (עדיין נהגתי להיכנס אליהם כל כמה דקות, מתוך הרגל..), מצאתי את עצמי יושב וחושב בפעם הראשונה בחיי, *מה אני רוצה לעשות עם כל החיים האלו שקבלתי..* 

חשבתי שזה יקח כמה דקות.. אך יום וגם יומיים עברו, ואחריהם -  כפי שנוהגים לכתוב בסיפורים - גם חודש וחודשיים, וגם שנה ושנתיים. גיליתי שהחיים עמוקים, (אפילו יותר מהדיונים בקבוצות הווצאפ השונות, וזה היה לפלא בעיניי), עמוקים מאד. ועדיין לא סיימתי לחשוב על משמעות החיים, כשלפתע גיליתי... 

גיליתי שבכל אותו הזמן, שישבתי ספון בביתי, ולא יצאתי מארבע קירותיו של הבית, הספיקו הנגיפים המכונים *כוביד 19* (באנגלית זה נשמע הרבה יותר טוב..), - או כפי שכונו בפי *ההוא בלי המסיכה* "עלילה נפשעת" - להשתלט על העולם. 
כן.. כן.. הם נסעו במכוניות שהותרנו אחרינו, גרו בבתים שבנינו בעמל, ואפילו החליפו אותנו בתפקידנו הישנים: רופאים, מורים, שרים, וגנבים. 

לקח לי קצת זמן להתאושש מההלם הראשוני..  אהה.. אז בעצם הכל חלק ממזימה הרבה יותר גדולה.. ?? יותר גדולה אפילו ממה שההוא בלי המסיכה תיאר לעצמו?? 
מזימה של *הכובידים* להשתלט לנו על העולם, ולקחת אותו לעצמם!!

ובאותה שניה שבה הבנתי..באותה שניה עצמה אמרתי לעצמי: *היו לא תהיה!!,* הכובידים יתכבדו ויסתלקו מכאן ומייד!! 
אלא שבעיה קטנה עדיין נותרה: *איך עושים זאת??* לכן, רק נשארתי למלמל שוב: היו לא תהיה!! אלא שהפעם זה נשמע קצת פחות תקיף.. 

אך כפי שציינתי בתחילה, זמן לא היה חסר לי, ולמרות שהיה דווקא נחמד להמשיך ולחשוב על משמעות החיים עד ליום מותי,  הנחתי את הכל בצד, ויצאתי למלחמה.. 

 *מלחמה על העולם!!* 

עקבתי אחריהם, זנבתי בהם, היכיתי אותם, והטמנתי להם מוקשים מסוגים שונים, אך הם היו חזקים מאיתי, ובכל פעם הם חזרו לעמוד מולי, אפילו ביתר עוצמה. 
 *המלחמה התעצמה!* הייתי ביתרון מולם, במכת כף אחת יכולתי להרוג מהם מאה, אך הם היו חזקים ממני ברוח, *ובעיקר באחידות ובלכידות שלהם* , עד שעמדתי מולם חסר אונים ויכולות. 

היו להם כללים, כללים משונים שהם תיקנו.. 
 " *תקנות לשעת חירום* " הם קראו להם.. כנראה הבינו שאני מהווה איום רציני עליהם, והם אכן לקחו אותי ברצינות.
 
אך זו בדיוק הייתה הבעיה.. הם לקחו אותי כל כך ברצינות.. שלא היה אחד.. *אחד!!* שלא שמר על אותם תקנות מחמירות, שתיקנו.. 

בתחילה חשבתי שבוודאי יש להם שוטרים.. שוטרים שמסתובבים ברחובות, וקונסים את כל מי שלא נשמע להנחיות.. וחיכיתי שאולי זה דווקא  יצור התנגדות, כמו שראיתי כבר שקורה, עם אחיי יצורי האנוש, שבעבר גרו כאן על פני הכדור.. 

אך להפתעתי לאחר מעקבים רבים שעשיתי, יכולתי לקבוע בוודאות, ששוטרים לא היו להם.. אפילו לא שוטר אחד.  

הבנתי שהיצור הזה.. הכוביד.. הוא יצור מזן שונה.. אין לו את החולשות האנושיות, של: *לזלזל בכללים, להיכנע לאי נוחות זמנית, לקושי, לגעגוע, לתחושת קיפוח, לכעס רגעי..*  אין לו.. פשוט אין.. 

אך היית לי תחושה שיש כאן עוד משהו מעבר.. 
משהו שלאחר עוד כמה מעקבים ותצפיות הצלחתי להבין מהו: 

הכובידים הנכבדים  הצליחו לפלג אותנו בקלות,  הם הצליחו לקרוע אותנו מבפנים. 
הם רק תקפו וכבר הצליחו לגרום לנו לעמוד בקבוצות קבוצות, כשכל אחד דואג רק לעצמו, וזורק רפש על האחרים..

ואילו הם.. הם עומדים בחזית אחת.. חזית איתנה.. וגם כשהם נופלים, הם קמים כולם כאחת, וממשיכים להתייצב מולי בעוצמה.
 *ומשגיליתי זאת גיליתי הכל, ומכאן הכל נעשה כבר הרבה יותר פשוט...* 
החלטתי להשתמש נגדם, בכלי הנשק שבו הם השתמשו נגדינו, ולחלק אותם לקבוצות..
וזה עבד.. זה עבד, כמו שלא חלמתי שיעבוד. 

חלוקה חד פעמית, זה כל מה שנזקקתי לעשות.. חלוקה חד פעמית של בגדים. 
בשלושה צבעים.. 
כחול, אדום, וסגול.. 
הנחתי אותם בערימות, במרכזי הקניות שלהם, (שלנו!) ועזבתי.. והם לקחו אותם.. הם לקחו אותם בהמוניהם..
נתתי לזה קצת זמן לשקוע.. נתתי להם להיקרע ולהתפלג.

בינתיים ישבתי לי שוב בביתי.. וחשבתי עוד קצת על משמעות החיים (עדיין נכנסתי לקבוצות הווצאפ כל כמה דקות, מתוך הרגל)..
ומשניעורתי ממחשבותיי לאחר עוד כמה שנים. מצאתי אותם מחולקים.. מחולקים כמו של היו מעולם..
 *היו את אלו בעלי הבגדים הכחולים שלא הסכימו לדבר  עם האדומים.  והיו את האדומים שתקפו בעוצמה את הסגולים, שמצדם לא טמנו ידם בצלחת והחזירו מלחמה.* 
לרגע.. רק לרגע.. התפתיתי להצטרף אליהם, לויכוחים ולמלחמות הפנימיות. הרגשתי את אותו טעם מתוק, מדגדג בקצה הלשון.. מזכיר לי נשכחות..
 אך מיד נזכרתי באיזה צד אני, ומול מי אני עומד, ותקפתי.. *תקפתי בעוצמה!!* 
עכשיו הם היו חלשים, חלשים כל כך עד שלא הצלחתי להבין כיצד עמדו מולי בכזאת עוצמה כל אותם השנים.. 
וכשניקיתי את האחרון *ה"כובידים",* יכולתי לחייך לעצמי ולהירגע.. 

שוב ישבתי בביתי וחיכיתי לחזרתם של בני האדם אל הכדור שנלקח מהם.. והם אכן לא אכזבו.. 

העולם מתחיל מחדש.. אנשים החלו לנהור בהמוניהם.. אל הרחובות והבתים הישנים והמוכרים, איש איש לעירו ולארצו. 
עולם חדש מתחיל.. חשבתי לעצמי.. עתה משעברנו את מה שעברנו, אנו חוזרים מלאי תובנות, ולעולם לא ניתן לעצמינו, להחריב שוב את עצמינו.. 
נעמוד איתנים ומאוחדים מול כל פולש ואויב, שיאיים על חיינו.. 
גם אם יהיו ויכוחים בינינו.. נדע לדבר האחד עם השני..

אך אז, עוד לפני שהספקתי להמשיך במחשבותיי..
צלצלו להם בעוצמה אלפי קבוצות ווצאפ שחזרו לחיים, ואני נשאבתי מייד לתוך ויכוח *סוער ומפלג* שנידון בסערה, בכמה מהקבוצות.. 

 *אחח... כמה שהתגעגעתי...*
חזרה ליצירות
יצוא ל-Word יצוא ל-Word שלח לחבר שלח לחבר גרסה להדפסה גרסה להדפסה

 

  ללא תגובות שלושה הם / גלי צבי-ויס 5/10/2020
  ללא תגובות כמה שהתגעגעתי / יום טוב צבי 5/10/2020
כל היצירות סיפורים שירים ראיונות תחרות מאמרים הודעות אתיקה יוצרים במת דיון פטפטת
בניית אתרים בניית אתרים Media4u | חנות אינטרנטית