סיפורים

"איזבל"

 
"טוב נו תראו.... חחחחחחחחח זה לא בדיוק ככה... אחריי המסיבה היא באה ... נו אתה יודע........חחחחחחחחחחח היא נגעה לי בו... וואו איזה מגע...חלומי ביותר ואז אמא שלה הזאת!
ואוו, הבחורה הצמיחה כנפיים אה... נואה מעירה.
צדקנית קנאית את , חחחחחחח מייק זורק.
איפה המזרק? ג`ון שואל.
אצל ליזי.. מארק נשען אחורה כל כולו מפרכס בהנאה..
מה איתך נואה לא תפסת לך איזה זיון טוב לסוף שבוע...?" חחחחחחחח מייק אומר .
שניהם, וכולם צוחקים...לרגע אחד כל אחד מקניט את השני.ההתחממות הראשונית של הבוקר.

אני, מייק, מארק, ג`ון , ליזי, וחואן הפורוטקני.
נכנסים לתוך הלילה. שואבים ממנו את כל מה שביכולתו להעניק לנו.
כולנו בשנות ה20 המתקדמות שלנו.
יום רביעי 29 לאוקטובר 80` אנחנו קובעים בשדרה כולנו באותה שעה ככה ביחד מאז ימיי נעורינו המדרדרות להם הלאה במרוצת חיינו כמו כדור קריסטל גדול.. כבר לא שלג טהור וצחיח.
אז קבענו לנו בשעה 11:30 בשדרה, זה היה ברור שכולנו נגיע באיחור של חצי שעה פחות או יותר, אני תמיד הייתי הראשונה שמגיעה, משונררת עוד נובלס מקומטת מתוך מעיל הנוודים שלי שגודל איתי מאז שמלאו לי 18 .. מכווצת כולי יושבת על הספסל הרעוע שפעם היה ביציבותו , והנוכחי שבור ורק איזה גזע או שתיים נשארו עליו, אבל זה הספסל היחיד שאנחנו יושבים עליו כולנו אף לא אחד יוצא מהכלל.
יש ספסלים שלמים סמוכים אליו, אבל אנחנו אוהבים אותו, את הרעוע והזנוח, כי הוא היחיד שאיבד מעצמו יחד איתנו, נשבר לו כנף, קצת מהאישיות, המון ישבו עליו, המון ריכלו עליו, המון השתפשפויות, עבר כל אקלים שנתקל בשלום, זהו הספסל שלנו..הספסל בשדרה.
מייק הגיע הראשון , אני מביטה בהליכתו המרושלת ,זורק את רגליו קדימה, מעיל ארוך שחור וכובע גדול כמו המכשף מהמגדל האפל מונח על ראשו הפרוע בשיער אדמוני, מכסה את עיניו היפות, את אפו המחודד את שפתיו הקטנות לא. הם היחידות שלא מוסתרות היטב, צבועות במין חיוורון גותי שמקנה מראה של גוויה. הוא מתקרב אליי.. ריח הגשם נפלט ממנו ביחד עם הבושם המוזר שלו, לא חריף לא נעים, ואתם פליטת העשן שלו..
"
היי נואה, מה...." הוא זורק, מתיישב לידי עם המבטא האנגלי שלו הרהוט ביותר שיש.
ממזמן קשה לנו להביט אחד על השני ולא לזכור את מה שאנחנו צריכים לשכוח..
לאחר שניות אחדות מארק, ליזי, ג`ון וחואן באים כמו השדים בעיצומם.. מחייכים אחד לשני אנחנו מרחוק, צוחקים. תמיד כך, בלי לדבר, מביטים אחד בשני וצוחקים באהבה.
אני ומייק מתרוממים נעים לכיוונם, נעים לכיוון הטירה....
ב10 לדצמבר `72 נחשפה אלינו הטירה השוממת, עזובה, מגיחה בין ענפים שוטים וסבוכים, מביטה אלינו חוששת קמעה, אנחנו ילדים אומץ שלא משתווה לכלום באים אליה במערומיה עם מנורות לילה עתיקות של דוכסים מהמאה ה18 ופולשים אליה לתוך ליבה של טירה עזובה זו, משכלים את רגלינו מהאגם ששרוע למרגלותיה..
“hello?someone here?”
אנחנו שואלים שומעים את הד קולותינו מהדהד בקול הקירות מרעיד אותם.
אנחנו דוחפים את דלת העץ המרקיבה, דלת ענקית מתנשאת לגבהים עצומים, היא משמיעה קול חריקה כמו צרחה כאילו הכאבנו לה ברגע שפתחנו אותה בכדיי לראות מה טומן בחובה.
אנחנו נכנסים אט אט מצטופפים נדבקים אחד לשני כמו מולקלות, משילים מעל בגדינו את כל קורי העכביש שתפסו נחמה עלינו.
מרימים את זרועותינו למעלה עם המנורות הענקיות שבידנו , שוקלות יותר מאיתנו ומאירים את כל הפרוס לפנינו.
"
וואוו..." קראנו כולם בהתפעלות.
היא הייתה יפיפייה, שחוקה, מזקינה, עזובה מפוחדת, קצת מאיימת, נראית שטומנת בתוכה המון סודות, המון שקרים ומזימות, המון שדים ואולי אפילו גוויות בארון, מעין סרט אימה.
טירה ממלכתית, עכברים רצים נבהלים מהמראה שלנו שסביר להניח לא דרך שנים או אפילו יובלות שם. התרגלו לנוכחות שלהם הם בעצמם.
הם היו עכברושים לא עכברים בדיוק. הם היו ענקיים, מפוטמים כאילו הטירה מאכילה אותם מדיי יום ביומו בגלל זה היא כ"כ מחלישה. מחזיקה אותם, מגנה ומפטמת אותם.
לא דיברנו רק חקרנו כל פינה, וביחד. באיזה שהיא פינה ואף אחד מאיתנו לא יודה, פחדנו.
פחדנו פחד מוות מהמראה הזה, זה היה מאותם מראות שיש בסרטים שאתה לעולם לא חושב שתתקל בו במציאות.
אז שתקנו במשך כל הזמן עיניים פעורות וחשדניות לכל אשר יבוא....
עולים במדרגות המאיימות ליפול...
העכברים אחד אחד רצים משתוללים נראים לא חושדים מאיתנו, נראים רוצים לסלק אותנו מהטירה שלהם, מהטריטוריה שלהם, נכנסים בין רגלינו מפריעים לנו בלכתנו,כאילו מנסים להסתיר משהו.. אנחנו מפוחדים, מחזיקים ידיים.
מאות חדרים..אחד ענק פרוס לכיווננו ושמיכה אפורה דקה פרוסה על מיטה צרה ומעופשת.
נראה כאילו מישהו ישן מתחתיה מכוסה כל כולו.
נראה לי כמו גופה בתכריכים איזה מאות שנים שיושבת שם.
מומיה.
אני לא מפחדת, הם נעמדו כמו זקיפים. יכולתי לשמוע את עמוד השדרה שלהם מקבל עיוות .
אני מעולם לא חששתי מהמוות , מגופות, ממתים.
הכרתי במוות אבי, בגופתו שהייתי בת 6, נראה לי שקיבלתי שוק ומאז קיבלתי חסינות אבל זו היא סוג של הפרעה כי אני לא מדברת על זה עם אף אחד, לא מסוגלת שיזכירו לי את מות אבי או את האירוע שריסק את אהבת חיי. אבא שלי.
אז כן הדחקתי אפילו לא ניסיתי לדבר, כן, כל גופה עושה לי פלאשבק ובהיותי ניגשת אליה חושבת שאולי יזדמן לי לראות שוב פעם, פעם אחת נוספת ודי את פניו הטהורות של אבי ולנשק אותו ולהיפרד ממנו בהיותי נערה, אישה, כבר לא ילדה.
כולם מביטים בי רוצים לומר לי שהם יודעים שאני אעשה את זה.
לא, לא חשבתי שיש חיים בדבר הזה, אין חיים בטירה הזו אייך יהיה חיים בדבר השמוט והזנוח הזה ששרוע על המיטה הזו?
אני מהרהרת ביני לבין עצמי בעוד צעדיי ניגשים למיטה של האורח הבלתי קרוי הזה.
חבריי מביטים בצעדיי, אני בשלי, הגבר של החבורה( ז"א עם הביצים).
לא נושמים אני שומעת את השתנקותם, עיניהם קרועות , מבטיהם מפוחדים אפילו העכברושים עומדים בתור מביטים בתעוזה שלי. הם היחידים שיודעים את האמת , אני עם כל צעד שלי הרחתי את ריח הגוויה הזנוחה שוכבת כמו מפלצת תהום נוראית, ידעתי שהיא מתה, רציתי להעז, אולי לחשוב שהיא אולי סתם סרוחה מכיוון שהאמצעים פה לא אנושיים?
לא, לא היא ממש מתה, הריח המעופש, הנאלח ביותר שאפי יכל להריח, ריחו של המוות כבר לא של השטן שהגיח ,נגע ולא פחד להראות את פרצופו האצילי והרע...
הם מביטים בי בצעדיי, אני שומעת את נשימתם נעתקת, את ליבם הקטן מאיץ בעוצמה.
גם את שלי שמעתי כ"כ חזק שחשבתי שעוד רגע הוא יקפוץ בחוץ ויקפץ לו כמו שפן קרקס בחזרה לביתי החם והרגוע...
שכבר הגעתי לאותה מיטה רעועה, לאותו יצור חסר אונים ששכב לו שם דבוק בעורו הסרוח לשמיכת טלאים הזו, הסרתי אותה בחיפזון.
ידיי היו קפואות, שכחתי את הדופק שלי, שכחתי לנשום.
היא שכבה שם ידיה שלובות על בטנה, שמלה שחורה ארוכה שרועה על גופה הדקיק שנראה שהיה גם בימיי חייה ,היא הייתה עדיין מחוטבת על מותניה. היא הייתה ארוכה,גבוהה פנייה....
פנייה היו כ"כ ענוגים, כ"כ מלאכותיים, שערה היה אסוף בפקעת, אפה קטן ושבור , שפתיה מדממות בצידן, ועינייה היו פקוחות מבוהלות כאילו פגשו בעצמם את השטן אוחז אותן במלוא עוצמתו.
היא הייתה האישה המתה הכי יפה שראיתי בחיי, עמדתי שם קפואה מנותקת מחברי ההמומים אפילו שכחתי את נוכחותם בזמן שחקרתי והתפעלתי מכל אינץ באותה אישה זרה, אלמונית יפיפייה.
הייתה לה טבעת על אצבע יד ימין, אבן אודם מכובדת עדיין יש בה חיים כאילו ניסתה להמשיך לחיות בשבילה... והברק קצת היטשטש בה..
"
נואה...? נואה...?"
"
בואי כבר...". ליזי לוחשת לי כאילו האישה המתה שמוטלת לה שם שומעת אותה..
הסתובבתי אליה הבטתי בעיניה המפוחדות בלעתי את רוקי ששכח שהוא קיים בכלל וכיסיתי אותה..
"
אני רוצה לקבור אותה" אמרתי לחבריי בהחלטיות.
"
מה..? מה? את מטורפת! מטורפתתתתתתתתתת!!!!!" חואן צרח אליי במבטא הפורטיקני שלו מייק אחריו ונעלמו מהחדר . מארק וליזי היחידים שנשארו שם. ידעו מה אני מרגישה ידעו שרציתי לתת את הכבוד האחרון לאותה אישה , לאותו זיכרון כואב ורחוק.
היא נראתה לי אחת שהתעללו בה, פנייה היפים דיממו בחצין הסתקרנתי לחקור את עברה ניסיתי להניח לזה , זה נשכח...רציתי שכך יהיה.
אני מארק וליזי החלטנו...
אנחנו קוברים אותה, אפילו נתנו לה שם לאותה יפיפייה אלמונית לגמרי מתה.
"
איזבל"..
ניגשנו אליה להרים אותה, לא נגעלנו למרות הריח הנוראי חשבתי רק על הכבוד האחרון שהיא צריכה לקבל.
שהרמנו אותה הבחנתי בדם קרוש שעל המיטה שכנראה יצא מאיבר מינה, אני מניחה שהיא נאנסה באכזריות, ואז עוד משהו, מפרקתה הייתה שבורה, פקעת שיערה נפרמה. שיערה השטני הארוך ביותר שראיתי השתרע בנוחות מלטפת על ידיי, הצטמררתי...
"
היא נרצחה" אמרתי למארק וליזי..
שתקנו, הורדנו אותה בגרם המדרגות וקברנו אותה, העכברושים עדיין ליוו אותנו עד הזיכרון האחרון, אפילו נשאתי תפילה, מותה היה נראה כמו לפני שבועיים לא מוערך כיותר.
חרטתי את שמה, את היום , השנה והשעה...
הבטחתי יום למחרת לשים פרחים על קברה.
חזרנו שותקים.
ילדים היינו אנו בזמנו, ילדים בכדי להבין, לראות ולא לשכוח לנצח.
מפחדים לדבר מפחדים לשאול.
חזרנו אילמים לא דיברנו אחד עם השני במשך שבוע..
אני יום למחרת השכמתי, התקשרתי למארק וליזי ביקשתי מהם להצטרף אליי לטירה שוב.
ביום היא הייתה המחזה הכי יפה שעיניי יכלו לראות. מדהימה, כבר לא מאיימת, מריחה כמו טירה מכושפת..
צעדנו לכיוון קברה של איזבל...
אני מארק וליזי, מעשנים סיגריה מגולגלת היטב בשביל לפתוח יום חדש . מחוברים ממשיכים לצעוד למעבר המסובך בדיעבד לקברה של המנוחה שלנו..
אנחנו מגיעים אבל לא מגיעים.
נשמתנו נעתקה, גם שלי..
לא היה שום קבר שעמלנו עליו לילה לפני, שום אדמה טרייה ולחה, שום עקבות שלנו, שום איזבל..
הג`וינט החליק משפתיו של מארק, זר הפרחים שקרעתי מגינתו של אדוארד הרגיש לי נובל, החליק מידי לאדמה המזוהמת הזו שנראתה בעיניי באותם רגעים.
הבטנו אחד בשני, חושבים הוזים.
לא מאמינים, אולי טעינו?
עושים פטרולים מסביב כל האחוזה, מסביב כל חלקה מוזרה אשר תהייה, מתפצלים ועדיין... שום דבר, שום זכר, שום איזבל, שום אישה יפיפיה מתה שיצרה אצלנו זיכרון שלא ישכח עד יום מותנו.
עמדנו אחד סמוך לשני, שותקים לא מבינים, מתנשפים, מזיעים, פיכחים לחלוטין..עדיין מרגישים שנמצאים בחלום הזוי, רע לגמרי.
לא מבינה למה רגליי רצו לעבר הטירה וממנה לאותו חדר שמצאנו את איזבל....
פשוט רצתי וליזי ומארק שלא הבינו מה ולאן, רצו אחריי, הפעם.. העכברושים לא הסתקרנו לבוא בעקבותינו, הביטו רק בנו , מכירים אותנו מאמש, עוקבים בעיניהם האדומות אחר רגלינו הזריזות לכיוון החדר האפל....כאילו יודעים מה צופן לנו שם וחוששים לעצמם....
ם יש פה חיים או לא.......
"
זה היה הרגע שהרגשתי שהקרקע נשמטה מרגליי, הדם לא זרם ברקותיי, הרגשת כובד הציפה אותי .
היא שכבה שם בדיוק כמו בפעם הראשונה שראינו אותה. כולנו.
אפילו השמיכה הסרוחה הזאת הייתה שרועה עלייה , כאילו בעצם חזרנו לאותו יום ...
ליזי ומארק היו קפואים אף הם, פיותינו היו פעורים שכחנו לנשום, רק הבטנו ב "איזבל" האלמונית, המתה ממש..
נראה לי שאפילו רצינו לברוח, לרוץ, לצרוח כ"כ חזק שכולם ישמעו ושישכח מאיתנו הרגע האפל הזה אבל כל אחד שמר על הפחד שלו בינו לבין עצמו רצינו להישאר הגיבורים , לראות מי יישאר האחרון במערכה בלי לצרוח לפחד בעיניים.. כולנו גילנו אומץ למען האמת...
הבנו שיש פה משהו קצת אפל, ביזארי לחלוטין, קשור לרוחות רפאים או משהו. אבל בהחלט לא אנושי.
עזבנו אותה , קיווינו שהיא תיעלם . מעצמה, כמו שחזרה מהקבר.
היא לא.
נשארה שם כאילו זה הקבר שלה.
במרוצת השנים הפכנו את אותה טירה למקדש הפרטי שלנו, למאורת הסמים שלנו...
כן נהיינו נרקומנים של קוקאין, נרקומנים של החיים..
אני עדיין עולה לחדר שבעליית הגג וחושפת את שמיכתה של "איזבל" לראות אם היא עדיין נשארה יפה כמו ביום הראשון שראיתי אותה... מוזר.. היא לא נכחדת, אפילו העכברושים לא מנסים לנגוס מבשרה.. אם אני הייתי עכברוש בטוח הייתי רוצה לנגוס בה, היא נראית כזאת טהורה.. לפעמים אני מוצאת את עצמי מספרת לה דברים שלא העזתי לספר לאיש...
כן אני מבינה.
אני מדברת עם גופה, ומאמינה באמת ובתמים שהיא מקשיבה לי , נמצאת פה לידי. ברוח המגנטית שלה.
כן אני מאמינה שהיא משוטטת לה בכל הטירה הזו, הנשמה שלה לא שקטה , משגיחה על גופה הגולמני....
אז אנחנו יושבים ולומדים עם כל השנים שאנחנו הפכנו את הטירה הזאת לביתנו שלנו... פלשנו החלטנו שאנחנו שומרים על האימה של הטירה הזו, שומרים עלייה כמו שהיא עלינו.."איזבל.." היא הכירה אותנו, כמו שאנחנו הכרנו אותה..
בלילות מטורפים שכל העטלפים שוטטו להם וצרחות אימה צרחו להם שם היא שמרה עלינו לפעמים זה היה נראה אפילו בגופה..
הכרנו בנוכחותה, היא למדה לתת לנו להסתגל לפחד, לקיים.
היא הייתה הכל, היא הייתה כלום..
אנחנו כבר הספקנו ללכת היא תמיד נשארה שם... כלואה בתוך מנהרת החיים הארוכה, רוצה כבר לגעת במוות, אף אחד לא משחרר אותה חוץ מאתנו, נשמות קטנות וחיות, בתוך טירת האימה, טירת המוות השוממת...
בתוך ליבה של..
"
איזבל"...
 
סיפור זה נכתב לפניי שנתיים+בערך..
 

תגובות