אודות האתר אודות גלי מן התקשורת תקנון האתר
גלי צבי-ויס
דף הבית
גלי צבי-ויס
דוא"ל:
סיסמה:
שכחת?  הרשמה
כרגע באתר 120 יוצרים
חיפוש
זכר
תאריך לידה: 26/5/1980
"אדם המקדיש את חייו לעפיפונים, אי אפשר שאין בו גרעין של טירוף. אלא שהכול עניין של פירוש. יש המכנים זאת 'גרעין של טירוף' ואחרים מגדירים זאת כ'ניצוץ של קדושה'... אך אם אוהב אתה מישהו או משהו באמת ובתמים, הקדש לו את כל אשר לך ואת כל אשר בך, ולכל השאר הנח..." (רומן גארי)
E-Mail:
קישור לאתר אינטרנט:
תאריך כניסה אחרון:
19/10/2017 12:35:30

נושא: הנפש.

 
העלתה לדיון:
נורית ליברמן.

 

במת הדיון פתוחה להצעות החברים.

שאלות נפוצות>>

"דרך המילים"
הוא אתר מארח.
גלי צבי ויס ו/או
ההנהלה הטכנית 
של "דרך המילים",
אינם אחראים על
תמונות המועלות
לאתר ומוגנות
בזכויות יוצרים
ועל כל קנין
רוחני אחר.
העלאת היצירות
והתמונות באחריות
היוצר/ת בלבד.
חזרה ליצירות
אין חנייה - אבי יאיר סיפורים (19/11/2006-19:48) 409 צפו ביצירה משתמשים רשומים צפו ביצירה

שמו תמרור של אין-חנייה בז'בוטינסקי פינת סולד, ישר אחרי הפניה ימינה. צבעו שם את המדרכה באדום לבן. הלכתי למשטרה; אמרו לי תלך לעירייה. אז הלכתי גם לעירייה ושם התחילו להעביר אותי ממקום למקום - תמלא ת'טופס הזה, לך תחתים ת'הוא, עכשיו הפסקת צהריים, בתחבורה לא מקבלים קהל בימי שלישי, כל הפרוצדורה שהמטרה שלה היא להוריד את האזרח ההגון מהפסים. ואז עשיתי שטות ופלטתי שאני בכלל לא תושב העיר, ורצו לזרוק אותי משם. 

שלוש שעות התרוצצתי שם ממשרד למשרד, חשבתי שאני משתגע. בסוף הצלחתי לתפוס איזה עוזר של סגנית של מישהו בכיר, שכנראה ראה שיש מולו מישהו במצב קשה והיה מוכן להקשיב. הוא שאל בנימוס מה הבעיה, ושאלתי אותו אם הוא יכול בבקשה להסביר לי למה עשר שנים היה אפשר לחנות שם חופשי, ועכשיו פתאום, בלי שום סיבה הגיונית, החליטו להפוך את זה לאדום-לבן. הוא שאל אם אני מתגורר שם. אמרתי שלא, אבל פעם התגוררתי, כלומר כשהייתי ילד, וההורים שלי עדיין גרים שם, ואני נוסע לבקר אותם לפחות פעם בחודש, בדרך כלל יותר אבל לא תמיד אפשר, אתה יודע איך זה. הוא הנהן בהבנה, שאל אותי מה שם המשפחה, הקליד קצת במחשב שלו, ואז ראיתי את התמיהה מתפשטת לו על הפרצוף ככה לאט לאט, והוא אמר - אבל רגע, אני רואה שההורים שלך גרים בשכונת קפלן, זה... זה לפחות, מה, ארבעים דקות ברגל? למה אתה מלכתחילה חונה כל כך רחוק?

מה פתאום ארבעים דקות, אמרתי לו וניסיתי לצחוק קצת, חצי שעה מקסימום אם הולכים במרץ ולא גוררים את הרגליים. תשמע, תנסה להבין. אני, איך לומר, יש לי אולי בעיה... לא, לא בעיה חס ושלום, פשוט עניין כזה. קיבינימט, איך אני אמור להסביר לו את זה בלי שיזרוק אותי משם לכל הרוחות? הסתכלתי בפקיד הבכיר הזה שישב מולי, שילב את אצבעותיו ועדיין חייך עם המון נימוס והתחשבות. תראה, אני פשוט נתפס חזק להרגלים, אוקיי? כבר לפחות שתים עשרה שנה שאני מחנה באותה נקודה בדיוק, אני לא מסתגל טוב לשינויים. אני מבקש ממך, הרי אין שום סיבה - אבל באמת, שום סיבה -  למה פתאום, דווקא עכשיו, תקעו שם את התמרור אין-חניה הזה, נכון?

הוא באמת ניסה להיות נחמד ומבין, אבל ברגע שהוא פתח את הפה ידעתי שהוא מנפנף אותי משם. לך תסביר לו, שברחוב סולד נמצא הבית של ההורים של טלי - או לפחות הבית שבו הם גרו לפני עשר שנים. לך תסביר לו איך שלוש שנים, כיתה י' עד יב', היינו אני וטלי הולכים הביתה אחרי בית-ספר כמעט כל יום, עושים שיעורים, לפעמים סתם יושבים אצלה בחדר על המיטה ורואים טלוויזיה. לך תתאר לו את טלי, שהיא לא סתם הילדה הכי יפה בכיתה אלא הילדה הכי יפה בהתאחדות של הילדות הכי יפות בכיתה, ולך תצפה ממנו לתאר לעצמו איזה ניחוח היה לשיער שלה, כמו הריח שאופף את התודעה שלך לפעמים, בשנייה לפני שאתה מתעורר בארבע בבוקר בלילות קיץ בוערים, ואתה בטוח שאתה הולך למות. הוא בחיים לא יבין.

ולך תסביר לו, לפקיד הזה במחלקת תעבורה, שכל פעם שאני מגיע לעיר לביקור-הורים, אני חונה בז'בוטינסקי פינת סולד, באותה נקודה שלפני עשר שנים אפשר היה לראות ממנה את החלון של החדר של טלי בקומה השנייה - לפני שתקעו שם את העץ ערבה בוכייה המעצבן הזה שעכשיו מסתיר הכול. אני יושב שם קצת באוטו, יוצא, עושה סיבוב, מתעכב לפני שאני מתחיל ללכת - לפעמים חמש דקות, לפעמים חצי שעה - מתוך תקווה שאולי, אולי, היא תעבור שם איכשהו, למרות שאין לי מושג איפה היא גרה עכשיו ומה היא עושה בכלל. אולי מתוך איזה נס של פעם בחיים ייצא לי לראות אותה, כאילו במקרה, ולומר את מה שאני מחכה כבר עשר שנים בשביל לומר. וכשאני הולך בחזרה מההורים שלי לאוטו, פעם היה דופק לי הלב קצת אבל היום כבר לא כי בכל זאת - כל כך הרבה שנים ולא יצא מזה כלום, אז מתחילים להתרגל לזה. זה נהיה קצת אוטומטי איכשהו

...ואתה בוודאי מבין - מסביר לי הפקיד הזה שיושב מולי - שבהתנגשות האינטרסים שיש לנו פה, אני אתקשה מאוד לשכנע את הגורמים הרלוונטיים להעניק לטענות שלך משקל רציני. באמת עושה רושם של בחור נחמד, אבל לך תנסה להסביר לו, שאני פוחד שאם אי אפשר יהיה לחנות שם - כבר לא תהיה לי האנרגיה להתחיל לחשוב על סידור אחר. וזה דבר אחד לגמרי אם אני איאלץ לומר לעצמי עוד חמישים או שישים או מאה שנה, שמה ששבר אותי אחרי כל כך הרבה שנים זה תמרור אין-חנייה וקצת צבע אדום לבן.

חזרה ליצירות
יצוא ל-Word יצוא ל-Word שלח לחבר שלח לחבר גרסה להדפסה גרסה להדפסה

 

  ללא תגובות אדום לבן... / נאדין 19/11/2006
  ללא תגובות החלון של טלי / גלי צבי-ויס 19/11/2006
  ללא תגובות / שחר 20/11/2006
  ללא תגובות איי, זה צובט. כמה קשה להיפרד מהעבר, מהרגלים ישנים ובמיוחד מאלה שקושרים את הלב. / תמנע קורץ 20/11/2006
כל היצירות סיפורים שירים ראיונות תחרות מאמרים הודעות אתיקה יוצרים במת דיון פטפטת
בניית אתרים בניית אתרים Media4u | חנות אינטרנטית