סיפורים

פחדים

רציתי לספר לכם על מקרה שחוויתי,לקחתי את תובנותיי מהמקרה או שמא רצף מקרים שקרו לי באותו לילה. נשמע כמו סיפור מפחיד תלוש מציאות, אבל מקרה שהיה כך היה(הייתי חייב להגיד את המשפט הזה...)

 

מה השעה? שאלתי את יואב עמיתי לעבודה.

ראיתי אותו בוהה כמו כולם בשעון ההחתמה,מחכים להניף את ידיהם ובידם כרטיס העובד. היה כ"כ רע  היום ? אני שואל ביני לבין עצמי.

גיחכתי לעצמי, אין כאן אנשים שיזכו לעובד המצטיין החודש. אני חושב לעצמי מה אני עושה כאן ריבונו של עולם אם לא טוב לי?! הרי מקום העבודה עם כל השעות שאני מבלה כאן הוא ביתי השני, כאן אני מבלה (לצערי) את רוב שעות היממה , כאן אני אוכל , כאן מצאתי לי את חבריי עמיתי לעבודה וכאן אני א... די, הפסקתי את חוט מחשבתי אומר לעצמי די, למה אני מייסר את עצמי? תפסיק להתבכיין! לא טוב לך קח את עצמך וחפש לך מקום אחר, נקודה. אל תירק לבאר בה הינך שותה ממנה.

האמת, כך כולם צריכים לנהוג, הרי מה שווה הכסף אם אינך מאושר כלל?

אך ממחשבה למחשבה מזיק לזיק עברתי לתהייה נוספת .

איך באלפית השניה רצות לך מלא שאלות? עוברות תמונות ומחשבות וגם הספקתי לענות עליהם

ובנוסף לזה אתה מחכה שחבר שלך יחזיר לך תשובה, מפליא אותי, יש דברים שאי אפשר להסביר.

אם תסתכלו על זה עד שיואב יענה לי בתשובה יש סיכוי שאולי אגלה משהו מרנין , אולי את כוח הכבידה,חייכתי, מעניין.

"רבע ל..." יואב ענה לי, ראיתי איך חיוך נסוך על פניו הצלחתי ,כרגע צפיתי ביואב חדש יואב אחר

מעכשיו אני יודע יואב רגוע, יואב מחייך, סבלני, איש נחמד ההיפך מתחילת המשמרת כשראיתי אותו,חחח

כשהוא מגיע ראשו כלפיי מטה רכון,אינו מחייך, עצבות. כן כך נראים האנשים וכואב לי על זה.

לא חלפה דקה וכבר המקום התרוכן,מי שנשארו הם  צוות הלילה המצומצם הכבוי והעצוב.

החתמתי  כרטיס ואמרתי חתימה טובה.

פניתי לחניון הרכבים זו הייתה חתיכת הליכה, בתחילת היום נאלצתי להחנות את הרכב בחניון המרוחק יותר ומה שהעצים את המרחק זו השעה המאוחרת העייפות הקור, היה זה אחד מלילות החורף עננים כיסו את השמיים ראיתי את השמיים בגוון אפור שחור הבנתי שיש הרבה עננים ועננים מלאים אמרתי לעצמי אפילו השמיים לבשו שמיכה, לבשו את שמיכת הפוך האפורה שהחורף אוהב, העננים התכרבלו להם אחד בשני השמיעו מפה ושם את הנאתם,  עומד לרדת גשם.

יום ארוך אמרתי לעצמי, אני סחוט, חשבתי על מקלחת על כוס תה ותוכנית מעניינת בטלוויזיה, אלו היו השאיפות שלי לרגעים אלו. הייתי כ"כ עייף ותשוש שדידתי לכיוון הרכב. מצאתי את עצמי לבד אני והחושך. הקולות היחידים ששמעתי הם נשימותיי והטבע,לעומתי הלה השמיע קונצרט, שמעתי את טיפטופי הגשם הניתזים בקרקע ,שמעתי רעם(שדי הבהיל אותי),את מנגינת הצרצרים שפסקה, רעש מטוס ממריא.

משהו הפריע לי משהו הציק לי,משום מה ליבי הלם כאומר שים לב לבאות! הפניתי ראשי אחורה במהירות סרקתי לצדדים, חשבתי ששמעתי משהו , הרגשתי שמישהו עוקב אחרי, מסתכל ובוחן אותי, הייתה לי את ההרגשה הזאת הרגשת חוסר הביטחון מן מועקה  שכזאת. לשמחתי לא היה כלום רק אני וצללתי הנבלעת בחושך נראית  כאובדת אי שם, במרחב הקרקע,כאילו בלעה אותה האדמה.משב רוח העיף פחית מעוכה וכמה עלים שזה הרגע נשרו, אולי זה מה ששמעתי? אני אדם שהולך לפי אינסטינקטים , בדר"כ אני מצליח להפעיל את כל חושיי ולא רק לתפקידהם שבשיגרה. למשל כאשר אדם שבא עם כוונות רעות אני מיד מרגיש צמרמורת, אם עשיתי משהו או הכאבתי למישהו למחרת אני עם חום גבוה(זה אם יש בי חרטות או ייסורי מצפון) או אם ליבי הולם שלא בשיגרה משהו עומד לקרות, זהו אחד מהרגעים.

עדיין נשארתי עירני ודרוך המשכתי הלאה בוחן את הדרך מנסה להאזין לילה.

לפתע, ראיתי משהו אני בטוח שראיתי זה היה ממש לשניה שובל של אור עמום פילח את הדרך בקושי שהצלחתי להבחין בזה, ממש בזווית העין. זיק האור היה לשבריר השניה ,ראיתי אותו נעלם בין שיח בשול הדרך. הייתי בהלם לא הספקתי לעכל מה שראו עיניי לא היה לי את הזמן הזה. לפתע נשמעה צווחה מבין השיחים צרחה שמעולם לא שמעתי כמותה. הרגשתי שהיא חדרה לגופי ומפלחת את רמ"ח איברי זה כאב  , מעדתי לאדמה הייתי מוטל ללא יכולת לזוז ביקשתי עזרה אך איש לא היה וככל שהתאמצתי יותר כך הכאב גבר,הבנתי שזה משהו לא מהמקום הזה לא ראיתי את הסכנה רק הרגשתי אותה. לא ראיתי גוף לא ראיתי משהו עוין ,רק כאב...

הפסקתי להתאמץ לחפש עזרה הרפתי את שריריי  ואז,ואז זה נגמר,נגמר כלא היה.

הקולות פסקו ואיתם הכאבים.ראיתי שכוחי שב אליי ליבי הלם כמו שאף פעם לא הלם הסכנה עדיין ארבה לי. רצתי כמו שאף פעם לא רצתי עדיין הרגשתי שמביטים בי שמישהו מאחורי רץ איתי.

לא משנה מה יהיה אני ארוץ אני לא מתכוון להתעמת עם הדבר הזה! פחדתי הייתי מבועת לראשונה בחיי, בין נשימה לנשימה בין נשיפה לנשיפה חלפה לי תמונה אחת, חלום בלהות הייתי אומר, ראיתי דמות שחורה מטושטשת ,לא ראיתי פרטים, יותר צללית של אדם, מה שהפנט אותי היו אלו העיניים, עיניים גדולות ואדומות, מלוכסנות מלאות רוע זה מה שראיתי. עמדתי להתעלף רק ממראה הדבר, לא חשבתי באותו הרגע מי זה ? מה זה?! ומדוע דווקא אליי מתנפל. אני משער שאפקט הפחד שמילא אותי .

הגעתי לרכב וללא התמהמהות הנעתי מיד, למזלי, כי בדר"כ לוקח לרכב כמה פעמים להתניע שלא לדבר על זה שהרכב שצריך זמן להתחמם, אני חושב שגם הרכב ידע מתי לתת גז. אך היה לי מזל .

מאיץ בדוושת הגז ברחתי מאזור הדימדומים הרגשתי הקלה בהגיעי למסלול מבטחים ,לא חשבתי שאני אגיד אי פעם על כביש מהיר מקום מבטחים- עיר מקלט.

הרגשתי ביטחון ראיתי רכבים חולפים על פניי ראיתי דברים מוכרים לי עכשיו לבטח אמצא עזרה כשארצה.

גופי היה חלש אך ליבי הלם, שריריי היו נרפים וחלושים אך פחדי זרם בעורקיי.ראשי כאב אך מחשבות רדפו אותי. עכשיו יכולתי לנתח מה שעברתי. לרגע חשבתי שזה משהו שיכול להיות רק בסרטים, רק בסרטים חזרתי. סרט אימה מדע בדיוני. מיד חייגתי לאביטל, הייתי חייב לדבר עם מישהו מישהו שירגיע אותי. צלצול ההמתנה נמשך נצח, נו שתענה כבר אמרתי לעצמי.

היא ענתה. "היי יובל" .

מיד הפסקתי אותה "את כבר בבית"? שאלתי

"אני מסיימת עוד 20 דק' כך שאני אהיה בבית עוד שעה ו.." לא נתתי לה לסיים את המשפט

"יופי" עניתי.

"קרה משהו אתה נשמע לי מבועת?"שאלה

"נכון" עניתי וזה בדיוק מה שהיה הייתי מבועת מפוחד  בפניקה כמו שלא ידעתי...

" אני אספר לך כשאגיע אני אשתדל להכין משהו לאכול" וניתקתי.

לא ידעתי אדם שחווה חוויה מהסוג הזה מתנהג כך. חזרתי למחשבותיי חוקר את הדבר , נהגתי על טייס אוטומט בהיתי במסלול הנסיעה שיחזרתי את מהלך הארועים. כשחזרתי אחורה הרגשתי את חוויית הכאב, אומנם לא באותה העוצמה אבל עדיין.ראיתי את התמונה שחזרה שוב ושוב ובמיוחד את אותם עיניים אדומות ורעות.

ירדתי מהכביש המהיר , הדרך הייתה ארוכה מהרגיל הטיפות הפכו לממטרים שמעתי את שריקת הרוח שפגשה את פגוש מכוניתי נסעתי די במהירות עדיין לא הרפתי מהגז נסעתי כאחוז טירוף, הכביש היה ריק כך שיכולתי לדהור ושוב לצערי...

 חשבתי לחייג למישהו,הרגשתי את הצורך הזה שאולי ימלא אותי בתחושת הבטחון...בעודי מסתכל לדרך ולסירוגין בנייד הצלחתי בקושי למלא את משימתי , אצבעותיי היו כה חלשות או שמא מוחי לא הצליח להעביר את ההוראות לידיי, ראיתי את שאני מחייג וכ"כ שמחתי.

אלוהים ישמור! ראיתי שוב את היצור על אם הדרך ראיתי את עיניו למרחוק, עמד שם מולי בלב הכביש עומד ובוהה, איך?! ומ.. לא יכול להיות?!

כמעט שפרצתי בבכי מילים לא יוכלו לתאר את ההרגשה, את הרגשת התסכול שמלווה בפחד, תהייה, חוסר אונים, חוסר ידיעה לפשר הדבר.

והוא שם עומד , הבנתי שאם הוא לא זז אני מיד פוגע בו, וזה מה שקרה. פגעתי בו הרגשתי את המכה ראיתי אותו מתקרב לשמשת הרכב ואז ראיתי את עיניו ממש מקרוב, צמרמורת חלחלה בקרבי, תחושת מחנק רציתי להקיא הרגשתי את הרוע שמתקרב עם הפגיעה משהו נטמע בי...

הוספתי להאיץ הסתכלתי אחורנית ו..

שום כלום. אה?! די?! אני הוזה?

עדיין ברקע נשמע צלצול החיוג מה שהוסיף על תחושת הבלבול, חשבתי אולי אני אתאפס עכשיו,

נשמע שעונים שם מהצד השני,קול נשימות אדם נבע מדיבורית הרכב ללא דיבור כלשהו רק נשיפות ונשימות מישהו שם מתאמץ או סובל... המתנתי כמה רגעים ואז זה נשמע שוב

צווחה נשמעה בחלל הרכב והפעם היא הגיעה מהנייד שלי , שלי ,שלי!!!

זה היה מחריד צליל שכזה צליל קורע,אינו ערב לאוזן. כמו שלוקחים מסמר ומעבירים אותו על יריעת פח, ממש מצמרר. הקול שוב חדר לתוכי למוחי לנפשי.

בשארית כוחותיי ניתקתי את המכשיר, ידעתי שאני עומד מול משהו לא אנושי ולא רק זה הוא רודף אותי.

פיללתי להגיע למקום מבטחים העיקר לא להיות לבד היית חייב  לבקש עזרה.

 לעזאזל!!! אמרתי והפעם אמרתי את זה בקול התחלתי ממש לצעוק.

ושוב חזרתי מה קורה כאן לעזאזל?!

בהמשך נסיעתי לא חשבתי על כלום. הייתי במרדף מישהו עוקב אחריי זאת הרגשתי והיום פשוט ידעתי האמנתי לרגשותיי וצדקתי.

 היו בי ספקות אם לחכות לאביטל או שמא היישר לבקשת עזרה האמת שלא ידעתי למי לפנות למשטרה? יחשבו אותי משוגע, לחברים אני בספק...

אמרתי אני אתייעץ עם אביטל לכשתגיע אני אמתין לה כמה דק' היה אמורה להגיע כל רגע.כשנכנסתי נעלתי את הדלת על כל בריחיה לקחתי משהו בידי כדי להתגונן ראיתי מחזיק בידי מחבת, מה? חשבתי לעצמי מה קורה לי הפסקתי לחשוב מה אני אעשה עם מחבת אכין לו חביתה ואחתוך לו ירקות בצד?

רק שלא ידעתי במצבי הסכנה אורבת בכל רגע. כך שכל שניה היא נצח כל דקה הוא עלול לשוב.

ובאמת...

רק שהפעם ידעתי אני לא אצליח להתחמק, אין מנוס הוא היה כ"כ קרוב אליי.

הרגשתי צינה והרגשת קור, הוא היה מאחוריי.רוח קרירה נשפה מאחורי אוזניי ליטפה את עורפי.

ראיתי בדמיוני ,אותו עומד מאחוריי מביט הרגשתי אותו בוחן אותי כל זה בתוספת משקל על גבי.

ואכן, כשהסתובבתי דמיוני לא תיעתע בי, כך היה.

עומד ניצב לא זז מראהו המפחיד, השחור. קפאתי במקום. הייתי מהופנט הוא גרם לזה חדר למחשבותיי למוחי, לא זזתי.

עיניי פגשו בעיניו האדומות הגדולות.

הוא לא אנושי לא שייך למקום הזה לעולם הזה.

פחדתי, פחדתי נורא...

אני והוא יחד זה מול זה עומדים אני חושב נעמדנו כך למשך כ10 דק'. אני חושב שהוא בחן אותי סרק אותי ,כך נראה לי.

ככל שחלפו להם הדק' צברתי בטחון הפחד אט אט נעלם וכך היצור הזה.

הבנתי,

פחדיי רקמו עור וגידים, חששותי קיבלו צורה. לקחתי את הדברים קשה,ברחתי מהפחדים שלי במקום להתעמת איתם ועכשיו למדתי בצורה הקשה ובצורה הכי כואבת עמדתי מול הפחדים , אחד לאחד.

בצורה הכי מפחידה שיש.

היו לי חששות מהעבודה מהחתונה שקרבה לבוא מהלימודים בעיות מחיי היום יום.

למדתי להתמודד ולהתעמת למדתי המון מהחוויה.

תגובות