סיפורים

"הזוג שלנו"

עיניה המתרוצצות, הבוחנות כל דמות חדשה שנכנסת למתחם, משכו את תשומת ליבי מיד. ידה חבקה בחיבה את בן זוגה, האיפור הכמעט מוגזם שעל פניה, החזיק מעמד באופן מפתיע בהתחשב באדים שעלו ממימי בריכת המים התרמו מינרלים, באתר הנופש והבריאות, שפקדנו לזמן קצר, זוגתי ואני באותו יום חפש, בדרכנו לחופשה בדרום הארץ. האולם המקורה היה משובץ בבריכות קטנות, מהבילות, ועמוסות לעייפה בנופשים. ריח חריף של גפרית עמד באויר, ואני פסעתי באיטיות, בורר את הבריכה שבה אטבול. רגלי הובילו אותי לבריכה האחרונה שבפינה. היא סקרה אותנו במבט בוחן, ותוך רגע ניכרה על ארשת פניה המתוחה הקלה מיידית, "הם נשואים, אבל לא זה לזו", חלף במוחי המשפט השחוק, אך בטרם התפתח על פני החיוך, הכתה בי ההארה כברק, זהו, בדיוק! ומיד במקביל שטף אותי פרץ תוכחה: "זה לא עניינך! תפסיק לחשוב על זה אפילו! אתה עלול להביך אותה!" ומחשבותי נדדו משם והלאה, גם מבטי. ערב רב של מבקרים גדש את האתר,יום חול רגיל, קהל שמטבע הדברים מורכב מקבוצות מועדוני קשישים ביום חופש מסובסד, וקבוצות מאורגנות של מקומות עבודה בסגנון "מתפרת זוזיאשווילי ובנותיו" שבאו לציין שנת עסקים טובה בעקבות סגירת המתפרות בשטחים. או "מאפיית האופים" המציינת את חגיגות השנה לביטול הפיקוח על מחירי הלחם. קבוצה כזו, קולנית במיוחד, משכה את תשומת ליבי, צמודים בכעין מעגל לדפנות הבריכה, ובליל של "קטעים" נזרק לחלל הריק שביניהם. כמו למשל: " תעשה עוד פעם את פרץ" או "בואו ונשיר 'קבלת שבת' כמו אז... וגורר אחריו פרצי צחוק רועמים שמשייכים אותם לאחווה הזמנית ששבועה השמחה, הזחוחה, שתחומה בדפנות אותה בריכונת אחת מני רבות, שבכל אחד הסיפור ששייך רק לה. גופה הנעים של זוגתי החבוק בזרועותי, והרגשת הרוגע ששרתה עלינו בהשפעת המים החמימים, הנעימים, לא הפריעו למחשבותי לנדוד, בעוד היא מפקירה גופה לתחושות. "אתה חושב שהם..." שאלה אותי פתאום, מנידה בראשה לעבר גבם המתרחק של הזוג "שלנו". אה, חשבתי על זה, היתממתי, מנסה להסתיר את התעמקותי הקודמת ברעיון. "בואי, נלך לסאונה" אחזתי בידה מוביל אותה בנחישות לכיוון הסאונה היבשה, מפלס את דרכנו במעברים הצרים שבין הבריכות. יודע שהיא תתחמק ברגע האחרון מהסאונה. היא מעולם לא אהבה את הבישול האיטי אך בטוח של המח מחד, ושל הגוף שנצלה בביטחה על אסכלת פסי העץ הלוהטים של הספסל. כמצופה, זוגתי העדיפה את האויר הצח שבמדשאה והשתרעה לה על מיטת שיזוף מאפשרת לקרני השמש החורפית החמימים, לשזוף את גופה, בעודי בולש מבלי משים אחר הזוג "שלנו" שהתגפף בחשק רב, ולצהרי היום, בחסות האדים המהבילים והסמיכים שבסאונה הלוהטת. השתרעתי לי באנחת רווחה על מיטת השיזוף, לצידה של זוגתי, קולט בשקיקה קרני שמש מלטפות, משקפי השמש מצילות על עיני, ראשי ריק ממחשבות, וליאות מפוייסת פושה באברי. צל חולף הניע אותי לפקוח עין תורנית, חיוך כמעט מופתע ניסך על פני לאיטו. "הם כאן, הזוג! כנראה מצא חן בעיניהם התואר 'שלנו'". הוא הצמיד את מיטת השיזוף שלו לשלה, מלטף את שיערה ברוך, ולוחש לה מילים. ניכר היה עליה שהנאתה אינה מושלמת, עיניה התרוצצו, בוחנות את ה"שכנים" ומבטה המיוסר נתקל בשלי. "ככה זה" קבע מבטי בבטחה, ממשיך ואומר: " זה המחיר של "אומץ בצהרי היום", רצית התרגשות? מה עבר לך בראש כשחשבת על זה? אתם לא לבד בעולם!" הרשתי לעצמי לשגר אליה את מחשבותי, שלא היו כמוסות יותר. והיא? מבטה המיוסר לא מש ממני כאומר: "זו הבחירה שלי, מי אתה שתישפוט אותי? לקחתי הכל בחשבון, ובכלל, אולי אתה טועה? ושדמיונך הפרוע מנפיק לך תסריטים אקזוטיים, תראה בכלל איך א ת ה מתרגש מכל הענין" הסטתי את מבטי הצידה, נכלם, היא צודקת, זה לא ענייני, ואפילו שהכל ברור לעין כשמש חורפית בצהרי יום צלול שמיים ונפלא כמו זה. זכותה להעז, להסתכן, להתרגש, ואפילו לשלם את המחיר אם וכאשר, ומי אני שאשפוט, שאתערב כך בצורה בוטה, ועוד אחדור ישירות למחשבות שלה... אחרי מקלחת מרעננת, בתור לעמדת הקבלה, להחזיר את מפתח "התא לחפצים אישיים" עמדו לפנינו כמתבקש הזוג "שלנו" מתואמים להפליא, ועקביים ללא פשרות. פסענו אחריהם לכיוון דלת היציאה, באולם הלובי רחב הידיים, לקראתם רצו לפתע נערה כבת 16 וחיוך מאושר על פניה, וילד כבן 7 עם סוכריה על מקל בפיו, ובלון בידו. אמא! אבא! צעק הילד בחדווה, כשהוא רץ לעברם ומזנק לידיהם המושטות של הזוג המאושר

תגובות