אודות האתר אודות גלי מן התקשורת תקנון האתר
גלי צבי-ויס
דף הבית
גלי צבי-ויס
דוא"ל:
סיסמה:
שכחת?  הרשמה
כרגע באתר 164 יוצרים
חיפוש
E-Mail:
תאריך כניסה אחרון:
11/08/2007 00:08:02

 
נושא: חיוך!.

 

העלה לדיון:
יקי דסא.
 
 

במת הדיון פתוחה להצעות החברים.

שאלות נפוצות>>

"דרך המילים"
הוא אתר מארח.
גלי צבי ויס ו/או
ההנהלה הטכנית 
של "דרך המילים",
אינם אחראים על
תמונות המועלות
לאתר ומוגנות
בזכויות יוצרים
ועל כל קנין
רוחני אחר.
העלאת היצירות
והתמונות באחריות
היוצר/ת בלבד.
חזרה ליצירות
"רק אני והגלשן שלי" - מאור קורן סיפורים (11/1/2006-19:04) 610 צפו ביצירה משתמשים רשומים צפו ביצירה
כשהייתי ילד נהגתי לעשות "התערבויות" עם עצמי. בד"כ זה נגמר רע. למשל, לרכב על האופניים ברחוב בעיניים עצומות מרחק של "מעמוד חשמל אחד לשני" (שזה בערך 60 מטר או 100 אבל מי סופר...?). הפסקתי עם זה אחרי שהתרסקתי כולי אל מכונית חונה ועוד חטפתי מהשכן שירד כדי לשאול אותי מקרוב "תגיד, מה אין לך עיניים אתה!" שזו שאלה מוזרה לכל הדעות, במיוחד כשעיני היו פעורות לרווחה מפאת הכאב שהתפשט לכל פינה בגופי ומעלבון בלתי מוסבר. או למשל לרוץ במהירות אולימפית על גג הרעפים הישן של "בית העם" במרוץ לחיים ולמוות, בין נקודת שבירת הרעפים הישנים לבין הצעד הבטוח הבא. מתוך תובנה ברורה שאם ארוץ מהר אספיק לפני שהרעפים נשברים. מחשבה אנליטית המבוססת על הגיון צרוף שדווקא הוכיחה את עצמה בהיותי קל רגליים ומשקל. עד לאותו רגע גורלי שבו נפער גג הרעפים ואני שהייתי בדרך לצלילה חופשית לעבר כסאות העץ הישנים שניצבו כמו להבים, עשרים מטר בתחתית התהום, נאחזתי איכשהו רגע האחרון באחד מקורות הגג, תלוי על בלימה בין שמיים לארץ. או לקפוץ בסדרת היפוכים מורכבת למימי הבריכה מהמקפצה הכי גבוהה ועוד בעיניים עצומות. לפתוח אותן שבריר של שנייה לפני המגע עם המים כדי לקחת נשימה עמוקה ולצלול לעומק הבריכה (5 מטר) כדי להיאחז שם ברשת הניקוז ולהמתין עד שיבואו לבדוק "מה לכל הרוחות קורה איתו" באותה שבת רכבתי עם האופניים מרמת גן הרחוקה לחוף הסלע בבת ים. הסלע המפורסם התנשא לו מעל פני הים יוצר לעצמו מעין אי קטן אך יציב וגאה. הים רגש, וגם אני. אהבתי להשתעשע איתו, כשהיה במצב רוח כזה, הים. רצועת סלעים רדודה תחמה בינו לבין החוף כשהיא יוצרת בריכה רדודה ובטוחה לשכשוך. אבל אני, העדפתי לקפוץ מרצועת הסלע הבטוחה, אל צד הים הפתוח, בהפוגה שבין התנפצות גל אחד אל קיר הסלע, לבין הבא אחריו.שוחה במהירות לעומק, מתרחק מכוונתו הזדונית של הגל הבא להטיח אותי חזרה. וכשבא גל מתאים נישאתי על גבי כשרגלי שלוחות קדימה ונעמדתי בקלילות על רצועת הסלע. מיותר לציין שפספוס קל היה מורח אותי על הסלעים. כך שיחקנו הים ואני. אני הכדור והוא הדולפין שנושא אותי ברכות ובדייקנות אל חוף מבטחים. מעודד מיחסי חברות מושלמים אלה, החלטתי לטפס אל ראש הסלע, שבימים כתיקונם שימש כאתר עליה לרגל למתרחצים הנועזים. אך לא באותה שבת סוערת, כשהגלים הכו בפראות על חלקו התחתון של הסלע, מנסים לקלף את שכבת האצות שהצטברה שם מקדמת דנא. בעוד חלקו העליון נישא מעליהם בלגלוג, טובל בקרני השמש היוקדת. פסגתו המתריסה קרצה אלי, שמחתי שהוא בחר בי, הסלע. חישבתי בקור רוח ובהגיון את הסיכויים הקלושים, והנדתי לעברו בהחלטיות לשלילה, ובהפוגה הבאה שבין גל לגל טיפסתי כזיקית הבורחת מטורף במעלה הסלע החלקלק לועג לגל שניסה בזעם פתאומי לתלוש אותי מעלי, אך ללא הצלחה., הוא לקח את זה קשה, ונשבר מייד. ידי שכבר הגיעו לחלק היבש, משכו אותי לפסגת מבטחים. חיוך של "מלך הגבעה" נפרש על פני בגאווה והתחלף לאיטו להבעה מהורהרת. מחשבות פילוסופיות החלו עולות במוחי, כמו למשל: " מי אני"? (בטח לא ציפור!) או ... "מה אני?" (אידיוט כמובן – איך תרד מכאן עכשיו) ועוד כהנה מחשבות מעודדות ומשובבות. מקץ חודש חודשיים, (איך הזמן עובר כשנהנים) ואולי עקב הרעב המצטבר והסלידה שפיתחתי לטעמם המוזר והמלוח משהו של מי השתייה הזמינים, גמלה בליבי ההחלטה המתבקשת: "לרדת מהעץ". ממרומי הסלע, הגלים נראו אימתניים, ובזעף אין קץ תכפו והלכו כשהם עולים כל פעם יותר גבוה, עד כדי ליחוך קצות אצבעותיי, מאיימים, לוחשים: "אתה לא שייך, הגל הבא יתלוש אותך מכאן". בקור רוח עילאי תכננתי את נסיגת כוחותיי משדה הקרב ובפאניקה בלתי נשלטת מיהרתי לנצל הפוגה דמיונית בין הגלים והתחלתי לרדת. הים מבחינתו, ניצל את ההפוגה כדי לחזור בכוחות מחודשים. אחוז אימה ראיתי את הגל מתקרב, נוהם ברשעות, בנחישות ואני תקוע שם באמצע הדרך אוחז נואשות בזיזים החלקלקים שוקל אם לתת לכל חיי לעבור מנגד עיני כמקובל, או פשוט לצרוח מפחד בלתי נשלט. בשיקול דעת אופייני הנובע כמובן מהגיון קר ומחושב, בחרתי באופציה השנייה. זעקותיי נשמעו לכל אורך המסלול שהגל בחר לגלגל אותי בו, מטיח בסלעים, בוחר זיזים, הופך צדדים ותובע את עלבונו מכל פיסת עור שזוף של גופי הדווי. מוזר, שבאותו רגע חשבתי רק על "איך אני מסביר את זה להורי"... את הים אהבתי, נשארנו חברים. אבל עם הגלים... איתם פתחתי חשבון ארוך ונוקב. בעזרת הגלשן למדתי לרתום את הגלים הסוררים לשליטתי המוחלטת. לרכוב עליהם להנאתי. להפליא בהם ביצועים. רדפתי אותם עד קצווי ארץ, אורב להם בחופים נידחים. בארצות רחוקות. צורח מעונג למשובותיהם כשניסו לנער אותי מגבם. לסגור אותי ב"צינורות". לכסות אותי בקצף מישברים. אבל תמיד, תמיד הקפדתי לצאת מהים רכוב על גל אביר. להיפרד ממנו בחיוך ולהתחיל להתגעגע מיד לפעם הבאה. "דרך המילים"- 14.7.05
חזרה ליצירות
יצוא ל-Word יצוא ל-Word שלח לחבר שלח לחבר גרסה להדפסה גרסה להדפסה

 

כל היצירות סיפורים שירים ראיונות תחרות מאמרים הודעות אתיקה יוצרים במת דיון פטפטת
בניית אתרים בניית אתרים Media4u | חנות אינטרנטית