סיפורים

מעל לחוק

היא שכבה מחוברת לכל אותם צינורות. כמו תמנון רב זרועות הקיפו אותה הצינורות השקופים המאיימים. מכונת ההנשמה עלתה וירדה כמתאמצת אבל לא מתעייפת. מנסה לעזור לה לנשום. המוניטורים השמיעו את קולם המונוטוני. נועה שכבה חיוורת, כחושה, נראית כמרחפת בדרכה האחרונה.

נעמי עמדה והביטה בבתה כשלבה צובט וכואב. הדמעות מציפות את עיניה וזולגות ללא הרף. אישה נאה, שיער קצוץ שזור בחוטי כסף, עיניה ירוקות וגדולות. נועה שלה, בתה היחידה, שכבה וגססה לנגד עיניה והיא עמדה נואשת וחסרת אונים. כוחה כבר לא עמד לה לראות בייסוריה. עבור שמוליק כל ביקור בבית החולים היה מאמץ אדיר. ככל שהחמיר מצבה כך פחתו ביקוריו. כל כך ניסתה לדבר על לבו שחבל על כל רגע שהם לא נמצאים ליד נועה ולא תומכים בה - אך לשווא. הוא היה פורץ בבכי קורע לב והיא שוב היתה הולכת לבדה. לי לא קשה?

תמונות צפו ועלו במוחה. ראתה אותה, ילדה יפה שובבה וצחקנית. שפעת תלתליה השחורים הקיפו פנים קטנות ומתוקות. היא ירשה את עיני אמה הירוקות והגדולות. אהבה כל משחק של שובבות. כמה פעמים היתה נעמי קופצת אתה בחבל כשתלתליה השחורים של נועה מפזזים סביב ראשה ושתיהן צוחקות בקול. לרכב על אופניים לימד אותה שמוליק כשהוא מחזיק בכסא ונועה מנסה ליישר את הכידון ומשמיעה צהלות שמחה ומדי פעם אף קריאת פחד. נעמי אהבה לצפות בהם ולעודד אותה כל פעם שהצליחה לרכב כברת דרך ארוכה. כשהלכה ברחוב, נהגה לקפוץ ממרצפת למרצפת. כולה היתה תזזית. משכה תשומת לב כולם. לא היה אדם שלא הפנה מבטו אחריה.

נועה פרחה והפכה לעלמת חן. מוקפת חברים וחברות. תמיד מסמר המסיבות. הטלפון לא פסק מלצלצל. היה לה רצון עז לנתינה. כשאביה של מור חברתה הטובה נהרג בתאונת דרכים, לא עזבה אותה לרגע. הרבתה ללכת לביתה, ניסתה להסיח דעתה מהאסון שעבר עליה. מדי יום סיפרה לה את שהתרחש בבית הספר וגרמה לה לצחוק מדי פעם. כולם ידעו שיש למי לפנות בעת צרה, יש ממי לקבל תמיכה ועידוד. והנה עתה, היא שוכבת חסרת אונים, החברים מבקרים, עומדים סביב מיטתה ובוכים. קצרה ידם מלהושיע.

היחסים שהיו בין נועה לנעמי היו יחסי חברות ופתיחות. נהנו לשבת שעות ולדבר על כל נושא שבעולם. בסופי שבוע נהגו לצאת לטיולים ולצעוד שעות בשבילים. נהנות ומצחקקות כשתי ילדות קטנות. שמוליק תמיד התקנא בהן על הקשר המיוחד שלהן. הכל נראה נפלא. אולי יותר מדי נפלא.

היא ניגשה לנועה, ידה שוב הושטה לעבר ראשה הקרח, החליקה בידיה על עצמות לחייה הבולטות, החדות, התכופפה ולחשה לה מילות של אהבה באוזנה, מקווה שנועה שומעת אותה.

איך השתנו החיים תוך שנה? החל מהגילוי של הגוש בשד שנועה עצמה גילתה בצורה אקראית בזמן שהתקלחה, דרך הבדיקות האינסופיות, הפחדים, ההמתנות המתוחות לכל אותן תוצאות והתפילה הנישאת כל הזמן בלב: הלוואי וזה כלום. אולי רק בלוטה. הרי היא כל כך צעירה ולא כואב לה כלום.

לא היה צריך להכביר במילים. עיני הרופאים סיפרו הכל עוד לפני שפיהם בישר להורים את בשורת איוב. נועה לקתה בסרטן מסוג ממאיר ביותר. נעמי היתה החזקה מבין שניהם. צריך לנסות לעשות משהו, חשבה כל הזמן, לא ייתכן שאין מה לעשות. הרופאים המליצו על הקרנות, כימותרפיה להקטנת הגידול. אז אולי ינתחו - ניסו לעודד אותם. סיכוייה היו קלושים. הסרטן כבר התפשט לעצמות.

נעמי הפעילה את כל הקשרים שהיו לה, בארץ ובעולם כולו. חומר נשלח והתקוות ניצתו בכל פעם מחדש. אולם מכל מקום הגיעה אותה תשובה אכזרית. מאוחר. אין מה לעשות אלא רק להקל עליה את הכאבים שכבר החלו להופיע.

נועה לא פסקה לחייך אפילו כשהבינה שאין לה סיכוי לשרוד והכל שאלה של זמן.

"אימא" אמרה ברכות כשהיא מחבקת את נעמי "מבטיחה לך שאלחם בכל כוחי במחלה הארורה הזו. תראי שאנחנו עוד ננצח את הסרטן הזה. והרי אני בכלל לא אוהבת לאכול סרטנים! מה הוא רוצה ממני?"

עכשיו עמדה נעמי מול צילה של נועה. עמדה ממאנת להשלים עם הסוף הקרב.

הרגישה מישהו לידה. סובבה ראשה וראתה את צביקה. בחור חסון, שערו הבלונדי קצוץ קצר בתספורת צבאית, עיניו חומות מביטות בנועה באהבה ובכאב אין קץ. איזו ידידות נפלאה שררה ביניהם. לא עבר יום שלא ביקר אותה. צביקה היה זה שהביא לנועה את המריחואנה.

נזכרה איך עמדה מול הרופא, בחדרו הסגור והוא הושיט לה את המרשם לקנביס.

"האם זו בדיחה גרועה?" שאלה אז את הרופא. אבל הוא הסביר לה שזה הדבר היחיד שיוכל להקל על נועה.

בתחילה לא ירדה לסוף דעתו.

"על מה אתה מדבר?" תמהה.

"אני מדבר על מריחואנה. יש לנו כדורים המכילים חומר דומה אבל ההשפעה לא כל כך טובה. היא נכנסה לשלב סופי" ניסה להסביר לנעמי ההמומה ”כואב הלב לראות איך היא סובלת. אנחנו נותנים לה כל מה שיש באפשרותנו ברפואה הקונבנציונאלית. מה שידוע לנו מנסיון זה שעישון המריחואנה מקל הרבה על החולים".

"סליחה. אם זה יכול להקל עליה למה אתם לא נותנים לה?" שאלה.

"יש לנו בעיה. החומר אינו חוקי. רשמתי לך מרשם רק שתדעי במה מדובר. אין לנו כל אפשרות לעזור לך להשיג את החומר", השפיל עיניו ונע בכיסאו בחוסר נוחות.

"ואיך אתה חושב שאני אוכל להשיג לה את החומר? מה אני סוחרת סמים? תמיד השגחתי שלא תסתובב בחברת צעירים שעישנו גראס. מה אני אמורה לעשות עכשיו?" שאלה ביאושה כשהיא מנסה להביט לתוך עיניו המושפלות.

"אני מציע שתפני לחברים של נועה. אני בטוח שהם ידעו היכן אפשר להשיג את הסם".

"אתה מבין בכלל מה אתה אומר לי?" הזדעקה נעמי.

"אני מבין טוב מאוד מה אני אומר לך. לבי נכמר על נועה. אני יודע שאפשר להקל על כאביה ומצד שני ידי כבולות. תחשבי ואולי תתייעצי עם בעלך. אין לי מה להוסיף. ההחלטה היא שלכם" קם וליטף את כתפה "אני כל כך מצטער לראות בחורה כזו נחמדה דועכת וסובלת ואין בידי להושיעה".

נעמי ידעה שתעשה הכל להקל על בתה גם אם הדבר כרוך בחיפוש הסם בעצמה. זכרה שלא אחת ראתה כתבות בטלביזיה על תחנות סמים בלוד ליד הרכבת. מהורהרת כשבידה המרשם ותוצאות הבדיקות האחרונות שנתן לה הרופא, נכנסה להעיף עוד מבט על נועה שלה. בחדר עמד צביקה, כהרגלו מדי יום.

"מה קרה?" שאל מיד "את חיוורת כסיד".

"אני פשוט זקוקה לכוס קפה. להביא גם לך?" שאלה את צביקה כשהיא מוציאה את ארנקה מהתיק אותו הניחה על הכסא יחד עם תוצאות הבדיקות והמרשם.

"לא תודה" חייך אליה צביקה "אני אשאר פה לידה. קחי לך את הזמן שלך והרגעי".

ברגע שנעמי יצאה מהחדר, לקח צביקה את תוצאות הבדיקות בידו ובחן אותן. כבר למד לקרוא את הבדיקות. המצב רק הלך והחמיר. לפתע ראה מרשם מקומט מונח על הכסא.

לקח אותו, פרש ויישר ועיניו נתקלו במילה היחידה שהיתה רשומה שם :

"קנביס".

בינתיים ישבה נעמי כשכוס הקפה בידה ותכננה איך תיסע לקנות את המריחואנה. לא רצתה לסכן חברים של נועה. הכל חייב להיעשות בחשאיות. אולי תיקח מונית. כל נהגי המוניות בוודאי יודעים איך להגיע לתחנות הסמים בלוד. משבשלה בה ההחלטה, הניחה מידה את כוס הקפה ועלתה חזרה לחדרה של נועה.

ברגע שנכנסה התנצל צביקה שעליו לצאת לחצי שעה. הוא לא חיכה לתגובתה של נעמי. ישבה והביטה בבתה הדועכת.

"מתוקה שלי, אעשה הכל להקל עליך" ליטפה את ידה החיוורת.

כעבור חצי שעה נכנס צביקה כשבידו שקית ניר חומה.

"הבאתי לה מריחואנה. לזה לא צריך מרשם רופא", אמר וגלגל לה סיגריה.

"איך ידעת ואיפה השגת את החומר?" שאלה נעמי ההמומה.

"אין בעיה. היום יש בכל פיצוציה. מצטער שהצצתי בניירות שהשארת על הכסא", ליטף את ידיה הרועדות של נעמי.

הוא העניק לה כמה שבועות של הקלה בכאבים. אפילו חיוך היה מתגנב אל פניה שאיבדו כבר כל דמיון לעצמה. הם נהגו לשבת יחד, היא שעונה על הכרים. הוא יושב על קצה מיטתה. היא עשנה ומדי פעם העבירה לו 'שכטה'. הוא היה מזכיר לה נשכחות ומשתדל לבדר אותה. כשהתעייפה היה משכיב אותה בעדינות על כרה, לוקח כסא ויושב לידה. האחיות והרופאים היו מציצים מדי פעם לבדוק שנועה בסדר וכשהיו מבחינים בחיוך על שפתיה – גם עיניהם חייכו.

אודיה, 28.11.06

תגובות