שמונה וחצי שבועות. זה היה מניין הימים שלוותי אותה עד לכתה ממני, מאיתנו. ספרתי אותם בדייקנות של רגעים , של שעות , של ימים ולילות . כמו שספרתי את הולדתה, יום ועוד יום, שבוע ועוד שבוע ואחר כך אספתי לחודשים ולשנים . עד שברגע מטורף אחד נעצרה לי הספירה . לא נותר עוד מה לספור , לפחות לא במושגים של חיים.
חשתי שאני חוזרת אחורה ,אינני יודעת לאן. אני חוזרת אחורה בזמן, קוראת את הספר מסופו לתחילתו, פעולה לא הגיונית לכאורה. ואולי כן ? אולי כשנדע את סופו נקרא אותו טוב יותר, נדע מה חשיבותו של כל פרט , כל זמן, כל אירוע, כל רגע קיים. ואולי אז נדע לנהוג בדברים " נכון" יותר? טוב יותר? נדע לא לטעות במקומות בם טעינו ? אולי נדע לבחור את מה שטוב עבורנו? אם יש תשובה לשאלה הפשטנית הזו בניסוח כלשהוא ?
כשהיינו ילדים התאמנו בספירה לאחור, בקול רם, שכבנו צפופים וחמים במיטותינו הקרובות וחכינו לראות מי ינצח. ספרנו ממאה לאחור. וככל שניסנו פעם אחר פעם המשכנו לטעות ולהיכשל במשימה היומית שהצבנו לעצמנו. כנראה שזו רוח החיים, שמניעה אותנו קדימה . לספור רק לכיוון אחד . לחיים
יש כיוון אחד ברור ומה שלא מתנהל כדרכו משתבש. אינו בר הרגל, אינו בר לימוד.
שמונים ושבעה ימים נכתב בכתב משובש של רופאים , כתב מסתורי שנועד כביכול לעיניהם בלבד. לא לנו החולים, כי ממלא לא נבין ואולי מוטב כך.
בתחילה, בימים הראשונים עם כניסתי לחדר טיפול נמרץ, הייתי נעצרת רגע, מתבוננת קוראת, מחפשת תקווה בכל אותו עומס מילים ומספרים שסיכמו את מצב ביתי השוכבת שם שקטה וטובה ובלי יכולת להתלונן על מה.
מחברות גדולות, דפים לבנים, רחבים עמוסי דיו כאובה לנוכח הדברים. מחברות שהלכו ותפסו את נפח החיים שהתרוקן. כל שעה לערך, היה מגיע רופא, או איש מהצוות הרפואי ומוסיף את כתיבתו בדיו בגוון שונה ומעשיר את הגוון הקודר של המציאות היומיומית. עם הזמן , צמצמתי את השתהותי ליד הדפים ההם , עיניי נחו בהרגל על מדדים הגיוניים שיכולתי, כנראה לשאת, להבין. חום הגוף ולחץ הדם, מה שכה אירוני לומר , אך גם ברגעיה האחרונים הם אלו שלימדו את נפשי המסרבת לראות את סופה הקרב לבוא.
למרות השעות הרבות ששהיתי שם, בחדר ההוא, כל כניסה אליו הייתה לי קשה כמו באתי שמה לראשונה. זה מסוג הדברים שאי אפשר להתרגל אליהם, רק אחר זמן מה ששהיתי בחדר, הקולות , המראות והריחות בו תפסו בי מקום נוח כלשהוא ונפשי מצאה לה סוג של נינוחות שאפשרה את ישיבתי
לצד מיטתה של ביתי עד לפעם הבאה שאצא ממנה. יציאה , שיכולה הייתה להתרחש במרחק של שעה או יותר. כמו בכניסה לסאונה רותחת , בכל פעם , הכניסה תגבה את מחיר ההתרגלות של הגוף אליה,
כשהיא נותרת בחומה העז, זה רק אתה שמתרגל, עד הפעם הבאה .
גם כשיצאתי רק לשתות משקה חם, או לזמן קצר אחר, בו ביקשו אותי הרופאים לצאת מהחדר. בכל
כניסה שלי חזרה חוויתי, ובאותן עוצמות בדיוק את הסיוט הנרקם סביבי במלבן המואר ההוא. לא הצלחתי להתרגל אליו, כמה שהכנתי את עצמי, בכל פעם מחדש שנפתחה לקראתי דלת הפלדה הגדולה ונסגרה אחריי חשתי את הסבל מתפתח וחונק סביבי ממש כמו בפעם הראשונה בה באתי אליו, אליה, אל בתי הקטנה .
מעולם לא הייתי בנאדם של שעון ודיוק בזמנים, אך באותם ימים הזמן נראה כי עמד מלכת. דבר לא תאם את הגדרת החדר, את השם שהתנוסס על הדלת באותיות גדולות , אדומות. הכול נראה בו כאילו קפא במקומו . הילדים שכבו במיטותיהם , קשורים , אחוזים היטב, רחוקים מאוד מלהיות נמרצים . שקטים עצומי עיניים או בוהים בחוסר הבנה בעולם הממלא אותם.
הרופאים , האחיות ועוד אנשי צוות שעשו שם התנהלו באיטיות ובשקט מרגיז, כל פעולה שביצעו נעשתה בזהירות ובדייקנות מלאה, למעשה הדבר היחיד שתאם את הגדרת החדר היה רק קולות המכשירים שצפצפו בו בנמרצות קולנית, כאילו ביקשו להניע את הלך הדברים, את רוח הילדים שהוחלפה בהם.
