התעוררתי הבוקר בהרגשה מוזרה של `היום זה היום!`. אולי כי אכן היום זה
היום. לקח לי כמה חודשים אבל הנה הצלחתי, הגעתי. צלחתי רופאים
ופסיכולוגים רבים מספור על מנת שיאשרו שאני כשיר ומודע למעשי. היום הוא
התאריך הכי קרוב שהיה פנוי, עכשיו תורי, גם לי מגיע. רציתי לעשות
את זה לפני שנים אבל ההורים לא הרשו לי. כיום, כבוגר, הרי שאיני זקוק
לאישור מי מהם.
קבעתי תור ל - 11:30 בבוקר. לא רציתי מוקדם מידי, למה להלחץ ולקום עם
שעון אם אפשר בנחת? גם בבוקר זה לא חרגתי ממנהגי, לאטה חזק, כמו שאני
אוהב. ניגשתי לבית הקפה הקבוע שלי בפינת הרחוב. השולחן המועדף עלי, צופה
אל הרחוב, היה פנוי. הקפה הוגש חם וחזק כמו שאני בדיוק אוהב. גם הפעם לא
אכלתי דבר, לא ארוחת בוקר במובן המקובל לפחות. רק קרואסון שוקולד חם,
פריך ונימוח.
לאחר שסיימתי חזרתי הביתה ודיברתי קצת עם ההורים. אמי הייתה חזקה בעוד
אבי התייפח וניסה למנוע מבעדי לעשות את המעשה שנמלכתי לעשות. גבריאל
בלחסן נשא תפילה בשדה שזור כדורים – 'וכאשר נמות, ניוולד לחיי נצח'. עליתי
לרשת להשאיר הודעות לחברים וירטואליים שאף פעם לא פגשתי, ועכשיו,
כשאני חושב על זה, כנראה שגם לא אפגוש. סגרתי עיסקה אחרונה ב BAYE,
קיבלתי מחיר לא רע, יותר ממה שציפיתי שאקבל. באחת עשרה סיימתי את כל
מה שרציתי לעשות. נעלתי את נעלי ההתעמלות הכחולות האהובות עלי,
העפתי עוד מבט אל החדר ויצאתי, משאיר את בלחסן להתנגן תחת עץ האגוז
ונגוז.
תוך רגע תפסתי מונית מתחת לבית. אולי זה היום שלי וראוי שאמלא לוטו, שמא
אזכה. נהג המונית ביקש שאסגור את הדלת ואני התעקשתי שהיא סגורה. הסביר
לי בפרוטרות איך האוטו חכם, שהוא רואה את הדלת פתוחה ואז הנורה דולקת.
הסברתי לו שאפילו המקרר הטיפש שלי יכול לעשות את זה, זה השתיק אותו עד
סוף הנסיעה שנתארכה בשל הפגנה כלשהי ליד הקריה. 'כוסאוחתו אלה', עוד
פלט בנסיון עקר למשוך אותי לשיחה.
ב 11:25 הגעתי אל המקום ונכנסתי פנימה. המזכירה קידמה את פני בלבביות
ונתנה לי למלא טפסים. במקביל הודיעה לי כי חל עיקוב קל וכנראה התור שלי
יתאחר בכחצי שעה. מילאתי את הטפסים ושוחחתי קצרות עם המרדים שבא
לוודא מספר פרטים על מנת למנוע אי אלו תקלות בשל אי הבנה זו או אחרת. לאחר שסיימתי עם הטפסים נותר לי עוד קצת זמן לשרוף בחדר ההמתנה. לידי
ישב בחור שמהשיחה שלו עם המזכירה הבנתי שהקדים בתקווה שמישהו יבטל
ותורו יוקדם. לא ממש בא לי לדבר איתו, בהיתי בטלוויזיה. הקרינו את "השמיים
יכולים לחכות". סרט ישן וחביב. כנראה שיש למישהו פה קצת חוש הומור.
הגעתי לפה לאחר שלקיתי בדכאון שלאחר לידה. לא, לא ילדתי. נולדתי. אם
להכנס לקלישאות הרי שמאז שנולדתי, או מאז שאני זוכר את עצמי, הייתי
דכאוני. סוחב על גבי חטוטרת של יועצים ומומחים שלא צלח בידם להכניס שמחה
בליבי. כל בוקר פקחתי עיני בתקווה שאגלה שאני בשמים. לשווא גיששתי אחר
כנפיים על גבי. עכשיו שאני חושב על זה, באמת לא נראה הגיוני שאם הייתי מת
אז כמלאך הייתי בודק אם אני מת. אלא אם כן יש גם מלאכים היפוכונדרים
ופרנואידים. מקווה שלא, אחרת מה הטעם?!
הרעב החל מנקר בי. לקחתי כוס מים למלא את בטני. על המסך התחילו להקרין
את "מלאכים בשמי ברלין". כמה אלוהי. מלאך, בגילומו של ברונו גאנץ הנפלא,
מוותר על חיי נצח כמלאך כדי להיות עם בת אנוש בה התאהב אנושות בזמן
ששמר עליה. מענין אם זה באמת אפשרי, לחזור חזרה לגלגול הקודם. בטח שכח
את כאב האהבה, אחרת לא ברור למה ירצה לחזור להיות שוב בן אנוש. רק
עכשיו אני קולט את האירוניה שבענין, ברונו גאנץ, הוא גם זה שמגלם את היטלר
בסרט "הנפילה". איש אחד, מלאך ושטן, בין גן עדן לגהנום.
הבחור לידי העביר את הזמן בשיחה עם אשתו. נשמע שהיא לא ממש שמחה עם
ההחלטה שלו. סיפר לה שהמדיום גילתה לו כי זה זמן טוב, והוא יגיע בדיוק
לבחירות. עומדים לבחור אלוהים חדש אמרה לו, וכל המלאכים שיגיעו עד סוף
השנה יהיו זכאים להשתתף בבחירות. טען כי לדעתו חייבים בתקופת צינון של
כמה עשרות שנים, כדי שהמלאכים יכירו את המועמדים. אחרת יקרה שוב
שיבחר איזה לא יוצלח, כמו במאה הקודמת, ואז שוב תתחולל איזו שואה, או
מלחמת עולם. כך המלאכים מורטים לעצמם את הכנפיים, כי עומס העבודה עולה
מליוני מונים בתקופות מלחמה ובטח בשואה.
באחת המזכירה קראה בשמי וגאלה אותי מיסורי הבחירות השמימיים
והמשמימים. אמרה לי שעכשיו אני, כי ההוא הלך. הובלתי אל חדר פרטי שם
חיכה לי המרדים שלקח ממני פרטים כשהגעתי. שאל אותי, אולי בפעם
המאה, אם אני מודע למעשי, ושוב הסביר לי את התהליך כולו שאמור לקחת
כחצי שעה. בזמן שהכין את הציוד הדרוש עוד שאל אותי בכמה מכרתי את הלב
והכליות ב BAYE. טען שקיבלתי מחיר טוב. שמחתי בשביל ההורים, יוכלו
להנות מהכסף ולנסוע לטיול מסביב לעולם כמו שתמיד חלמו ולא יכלו בגלל כל
הטיפולים היקרים שלי.
המרדים הרטיב את הווריד על כף היד. חיבר את הצינורית והידק. לאחר זמן
הצלחתי להעלות חיוך של אושר על שפתיי. ספרתי עד שתיים עד ששוב המזכירה
קראה בשמי. ניגשתי אליה מעמיד פני מלאך. נתנה לי טפסים למלא. חזרתי לחדר
ההמתנה. בטלוויזיה הקרינו בשידור ישיר את "מלאך נולד 18021964". שירת
מלאכים מעולם לא נשמעה כל כך רע. ריפרפתי במהירות על פני כל הטפסים.
צדק הבן זונה מחדר ההמתנה, צדקה גם המדיום שלו. יש בחירות, יש אלוהים. מי
יודע, אולי פעם גם אני אהיה.
